דניאל בעלי – הצגה נפלאה שצריכה להסתובב בכל הארץ

עד כה ראיתי שלוש הצגות של תיאטרון “המשולש”. על “האחד” ו”לילה אחרון ברומא” המצוינות כבר עפתי כאן, ועכשיו אני עומד לעוף על “דניאל בעלי”.

3 מתוך 3 זה הישג מצוין לכל תיאטרון – במיוחד לתיאטרון צעיר יחסית, שמעלה הצגות להטביות שחלקן מקוריות, ועד כה לא נרשמו בו שום נפילות.

בעבר הועלו כל מיני הצגות להטביות במרכז הגאה בגן מאיר, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. אך אף אחת לא דגדגה את הרמה של הצגות תיאטרון המשולש – תיאטרון להטבי מקצועי לעילא ולעילא. זוהי גם הסיבה שמשה קפטן חד העין, חטף את תיאטרון המשולש מאכסניות מתחלפות כמו “צוותא 2”, הישר אל חיקו החם של התיאטרון הלאומי הבימה.

וזוהי גם הסיבה שתיאטרון המשולש משתדרג והולך. אם בהצגות אחרות שלו משתתפים לרוב בוגרי בית ספר למשחק, בעיקר מגודמן, ב”דניאל בעלי” משתתפים כבר שחקני תיאטרון וטלוויזיה מנוסים הרבה יותר – גילת אנקורי, טל קלאי, גיל וייס ליאור זוהר.

ושלא תבינו אותי לא נכון – האיכות של תיאטרון המשולש אינה נמדדת בשילובם של שחקנים מוכרים בהצגות שלו. כל שחקני תיאטרון המשולש שראיתי עד כה – מוכרים ולא מוכרים – מצוינים וראויים, אז אני מקווה שתהיה גם זליגה הפוכה שלהם להצגות הרפרטואריות של הבימה.

צילום: אורון קפלן

מתחיל משעשע והופך לטרגדיה

המחזה “דניאל בעלי” ( Daniel’s Husband במקור) שכתב מייקל מק’קיוור (Michael McKeever) הועלה לראשונה באוף ברודוויי ב-2017, וזכה להצלחה ולביקורות מהללות.

מי שהביא את המחזה המצוין הזה לטל קלאי היה הסופר והעיתונאי ירון פריד, שבהמשך גם תירגם אותו. הוא עלה לראשונה כהקראה מבוימת בפסטיבל “דרמה קווין” בשנה שעברה, ובעקבות התגובות הנלהבות של הקהל, ב”המשולש” הבינו שיש להם משהו טוב ביד והחליטו להפוך את “דניאל בעלי” להצגה של ממש.

במרכז העלילה זוג גייז – רוי (טל קלאי), סופר פופולרי שמנסה לסיים את ספרו החדש, ודניאל (גיל וייס), ארכיטקט מצליח.

השניים חיים באושר רב כבר שבע שנים בדירתם בניו יורק, מארחים חברים טובים, וגם את אמו המצחיקה אך המעיקה של דניאל, ובסך הכל נהנים מהחיים.

על האושר הזה מעיב עניין אחד שהם לא מסכימים עליו – דניאל מאוד רוצה להתחתן עם רוי, אך רוי מתנגד לכך בתוקף – מסיבות אנטי הטרונורמטיביות שכולנו שמענו ממתנגדי המוסד הזה.

אך המציאות טופחת על פניו של רוי, ואירוע טראגי בלתי צפוי טורף את הקלפים. כשלתמונה נכנסת שוב אמו של דניאל, רוי נאלץ להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של ההחלטה שלו לא להתחתן עם דניאל אהובו.

מכאן ישר לקפלן

מבלי לספיילר ולהרוס לכם, אני יכול להגיד שמצמרר עד כמה ההצגה הזו רלבנטית לאקלים הפוליטי של היום. חשוב לזכור שאת כל הזכויות שלנו עד היום השגנו בבתי המשפט, ואף אחת מהן לא נכנסה עד היום לספר החוקים.

