fbpx

"לילה אחרון ברומא" ו"האחד" – 2 הצגות שאסור לפספס

תיאטרון המשולש מגיע ל"צוותא" עם שתי הצגות חדשות - האחת דרמה רומנטית והשנייה מחזמר משעשע. גור רוזן צפה בהן וחזר עם כמה סיבות ממש טובות למה אתם.ן פשוט חייבים.ות לראות אותן
האחד
האחד | צילום: נדב יהלומי וגיא יעקב ישראלי

תרימו יד כל מי שיודע.ת שיש דבר כזה תיאטרון גאה. אני לא רואה מספיק ידיים.

תרימו יד אם הלכתם.ן אי פעם להצגה של התיאטרון הגאה. אני רואה הרבה פחות ידיים.

במילה אחת – חבל. בשתי מילים – חבל מאוד. אם אתם.ן לא מכירים.ות ולא הייתם.ן באף אחת מההצגות של תיאטרון המשולש – אז ההפסד כולו שלכם. ויש לי כמה נימוקים ממש טובים למה.

קודם כל – השקל הוורוד. אכן – אנחנו חיים בעידן שבו בתיאטראות הרפרטואריים יש הצגות עם נושאים להט"בים, ויש הרבה דמויות להט"ביות בקולנוע ובטלוויזיה, ויש אפילו רשת מלונות שמפרגנת לקהילה. מה להגיד לכם – תור הזהב, ואיזה כיף שנכנסנו למיינסטרים (וכיף שיש לי הרבה על מה לכתוב).

אבל בואו – בכל הכיף הזה, יש הרבה פעמים שזו לא ממש יצירה להט"בית, אלא פשוט משתמשים בנו. כי אנחנו הרי מאוד "מעניינים", והדילמות הלהט"ביות הן מאוד "יוצאות דופן" ו"מציגות פן אחר של החברה" וכל הביטויים היפים האלה. ולרוב מי שיצר את היצירות האלה (וגם מי שמשחק בהן) הם בכלל סטרייטים.

אז אם אתם כבר יוצאים מהבית ומשלמים כדי לראות משהו –חשוב שתשקיעו את הכסף והזמן שלכם קודם כל ולפני הכל ביוצרים ושחקנים מהקהילה שלכם. רוצה לומר – השקל הוורוד.

תיאטרון המשולש, או בשמו המלא "המשולש – התיאטרון הגאה מייסודו של המרכז הגאה ובשיתוף צוותא" – הוקם על ידי שלושה יוצרי תיאטרון צעירים ולהט"בים – רום רזניק, יובל קורן ונמרוד דנישמן. כל השחקנים בתיאטרון הם גייז וביסים, ורוב היוצרים הם להט"בים ולהט"ב-פרינדלי (בכיף, אוהבים אתכם המון).

והתיאטרון הזה זקוק לקהל, וזקוק גם לכסף שלנו כמו אוויר לנשימה. כדי להמשיך לשמש במה ליוצרים ושחקנים מקהילה, כדי להעלות עוד ועוד הצגות, וכדי להתקיים. אז זו הסיבה הראשונה שאתם חייבים להכיר ולבוא להצגות של תיאטרון המשולש. השקל הוורוד – להשאיר את הכסף בקהילה.

אבל זה הרי לא מספיק. אם כבר קולטורה אתם בטח רוצים לראות משהו טוב. אז אם לשפוט על פי שתי ההצגות שראיתי, הנה לכם הסיבה השנייה – יש פה תיאטרון ממש טוב. אם הוא לא היה טוב אז לא הייתי ממליץ לכם לצאת מהבית (אומיקרון אנד שיט) וברור שלא הייתי יושב לכתוב עליו משהו. ועוד בהתנדבות.

סיבה שלישית – ואולי בעצם הייתי צריך להתחיל איתה – הכישרון. ובשתי מילים – המון כישרון. השחקנים מוכשרים, היוצרים מוכשרים – הכל פה מתפוצץ מכישרון.

הסיבה הרביעית – המקוריות. "הנערים בחבורה", "עקומים", "הנאהבים והנעימים" וכולי –טובות ככל שתהיינה – אינן יצירות מקוריות מהעת האחרונה. הן הועלו בכמה וכמה גרסאות תיאטרליות, קולנועיות וטלוויזיוניות, ומדי כמה שנים צצות שוב לטובת הדור החדש שלא הכיר אותן קודם.

