שרי ירושלמי“מסתבר שהפחד הקמאי מלהט”בים הגיע גם לשירות למען הילד. כי הרי קהילה שלמה רק רוצה לסחור בילדים, ולא, חס וחלילה, להגשים את חלום ההורות והמשפחה”
הגעתי לאקטיביזים להט”בי כמעט במקרה, כשהגננת בגן של הבת שלי סירבה לחגוג את יום המשפחה בגן, “כי למה להקשות? הם ילדים צעירים ולא מבינים שום דבר, ומה זה משנה בכלל”.
אז זה משנה. זה משנה לי, לבת שלי, לקהילה שלי, לעולם שהייתי רוצה לחיות בו.
עם הזמן חברתי יותר ויותר לנשים ואנשים שותפים למאבק, והפיד שלי נהייה פרו להט”בי. כמעט והרגשתי שבעצם כולם איתי, איתנו. ואז שוב המציאות הזכירה לי שלא. עוד חזון למועד.
שבוע שעבר התכנסנו בחגיגיות רבה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, כדי להסדיר את הורותה של מיכל, אשתי לשעבר, כלפי ג’וני, הבן הקטן שלנו. הגשנו בקשה לצו הורות. עורכת הדין ענת בר אילן שייצגה את המדינה, טענה מיד שמיכל לא יכולה לקבל צו הורות על ג’וני ושהיא צריכה לאמץ אותו. למה? כי נפרדנו זו מזו.
אם נפרדנו מיכל היא לא האמא שלו מיום הלידה? כן. זה בדיוק המצב. אם זוג לסביות נפרד, לדעת המדינה, בת הזוג לא תוכל להיות מוכרת כאמא באמצעות צו הורות, אלא אם כן הן רבות ומסתכסכות.
באופן אבסורדי, לעמדת המדינה, אם הייתי מסרבת להכיר במיכל כאמא של ג’וני ולא הייתי מוכנה שהיא תוכר כהורה שלו, דווקא אז נכון היה להכיר בהורות שלה כלפי ג’וני באמצעות צו הורות. אם היינו שונאות אחת את השניה, מתכתשות בבית המשפט והייתי מנסה למנוע ממיכל הכרה כאמא, אז המדינה לא היתה מתנגדת למתן צו הורות, מאחר ובמקרה כזה, לטענת המדינה, מיכל היתה מנועה מלקבל צו אימוץ (כי החוק מחייב הסכמה של ההורה הביולוגי למתן הצו) ואז לא היתה ברירה.
מבולבלות? גם אנחנו.
ושוב אני שואלת, למה? למה אשה שהיתה במערכת יחסים והביאה ילד שני לעולם, לא יכולה לקבל מעמד של אמא מיום הלידה וצריכה לאמץ אותו כאילו הוא ילד שנולד להורים אחרים שויתרו עליו?
התשובה של המדינה (אני מקווה שאתם יושבים) היא כי חייבים להציב גבולות ברורים ללסביות האלה, כדי שלא תהייה זליגה. או כפי שגברת בר אילן היטיבה להבריק: “שלא יהיה סחר בילדים”.
כן כן שמעתם טוב. סחר בילדים. מסתבר שהפחד הקמאי מלהט”בים הגיע גם לשירות למען הילד. כי הרי קהילה שלמה רק רוצה לסחור בילדים, ולא, חס וחלילה, להגשים את חלום ההורות והמשפחה.
לפי הפאתוס והאדנלין שזרם בעורקיהן של שתי פרקליטות המדינה יכולתי לחשוב שמדובר בדיון בתיק אונס או רצח, ששתיהן נלחמות בציפורניים על כל מילה שיוצאת מפי הסנגורית. אבל בסה”כ מדובר על שתי נשים שהתאהבו התחתנו, הקימו משפחה וכמו זוג אחד מתוך שלוש זוגות במדינת ישראל גם נפרדו. אחד מתוך שלוש זוגות נפרד, האם מישהו חשב להפקיע את האבהות מאחד הגברים רק בשל הפרידה? אבל אם את אשה לסבית מסתבר שאפשר להפקיע ממך הכל. כי מלכתחילה את לא ראויה, מלכתחילה ההורות שלך שווה לא יותר מקליפת שום.
ויותר מזה, שתי עורכות הדין שייצגו את המדינה התנהגו בצורה ביריוניות ומחפירה. עורכת הדין בר אילן ועורכת הדין ורדה רדליך הצליחו להפתיע לרעה אפילו למודת מאבקים משפטיים כמוני. הן ניסו לקטוע שוב ושוב את עורכת הדין המצוינת שלנו דניאלה יעקובי נכנסו לדבריה והטיחו בה: “אצלך זה ענין עקרוני”.
אז כן נשים יקרות, זה בהחלט עניין עקרוני, זה העיקרון שלי שאשתי לשעבר תהיה האמא של הילדים שלנו, זה עקרון שאני והקהילה שלי נפסיק להיות מופלות לרעה על ידי עובדות מדינה שיכורות כוח. כשאתן פוגעות בילדים שלי, אתן פוגעות בקהילה שלי. וזה עקרון אצלי, אף אחד לא פוגע לא בילדים שלי ולא בקהילה שלי.
השינויים הגדולים לטובת הקהילה לא נעשו על ידי חקיקה. הם נעשו על ידי שופטות ושופטים אמיצים בפסקי דין תקדימיים. שופטות ושופטים שלא יכלו לראות חוסר צדק ועוול ופסקו לטובתנו, לטובת הקהילה, לטובת המדינה ולטובת עולם שיוויוני, פלורליסטי ונאור. אני מקווה השופטת בתיק שלנו תהיה אחת כזו.
התמונה בראש הכתבה צולמה בפגישה שהיתה לנו עם פקידת הסעד שדחקה בנו לוותר על צו ההורות ולעבור לתהליך אימוץ. איך היא אמרה: זה עניין של מדיניות, אין לכן סיכוי, למה לכן לעשות את כל הבלאגן הזה, תוך יומיים אני מסדרת לכן את האימוץ. מדהים שגם גברת עורכת הדין בר אילן אמרה את אותו הדבר בדיוק. איך כל הטוב הזה מתנקז לשירות למען הילד. מדהים.
מאחלת לנו ימים טובים של זכויות שוות ומלאות שיוגשו לנו על מגש של כסף. שנה טובה של מהפכה מתוקה.
כתבה חשובה ביותר
ענת בר אילן משקרת!
במקרה שלי, שכרוך בסכסוך אלים וקשה, היא מתנגדת בתוקף לצו הורות פסיקתי שבו זכיתי בבית המשפט בתל אביב וטוענת בתוקף, גם בערעור שהגישה, שזו לא הדרך. נראה שבנוסף לרשעות ולטמטום (שבמקרה שלה אף עולה על הגינדור האקסטרווגנטי) יש כאן מדיניות מתעתעת. נראה לי שיש מקום לחשוף את דמותה האמיתית של הגברת המחליאה הזו ואת התנהגותה.