ההחלטה השיפוטית לאלץ את משרד הפנים לשנות את הססטוס של להטבים שהתחתנו בחו”ל ל”נשואים” איננה קבועה בשום חוק ואפשר להפוך אותה בקלות. כמו גם ההחלטה השיפוטית להתייחס אל בני זוג שחיים יחד מספר שנים ומנהלים משק בית משותף כאל “ידועים בציבור”, שמגיעים להם אותן זכויות כמו לידועים בציבור סטרייטים.

ובכלל – כל הזכויות שהישגנו בבתי המשפט ברבות השנים – אפילו בבג”ץ דנילוביץ’ – עלולות להתהפך בהינף יד אחת. אנחנו עלולים לחזור פה עשרות שנים אחורה – כמו מה שקרה ברוסיה, פולין והונגריה. בישראל של 2023 זה הופך לאיום של ממש, מפחיד ומוחשי מתמיד. וזה גם מה שהופך את העלילה של “דניאל בעלי” מסיפור שבכל מדינה מתוקנת אחרת (פאק, גם ארה”ב כבר חוזרת אחורה) יכול היה להצטייר כדמיוני ואפילו מיושן – למשהו שעלול להתרחש פה במציאות.

זאת גם הסיבה אגב, ששחקני ויוצרי ההצגה החליטו שכל הצגה של “דניאל בעלי” שמוצגת בשבת תתחיל ב-18:00. קפלן זה מעבר לפינה, ואוי למי שיוצא מההצגה הזו והולך הביתה ולא להפגנה.

צילום: אורון קפלן

בשתי מילים – טל קלאי

טל קלאי, הידוע גם כטלולה בונט, מתגלה כאן כשחקן פנטסטי. זהו התפקיד המרכזי הרביעי שלו בתיאטרון (קדמו לו “משפחה עליזה”, “מלון סוף העולם” ו”קזבלן”).

אחרי הזכייה שלו בפרס אלי לאון על תפקידו ב”קזבלן”, ואחרי איכויות המשחק המדהימות שהוא מפגין ב”דניאל בעלי”, אני יכול להכריז בקלות – כוכב נולד. תכלס, אם “פרס התיאטרון הישראלי” היה ממשיך גם היום, היה צריך לדעתי להעניק את פרס תגלית השנה בתיאטרון לטל קלאי. עד כדי כך.

קלאי עובר כאן את כל קשת הרגשות – מגיי מוחצן ושמח עם אישיות מלבבת (מאוד קרוב לבית, כי קלאי הוא כזה גם בחיים) לדמות דרמטית שנמצאת במצוקה איומה. הוא גורם לקהל להזדהות איתו ולבכות ביחד איתו, בסיטואציה האיומה והמטלטלת שהוא נקלע אליה בעל כורחו. הישג לא פשוט לשחקן צעיר וחדש יחסית בתיאטרון.

במאמר מוסגר – לאחרונה התפרסם ראיון עם קלאי באחד האתרים על תפקידו ב”דניאל בעלי”, בו הוא נדרש לענות באריכות גם על שאלות שנוגעות לטלולה בונט, ושולבה בו גם תמונה של טלולה מעמוד האינסטגרם שלה.

אחרי תצוגת התכלית שלו בתפקידיו האחרונים בהבימה, אני חושב שזה צריך להיפסק. למעט שתי שורות שמציינות שקלאי הוא גם טלולה בונט – שזוהי בדיוק כמות המילים שהקצבתי לעובדה הזאת פה – מי שרוצה לראיין את טל קלאי כשהוא משחק גבר – שידבר איתו על טל קלאי ולא על טלולה. וכשהוא משחק כטלולה – שיראיינו אותו על טלולה ויזכירו שהוא גם משחק בתיאטרון כטל קלאי.

אכן, קלאי הוא מולטי טאלנט שיכול לעשות הכל. אך בעיניי זו לא סיבה להמשיך לשאול אותו על טלולה בראיונות שאין להם שום רלבנטיות לדמות הזאת.