כנ"ל מחזות זמר (ותיכף נגיע למחזמר של תיאטרון המשולש). אחרי הפעם הראשונה והמקורית, הם עולים שוב ושוב מדי כמה שנים – בניו יורק, בלונדון ובכל העולם, בגרסאות שונות ומשונות – אבל כבר מזמן לא מקוריות.

לכתוב מחזה מקורי, עם מוזיקה מקורית, ולביים אותו עם רעיונות מקוריים, זו מלאכה קשה הרבה יותר מלהעלות אדפטציה למשהו שמישהו יצר פעם והצליח בעבר. וזה מה שתיאטרון המשולש עושה בשתי ההצגות שראיתי – מעלה יצירות מקוריות לחלוטין.

מורידים את הבגדים בטבעיות (איזה כיף)

ההצגה הראשונה שראיתי היא "לילה אחרון ברומא", יצירתו השנייה של נמרוד דנישמן. על יצירתו הראשונה והמצוינת שלו, "הגדר", כתבנו פה בעבר. היא זכתה גם לגרסה אמריקאית ומוצלחת בשם "Borders", שבתקופת הסגרים-טרום-חיסון עלתה בשידורי לייב באונליין.

אחד הטיפים החשובים לכותב, הוא "תכתוב על מה שאתה מכיר ויודע". כי חוויה אישית היא אותנטית, וזה תמיד מקום טוב להתחיל בו. וזה מה שעשה דנישמן – גם ב"הגדר", שצמחה מסיטואציה שקרתה לו במציאות, וגם ב"לילה אחרון ברומא", המבוססת על סיפור אמיתי.

מעשה ביותם, סטודנט ישראלי לתסריטאות (אריאל קורט), שבלילה האחרון של חופשתו ברומא פוגש בטוני (הראל ליסמן), צייר איטלקי רומנטיקן (והורס, יש לציין). המפגש הזה מבשיל למערכת יחסים לונג דיסטנס. כשהקשר ביניהם מעמיק, המרחק בין רומא לתל אביב מתחיל להעיק. הם נאלצים להכריע – האם אהבה זה מספיק? האם הגשמת השאיפות האינדיבידואליות חשובה יותר מהזוגיות? צומת החלטות שכל מי שהיה פעם במערכת יחסים בשלט רחוק מכיר היטב.

הסיפור נפרש על פני כמה שנים (לא לדאוג, מדלגים פה רק לאירועים המשמעותיים. ההצגה לא ארוכה וכל דקה בה מרתקת).

ההצגה שייכת לז'אנר של סיפור מומחז. בעצם, היא היתה יכולה להיות הצגת יחיד, כששחקן אחד יספר את כל הסיפור. אבל אז לא היה לה את אותו אפקט דרמטי שיש כאן.

דנישמן משכיל להשתמש פה בשני השחקנים שמגלמים את שתי הדמויות. לעיתים מתקיים ביניהן דיאלוג, ולעיתים הן מספרות זו לזו, או לקהל, איך הדרמה הרומנטית הזאת עומדת להתפתח הלאה. נשמע מורכב? בהחלט, וזה מה שהופך את ההצגה הזו למעניינת.

לילה אחרון ברומא | צילום: רועי מליח רשף

ל"צוותא 2" יש שתי תצורות. הראשונה היא כמו בזירת איגרוף – כשהקהל יושב מסביב וההצגה מתרחשת באמצע (לא לדאוג – רואים טוב מכל מקום). כמו בכל הצגה המתרחשת בזירה מרכזית השחקנים פונים לכל הכיוונים, ואחד לשני, במה שדומה פה לעיתים לריקוד של ממש.

דנישמן משתמש בתצורה זאת היטב, וגם בתפאורה המדויקת של שירן לוי – שנעשתה באפס כסף אבל שווה זהב. טריק קטן וחכם שממחיש את הקרבה אך גם את המרחק בין יותם לטוני. המוזיקה המקורית (נו ברור) שיצר בועז קראוזר, והתאורה המצוינת של רותם אלרואי, משלימות כאן היטב את התמונה.

התצורה הזאת של הבמה מייצרת גם את האינטימיות שהמחזה הזה דורש – האינטימיות בין הדמויות עצמן והאינטימיות בין השחקנים לקהל. כך שהיחסים בין יותם לטוני הם אולי בשלט-רחוק, אבל אנחנו מרגישים אותם קרוב קרוב.

