צילום: שמחה ברבירו
האם עצם היותך אישה מוגדר מהואגינה שלך? האם הצגה שלמה שמורכבת ממונולוגים על נשיות תחדש לי משהו שלא ידעתי? האם אני עומדת לראות הצגה דידקטית על פמניזם? כל זאת ועוד היו שאלות שחלפו במוחי בעודי מיטלטלת באוטובוס מתל אביב לרמת גן מתכווצת מכאבים ביום הראשון של המחזור. אבל אם הצלחתי לשכוח למשך שעה ועשרים שיורד לי דם מהואגינה הפרטית שלי ולהתרכז בלהנות מההצגה, אז כנראה שקיבלתי תשובה יצירתית ומספקת לשאלות ששאלתי בדרך.
אור במה, תפאורה של בר ואווירה של ערב בנות בתאטרון הספרייה. הן מתחילות כמובן מלחפש את המילה. ואגינה, ואגינה, ואגינה. חלקים גדולים מההצגה הן צוהלות את המילה הזו, הן משחקות בכיף עם המבוכה של הקהל, המעורב דרך אגב. אין ספק שאת הגברים זה יותר הביך, ספציפית הכי הביך את הבחור שישב מאחורי. נוצרה איזושהי אווירה של אחדות באולם, במיוחד ברגע שבו למרות המבוכה שהבאנו מהבית כל האולם צרח יחד עם השחקניות ‘כוס’, הכינוי שהוכרז כמתגלגל ביותר על הלשון עבור איבר המין הנשי לשנת 2023.
בהצגה מונולוגים מהואגינה יש הרבה מונולוגים והרבה ואגינה, חמש שחקניות מוכשרות צעירות ויפות שלא מפסיקות לשתות ומדברות כל אחת על החוויות שלה בתור ואגינה, כלומר אישה. את השחקניות, בוגרות טריות (ומבטיחות אחת אחת בעיני) של בית הספר בית צבי, ביימה בכישרון רב ליאת פישמן לני, שהתאימה את ההצגה לימינו כולל מונולוג סיום מקורי. ההצגה הועלתה במהלך השנה השלישית ללימודים אבל תמיד האולם היה מלא, ולכן התחילו להריץ אותה שוב, אחרי הלימודים. בעולם, ההצגה עלתה לראשונה במרתף בית-קפה בניו יורק, בכתיבתה ובימוייה של איב אנסלר, שראיינה 200 נשים על הקשר בינן לבין הואגינה שלהן לצורך המחזה. מונולוגים מהואגינה הפכה ללהיט בינלאומי במהירות ובישראל עלתה לראשונה בשנת 2000 בתאטרון הבימה, בתרגומו לעברית של שלומי מוסקוביץ’ ובבימויה של דדי ברון. שתי עובדות מעניינות על ההצגה דאז- עידית טפרסון ששיחקה בה היא אמא של עלמה שילון, שמשחקת בכישרון רב בהצגה בבית צבי את המונולוגים אותם שיחקה דאז גילה אלמגור, וההצגה רצה ברצף בבימה במשך לא פחות מ13 שנה. לא סתם האולמות מלאים- למונולוגים מהוגינה יש אנרגיה של הצגה שיכולה לרוץ לנצח, או כאורך הזמן שיהיה אם נעמיד את כל בעלות הוגינה בעולם ונשאל אותן על הקשר שלהן עם הכוס שלהן.
צילום: שמחה ברבירו
להצגה היו שני סוגים של שיאים, שיאים של שחרור מוחלט ושיאים של כאב, אולי זה כמו החוויה של להיות אישה, רגע אחד במופע משעשע של גניחות וסיפורי פיתוי, ורגע אחרי במונולוג קורע לב על אונס נשים בזמן מלחמה, אבל איכשהו למרות הנושאים הכבדים שמונולוגים מהואגינה מביאה איתה, ברוב הזמן השחקניות שומרות על אווירה קלילה, מלהטטות ביניהן ומדברות את המונולוגים האלו באופן שבו אנשים ירצו להקשיב ולשמוע, שוגר-קואטינג- ציפוי סוכר לנושא מר.
זה לא רק ציפוי סוכר בעיני, אלא גם ניסיון לייצר משהו אחר-תדמית חיובית על הואגינה. באדי פוזיטיב, מיניות נשית משתעשעת וחוקרת. סיפור רודף סיפור- על מבוכה במיטה, גילוח, אונס, הטרדות, אוננות ואשמה נשית, ואיכשהו השחקניות יוצרות אנרגיה ומרחב שגורמים לך לרצות לעלות לבמה, להנות מהגילוי, לקלף את האשמה ולחגוג איתן. האנרגיה המתפרצת של נשים שמגלות את עצמן מדבקת, המחקר שהן יוצאות אליו מלא בעונג, כאב ואחווה והוא מרתק. ההזדמנות עבור שחקניות צעירות להתעסק בטקסט כל כך חזק בשלב כל כך מעצב בקריירה שלהן מדהימה בעיני.