סתם ככה הערה שהיה לי חשוב להגיד. ונחזור ל”דניאל בעלי”.

צילום: אורון קפלן

גילת אנקורי היא הברקה של ממש. בתפקידה כאמא של דניאל היא מוכיחה שהיא שחקנית מצוינת, שיכולות המשחק שלה הן הרבה מעבר למה שהיכרנו בסבונייה “רמת אביב ג'”. היא מתחילה כאן כדמות משעשעת – אמא צבעונית שהבן שלה לא ממש אוהב אותה, ומי שדווקא מסתדר איתה טוב הוא בן זוגו רוי. בהמשך היא הופכת לדמות הנבל שמחולל את הדרמה, וגורמת לנו ולרוי לשנוא אותה ממש.

“אני לא הרעה בסיפור הזה” אומרת אמו של דניאל, אבל היא ממש כן. ובאחד מרגעי השיא של ההצגה, כשרוי צורח עליה בכאב “אבל הוא בעלי”, היא עונה לו תשובה שמפרקת אותו ואת כולנו לחתיכות – “אבל הוא לא”.

בקיצור – גילת אנקורי היא כבר מזמן לא עידית לינוביץ’ מ”רמת אביב ג”. כמו תפקידיה הרבים בתיאטרון הרפרטוארי, תצוגת המשחק שלה בהצגה הזאת נהדרת, והיא מביאה לכאן את כל האיכויות הנדרשות לתפקיד.

בכלל, כל הקאסט מצוין פה – גיל וייס (“פלמ”ח”, “כפולה”, “אילת”) כדניאל, ליאור זוהר (“פולישוק”, “הבן של יעקב”, “שיער”) כסוכן של רוי שהוא גם חברו הקרוב, ונדב ארטשיק שמשחק כאן לסירוגין עם איתי אורי.

התרגום של ירון פריד משובח וקולח כתמיד, וגם התלבושות והתפאורה של רועי ואטורי נהדרות. ההחלטה להלביש את כולם בגווני לבן ואוף-ווייט היא הברקה של ממש. כי מה שמתחיל כערב כיפי אצל בני הזוג הופך בהמשך לטרגדיה שמצדיקה החלפה לבגדים הרבה יותר כהים. אך הלבוש הלבן והחגיגי, רמז לחתונה שלא קרתה ושלעולם כבר לא תקרה, הפוך ב-180 מעלות מהסיטואציה הטראגית ומעצים אותה.

ההצגה מתרחשת כולה בלוקיישן אחד – הסלון בדירת בני הזוג. ההחלטה למקם את הרהיטים בכל מיזנסצנה במקום אחר בחדר, כך שהקהל נמצא כל פעם מול קיר אחר בסלון – גם היא הברקה תיאטרונית.

מה שמביא אותי לבימוי המהוקצע של רום רזניק. שחקנים, טובים ככל שיהיו, ומחזה, משובח ככל שיהיה – לא יכולים בלי במאי מיומן שיוציא מהם את המיטב ויביא את המבע התיאטרלי הייחודי שלו אל הבמה. אחרי הכל, כולנו ראינו הצגות שעל הנייר היה להן פוטנציאל להיות מעולות, אך הן היו פלופ מהדהד רק בגלל הבימוי הכושל.

זה ממש לא מה שקורה ב”דניאל בעלי”. רום רזניק מתגלה פה כבמאי בחסד, שמצליח להוציא מכל השחקנים את העומק הדרוש לתפקיד, ולהפוך את הדרמה האנושית הזו לפנינה תיאטרונית של ממש. גם במקרה של רזניק אני מקווה שקפטן יסתער עליו בשתי ידיים. ואם לא הוא – אז מנהלי תיאטראות אחרים. בתיאטרון הרפרטוארי משוועים תמיד לבמאים טובים, ורום רזניק הוא במאי מעולה. אז תזכרו מי אמר את זה קודם – כשהבחור יתחיל לביים גם מחוץ לתיאטרון “המשולש”.