שני השחקנים מעולים (כישרון, כבר אמרתי?) וכמו שאמר החבר שבא איתי –הם משחקים כאן מאוד בטבעיות.

שניהם, אם יורשה לי, ממש הורסים (אני בטח מבוגר בשבילכם אבל אם אתם פנויים תרימו טלפון, יש לי חברים שממש ישמחו להכיר). כשצריך הם גם מורידים את הבגדים (תאווה לעיניים, במיוחד כי הקהל יושב קרוב). אז הנה לכם סיבה חמישית להגיע.

"לילה אחרון ברומא" היא הצגה נוגעת ללב. דנישמן נוגע פה בחומרים מהחיים, שכולנו חווינו – מי פחות מי יותר. לא משנה אם התאהבתם.ן במישהו.י שגר.ה באיטליה, בניו יורק או בעפולה. הדילמה היא בסופו של דבר אותה דילמה. אז בטוח שתצליחו להתחבר להצגה הזו.

לרכישת כרטיסים להצגה "לילה אחרון ברומא" באתר תאטרון המשולש


תמונות מחיי נישואין (לא ממש)

ומכאן להצגה השנייה שראיתי – "האחד". תעשו 180 מעלות, כי זו ממש לא דרמה והיא גם ממש לא רומנטית. "האחד" הוא מחזמר פיל גוד שנון, משעשע, ולפרקים ממש קורע מצחוק.

בעצם אל תעשו 180 מעלות, תעשו רק 150. כי גם כאן יש סיטואציות מהחיים, שכולנו חווינו על בשרנו (אהבה נכזבת, אמא מלחיצה, סטוצים שנעלמים בלי להשאיר מספר טלפון, נשמע מוכר לא?). וגם כאן יש – ניחשתם יפה – מחזמר מקורי וטונה של כישרון.

הפעם התצורה של "צוותא 2" היא התצורה השנייה – המסורתית, כשהקהל יושב למטה בשורות וההצגה מתרחשת על הבמה. גם כאן רואים מכל מקום, ובצדדים יש אפילו יציעים קטנים וחמודים.

מחזמר שמתחיל בסצנת סקס הוא כבר מחזמר שאני אוהב. תוסיפו לכך שאחד מבני הזוג ממש נכנס לזה (תרתי משמע) והשני ממש לא, בשיר פתיחה פשוט קורע. תקשיבו בעצמכם ממש כאן, ותבינו למה אתם פשוט חייבים לראות את "האחד".

עוד בנושא:  ארגון חוש"ן לשרת החינוך: בירוקרטיה משרדית עלולה להשאיר אלפי בני ובנות נוער להט"ב במערכת החינוך ללא מענה

השיר הפותח הזה קובע את הטון למה שהולך לקרות בהמשך, ומכאן, כמו כל דבר – זה יכול לעלות או לרדת. בעיניי, כמו עופרה, זה בהחלט עולה.

הסיפור הולך ככה – אסף (נדב אילון), גיי תל-אביבי בן 27, משוכנע שהחיים שלו הולכים להיות מושלמים. יש לו משרה טובה בהייטק, דירה מהממת במלצ’ט, ובן זוג חתיך (איתמר אלבז. אכן חתיך אש). אסף בטוח שבן זוגו הנוכחי הוא הוא האחד – שאיתו יתחתן ויביא שני ילדים בפונדקאות והם יחיו באושר ועושר וכולי וכולי.

רק שלבן הזוג שלו יש תוכניות משלו – והן לא ממש כוללות את אסף. המום מהפרידה הבלתי צפויה (שכולנו צפינו אותה חוץ ממנו) אסף הופך, לראשונה בחייו, לרווק הולל. הוא מתמכר לאפליקציות ומתנסה בסטוצים עם יחידים וזוגות. סיטואציות שכל מי שלא התחתן והביא ילדים בפונדקאות (שזה די הרבה אנשים נראה לי), מכיר אותן ממש מקרוב.

תוסיפו לכך אמא שלא מסכימה שהבן שלה יישאר לבד, ומתעקשת להכיר לו בן של מכרה שלה – כי הרי אם שניהם גייז אז ברור לגמרי שהם יתאהבו ויצעדו יחד אל השקיעה.

