כל לילה אנחנו חולמים והחלומות שלנו מלווים אותנו מידי יום.
ביום שלישי 29/5 בשעה 20:00 הגשמתי חלום. ספר הביכורים שלי "רגל בסלון רגל בארון" יצא לאור.
רבים שכבר קראו אותו שאלו אותי: מאיפה האומץ? למה? מה מניע אותך?
אז הצהרתי קבל עם ועדה, שהמטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים, ובאותה נשימה הצהרתי על מטרה נוספת והיא להציל את הנפש הבאה, לפני או אחרי שהיא עוברת חוויה קשה.
במהלך החיים אנו חווים חוויות שונות ומגוונות, חלקן קשות ומצריכות פיצוח ראוי ואינטיליגנטי וחלקן פשוט חוויות הבונות חיים.
חווית ה Me_Too# האישית שלי היתה חוויה גרועה. כמתבגר בשנות העשרים לחיי מצאתי את עצמי בסיטואציה קשה, מול מפלצת אמיתית, ללא יכולת שליטה בשום רגע נתון.
באותם רגעי אונס, הזמן עצר מלכת. הרגעים האלו של ההתנגדות, החדירה לתחום הפרטי שלי והאילוץ לעשות משהו שאיני רוצה, הראו לי כעבור כמה שנים מהי עוצמה של סצינה קשה. אלו הם אותם רגעים בהם התבגרתי בכמה שנים, בהם החלטתי כל מיני החלטות, מתוך פחד ומתוך רצון לשמור על הקיים / הטוב והמוכר בלבד.
מאז החשיפה הראשונה שלי, אלפי אנשים פנו אלי כדי לשתף, להראות ובעיקר כדי לומר #גם_אני. לימים, כשהבנתי מה באמת קרה לי באותה סצינה איומה ועם השיתוף ההמוני בקמפיין Me_Too# בעולם, הבנתי שניתנה לי הזכות להיות שליח. בעצם אותה סצינה איומה יצרה אצלי תחושת שליחות עצומה: לחשוף, לשתף, להראות ובעיקר לגעת בכמה שיותר אנשים. אני לא מתכוון להשאר עם תחושת שליחות בלבד, אלא בשליחות הזו אני מתכוון לסחוף אחרי אנשים, להראות לכולם שאנו לא קורבנות! ובאמצעות זה נציל ביחד את הנפש הבאה – לפני או אחרי המעשה.
כתיבת הספר "רגל בסלון רגל בארון" חשפה בפני בצורה מאד מסודרת את עלילות סיפור חיי ואת הרצון לראות את הקו המקשר בין כולן ולאתר את המוטיבים החוזרים. במהלך הכתיבה, פתחתי את "התיבה של חיי", עמדתי מול עצמי וחשפתי בלי פחד ובלי חשש את הסצינות, שבנו אותי מרגע לרגע. במהלך הכתיבה, שמרתי על אותנטיות הסיפורים עם רצון להסיק מסקנות בנקודת מבט של היום.
במהלך הספר אני מעלה סצינות ומפרק אותם לגורמים, כדי לתת לי ולקורא כלי נוסף ב"ארגז הכלים של החיים". הכלים האלו ישמשו את כולנו במהלך הסיטואציות של החיים. החכמה לדעת מתי לעצור ולשלוף את הכלי הרלוונטי.
הקדמה: מתוך הספר רגל בסלון רגל בארון/שי נאור
בא לי לצעוק. בא לי לספר.
ספר מכוון עם מטרה, זו בעצם כוראוגרפיה ברורה עם קו מנחה לכל תנועה ותנועה.
זוהי לא מוזה ולא השראה. זו המציאות שחרכה את בשרי. המציאות שהוכיחה שוב ושוב, שהיא עולה על כל דמיון.
ואז, כאשר היא טפחה על פני שוב – הבנתי. אני חייב לספר. לחלוק עם אנשים את הניסיון. המוטיבים החוזרים.
למרות, שאין קיצורי דרך. כל אחד חייב להתגלח על הזקן של עצמו. כל אחד לומד על בשרו. למרות הכל, אני יכול לעזור עוד קצת להבין את הדברים, לראות אחרת. יתכן והידע, שלי יעזור וייתן כלים להתמודדות. אפילו רק כלי אחד. יכול לשנות הכל.
אני מכניס את המפתח לחור המנעול ומסובב אותו בזהירות, הדלת נפתחת. היא משמיעה חריקה צורמת. נשימתי נעצרת. עוד שניה הדלת תפתח. השדים יפרצו החוצה.
אני פוחד.
אולי עדיף לסגור את הדלת.
אולי עדיף לשתוק.
אולי…
שתקתי שנים. יותר מדי שנים.
אין ברירה. אני ממשיך לסובב את המפתח. אני שומע את צירי המנעול מסתובבים.
הכל התחיל באחד במרץ 1977, או ליתר דיוק תשעה חודשים לפני כן, אבל לא נראה לי שזה המקום והזמן לספר איך פגשתי בביצית או לספר על עולל, שנולד הרגע והגיח אל עולם, שבו הוא יצטרך לחיות, לשרוד ולהיות מישהו, מי שאני.
לכאורה, חיים של ילד רגיל. ילד טוב, ילד מְרַצֶה, העושה הכל בשקט.
ומתחת? מתחת הכל גועש ורועש.
הספר שלי לא נועד לרתק אתכם כמו רומן טוב, אבל אני מקווה שכן. הוא לא נועד לספר לכם עלי כדי שתתפעלו ותגידו "וואו, לא ידענו!" או "מה, באמת?" ואם כן, אז סבבה.
יש לי מטרה, בספר הזה, דרך הסיפורים השונים אני מקווה שתמצאו מדריך, ארגז כלים, אותו תוכלו לקרוא לבד או ביחד. אני מקווה שתקבלו מבט נוסף עם פרופורציות, בשאיפה שתלמדו לקבל את עצמכם באהבה. ואם אתם מרגישים שלמים והאחר נראה לכם שונה וחריג, אז אולי כאן תמצאו כלי חדש להבנת "החריג".