בסוף ההצגה השחקניות קטעו את אווירת השוגר קואט, הניחו את הכוסות שאחזו בידן כל ההצגה, והתיישבו מול הקהל. “הרגשנו שאנחנו רוצות להוסיף מונולוג משלנו”, הן אמרו. “תקום כאן מי שלא הוטרדה מינית ברמה כזו או אחרת, מי שלא מפחדת ללכת במקומות מסויימים בשעות מסויימות רק כי היא נושאת עליה את הואגינה שלה. אני מפחדת, אנחנו מפחדות.” נראה הזוי שנשים שמסוגלות לדבר על כוס ערב שלם על במה מול אולם מלא מפחדות ממשהו, נכון? ואם אתם חושבים שזה כי זה כבר לא כזה מהפכני לדבר על ואגינות, אני יכולה לומר שהיה לי יותר קל לכתוב שנגררתי לרמת גן עם ‘כאב גרון’ מאשר להודות שהייתי במצב שאני נמצאת בו פעם בחודש והוא לא מחלה ולא מדבק. נשים עדיין לא נמצאות במצב מוחלט של חופש, שחרור או שיוויון חברתי, ויש לכך אינספור עדויות מצערות.
צילום: שמחה ברבירו
וכעת לפיל שבחדר- האם היינו הולכים לראות הצגה בשם מונולוגים מהזין? לא. כי אנחנו כל הזמן הולכות לראות אותה. הביטוי ‘יש לו ביצים’ הפך להיות משהו שאנחנו לא נופתע אם נשמע אפילו מפוליטיקאים, איבר המין הגברי מונכח הרבה יותר במרחב הציבורי מזה הנשי. הואגינה מפחידה ומרתיעה לא רק גברים, יש גם נשים שמפחדות לחקור ולדבר על זה, ושהנושא מביך גם אותן, אבל לכולן יש חוויות שככל הנראה היו נחסכות מהן אם לא הייתה להן אחת. וזה הופך את הכותרת ‘מונולוגים מהואגינה’ למשהו שאולי היינו יכולות להחליף ב’מונולוגים על איך זה להסתובב בתור אישה בעולם’, והאם היינו הולכים לראות ערב שלם שהוא כזה? חלקנו כן, אבל אפילו עבור הפמניסטיות שבנו זה היה ערב ‘כבד’ ו’מכאיב’. אני חושבת שגברים נרתעים מפמניזם כי הם חשים שמושיבים אותם על ספסל נאשמים מפוקפק ומניחים הפליה באותו קו עם אונס, ואילו נשים נרתעות מפמניזם כי הוא מזכיר להן את אותו הדבר בדיוק-שבחברה הזו העובדה שהן נושאות ואגינה, לא משנה כמה הצלחת להתערות ולהתקדם, הופכת אותך למטרה אפשרית להפליה ובמקרה הקיצון לאונס. אבל זה דברים שיושבים עמוק בתת המודע שלנו, כנראה שהתירוץ שהיינו משתמשים בו כדי לפחד מהצגה כזו (ואחד התירוצים לאלו שאומרים שפמניזם זה נדוש) זה שזה ‘דידקטי’.
ואכן, יש משהו דידקטי בלספר מונולוגים ברצף על חוויות אישיות אוניברסליות. סיפור רודף סיפור, נדמה שאלו דברים שנאמרו כבר, ההצגה יכלה לתת מבט מורכב יותר על מה יחסן של נשים שאינן ביולוגיות לואגינה, או על אחווה נשית. הפורמט מאפשר להעביר יותר אינפורמציה לפעמים על חשבון העמקת מערכת היחסים בין הדמויות. יש צורך להצדיק מדוע אנחנו מספרים את זה שוב, למה ללכת לראות משהו שאכן בסופו של דבר מתחת לציפוי הסוכר במהותו הוא דידקטי, אז חוץ מהעובדה שאותי זה ריגש ולי היה כיף- אציע לכם מחשבה. חברה שחצי מהאנשים שלה מפחדים בגלל איבר בגוף שלהן שיכול לשמש כמכשיר עינויים לחדור פנימה עבור החצי השני של החברה הזו עדיין צריכה חינוך מחדש.
אבל זה לא הלב של ההצגה הזו, רק המחשבות הקוויריות שלי בעקבות ההצגה שהייתה חוויה מרעננת, היא הצחיקה אותי מצד אחד וריגשה וטלטלה אותי מצד שני. הלב של ההצגה הוא הואגינה, והיא בוחנת את הקשר שלנו לאיבר המסויים הזה בגוף שלנו, שהוא לא אף או אוזן, אלא איבר שהוא טאבו מצד אחד ומגנט מצד שני. בעיני המהות שלה היא להחזיר את השליטה על הקשר הזה לנו, הנשים, כל אחת והואגינה שלה.
מונולוגים מהואגינה – תאטרון הספריה | למועדי ההצגות ורכישת כרטיסים באתר בית צבי