כמו הרבה מאיתנו (מינוס מי שכבר מצא) אסף ממשיך לחפש את האחד, עד שבסוף ההצגה הוא מוצא סוף סוף משהו, ואני לא רוצה לספר לכם מה. תבואו ותראו בעצמכם.

"האחד" הוא מסוג מחזות הזמר שכשאתה צופה בהם אתה כל הזמן מדמיין איך הוא היה נראה בהפקה גדולה עם המון רקדנים, זמרים, ושחקנים שכל אחד מהם מגלם דמות אחרת.

אבל זה לא המצב. מה לעשות שמדובר במחזמר, איך לומר – דל תקציב. וזהו בדיוק סוד קסמו של תיאטרון המשולש – שמהמעט שיש מצליח לעשות הרבה. כי דווקא הצמצום הזה מחייב למצוא פתרונות יצירתיים.

וזה מה שעושה כאן רום רזניק, שכתב וביים יופי של מחזמר – עם ארבעה שחקנים בלבד והמון רעיונות מגניבים, ויצר יש מאין – בחוכמה ובמקוריות (הנה, עוד פעם אמרתי את זה).

רזניק גם כתב את השירים יחד עם כנען לבקוביץ' שאחראי על העיבודים והלחנים, כולם מצוינים ממש.

ותנו כבוד גם לרועי ואטורי, שעל אף דלות התקציב מצא כאן בדיוק את התלבושות שצריך – החלוק זה אמא, לא צריך יותר. רקדניות ליווי זה פאות נצנצים וחצאיות טו טו הכי פשוטות שיש. גופיות, תחתונים, ג'ינסים וכו'. הכל מינימליסטי ונראה סבבה. והבמה המסתובבת שבה הכל קורה. אהבתי.

במחזמר כמו במחזמר יש גם כוריאוגרפיה (שון זילברשטיין), תאורה (רותם אלרואי אחראי עליה גם פה), נמרוד דנישמן השגיח מלמעלה על הדרמטורגיה ואת הכל הפיקה במיומנות ליאור זכאי.

לרכישת כרטיסים להצגה "האחד" באתר תאטרון המשולש

כולם בתפקיד הראשי (לגמרי)

אז יש פה כאמור רק ארבעה שחקנים (הורסים גם הם. אם אתם פנויים אז אותה הערה כמו למעלה) שעושים את כל התפקידים. זה אומר שכולם צריכים לדעת לרקוד, לשחק ולשיר והם עושים זאת במקצועיות ראויה לציון.

נדב אילון מתאים כמו כפפה ליד לדמותו של אסף, הרומנטיקן שמחפש ומחפש. הוא היחיד בעצם שנשאר פה באותה דמות מההתחלה ועד הסוף. הוא כביכול "בתפקיד הראשי", אבל זאת תהיה טעות להגיד את זה כאן, כי כל התפקידים ראשיים לא פחות – והשחקנים מחליפים כאן דמויות בקצב – מרקדניות ליווי ועד לדמויות מרכזיות בעלילה.

איתמר אלבז (חתיך אש – פעם שנייה ואחרונה) מצוין בכל הדמויות שהוא מגלם, במיוחד – אבל לא רק – בתפקיד השליח הסטרייט ש"נקלע לסיטואציה".

כל הארבעה עושים עבודה מצוינת, אך כמי שמבין דבר אחד או שניים במחזות זמר אני חייב לציין מישהו אחד במיוחד (חברים, אל תכעסו עליי כי כאמור – ארבעתכם מעולים).

במילה אחת – שיר. בשתי מילים – שיר סייג. וואו. אין דברים כאלה.

שיר – כשמך כן אתה – זמר על-חלל, ויש לך את השילוש הקדוש – שירה, ריקוד ומשחק. אז אם אני צודק (מה שקורה בדרך כלל) אז עתידך כשחקן במחזות זמר מובטח.

ואחרון אחרון חביב – בעצם "חביב" זה לא מספיק מרים – אחרון אחרון וקורע. אדיר שטיבלמן. הוא גונב את ההצגה (בהליכה) ומגלגל מצחוק (בקלות), בתפקיד החבר הטוב סלאש הסטוקר סלאש מה שתרצו. תנו לו תפקיד קומי והוא כבר יעשה ממנו מטעמים.

כדי להישאר מעודכנים ולדעת על ההצגות הבאות, הצטרפו לניוזלטר באתר תיאטרון המשולש.

 

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן