אי הבנ”ה – האם אפשרי להוציא את ההומופוביה מהכדורגל?

בזמן שבעולם מתחילים להפנים את החשיבות שיש לספורט כסוכן של שינוי חברתי ומקדמים באמצעותו ערכים של שוויון, בישראל עדיין גוררים רגליים ומפחדים להרגיז את איתמר בן גביר
IMG_2792
דגל הקרן בצבעי הגאווה | צילום: עמוד הפייסבוק הפועל קטמון

למעלה משלושים שנה אני משחית חלקים משמעותיים מידי מזמני הפנוי במגרשי הכדורגל. כל שבוע, בכל תנאי, בכל מקום בארץ (ולפעמים בחו”ל) ובכל מזג אוויר, אני מתייצב במרומי היציע, מחמם את הגרון ומתכונן לעוד 90 דקות של ניתוק אולטימטיבי מהיום-יום. כזה ששואב אותי לתוך יקום מקביל שבו, אני רוצה להאמין, הערך היחיד הקובע את מעמדך הוא צבע החולצה והסמל שרקום עליה בצד שמאל למעלה.

אולם, אמונות לחוד ומציאות לחוד. אי אפשר להתכחש לעובדה שעולם הכדורגל נחשב – מסיבות היסטוריות ומגוונות – לאמוציונלי, גברי ומצ’ואיסטי והאווירה ביציעים עדיין רחוקה מלהיות סובלנית ומכילה לחלוטין. עברנו אמנם את הימים בהם מכלאות בקר מאולתרות שימשו כיציעים ובשביל להשתין היינו צריכים לחכות לסוף המשחק, ובסך הכל מגרשי הכדורגל בישראל הם מקום בטוח יחסית, אבל לצערי “הומו” היא עדיין קללה נפוצה (מידי) שנשמעת כמעט מידי שבוע בהרבה מאוד מגרשים בארץ ובעולם, ו”קוקסינל” היא עדיין קריאה לגיטימית ביציע כלפי שחקן שביצע פעולה פחות מוצלחת.

והנה השבוע הוכיחה ההתאחדות לכדורגל בצרפת שאם באמת רוצים להוביל שינוי – אין זו אגדה. לקראת היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה , שצוין ב-17 במאי, יצאה ההתאחדות הצרפתית בתכנית רצינית ומעולה למיגור תופעת ההומופוביה במגרשי הכדורגל בצרפת. במסגרת התכנית, יענדו הקפטנים של כל הקבוצות סרטים בצבעי הגאווה על הזרוע במחזור המשחקים הקרוב, ועל המסכים באצטדיונים יוקרן סרטון הסבר נגד הומופוביה.

בהמשך מתוכננות פעולות הסברה ושיעורים במחלקות הילדים והנוער של הקבוצות על החשיבות של ערך השוויון וקבלת האחר, וכן הקמה של מערך תיעוד ודיווח על גילויי שנאה והמופוביה ביציעים. זוהי הפעם הראשונה שגוף רשמי מתחום הכדורגל מגבש תכנית כזו, המתייחסת לכלל ההיבטים של התופעה ומציבה יעדים ארוכי טווח.

כדי להבין עד כמה מהפכני הצעד הזה בתוך עולם הכדורגל צריך לחזור קצת אחורה, לשנת 1990, אז רחשו שמועות בכל רחבי האי הבריטי סביב נטייתו המינית של ג’סטין פשנו, שחקן נוטינגהאם פורסט האנגלית. השחקן, בצעד אמיץ ומעורר השראה, בטח באנגליה השמרנית של מרגרט תאצ’ר, ביקש לשים קץ לשמועות, הצהיר בראיון לעיתון שהוא אכן הומוסקסואל והפך בכך לשחקן הפעיל הראשון בהיסטוריה של הכדורגל שיצא מהארון. המחיר שגבה הצעד הזה היה כבד מאוד – פשנו הוקע על ידי חבריו וסביבתו הקרובה, הודח מסגל קבוצתו, הוחרם על ידי מאמנים וקולגות ונאלץ לנדוד לקבוצות מליגות נמוכות יותר באנגליה ובסקוטלנד ומאוחר יותר בארצות הברית. ב-1998 חזר מארצות הברית ללונדון, וכחודשיים לאחר שובו התאבד בתלייה במוסך נטוש בלונדון, והוא בן 37 בלבד. בשנת 2017, כמעט 20 שנה לאחר התאבדותו של פשנו, הצטרפה ה”פרמייר ליג” (הליגה האנגלית הבכירה) ליוזמת Rainbow Laces (שרוכים של קשת בענן) – שבוע אחד בשנה שבו השחקנים והשופטים בכל הליגות באנגליה עולים לשחק עם סמל הקבוצה ושרוכי הנעליים בצבעי דגל הגאווה, לתמיכה בזכויות הקהילה הגאה.

עוד בנושא:  כוכב "אקדמית המטריה" יצא מהארון כטרנסג'נדר

בינתיים בישראל

כמו במקרים רבים אחרים בישראל (מישהי אמרה קנאביס?), גם בנושא העמידה לצד זכויות הקהילה מקדים הציבור את עמדת המדינה הרשמית. זכורה במיוחד היוזמה הנהדרת של הפועל קטמון ירושלים בשנת 2015, כאשר החליפה את דגלי הקרן במגרשה הביתי לדגלי גאווה כאקט גלוי של תמיכה בחברי וחברות הקהילה. האירוע עורר את זעמו של עורך הדין, לוחם זכויות האדם והצדק, איתמר בן גביר, ששלח מכתב להתאחדות לכדורגל ובו טען ש”משחק כדורגל הוא הנאה ובילוי ואין מקום להכנסת אג’נדה פוליטית מצד הנהלה של קבוצת כדורגל כלשהי”. דובר ההתאחדות נבהל והוציא מיד הודעה שבה הוא אוסר על שימוש בדגלי הקרן “בדרך שעשויה להתפרש כהזדהות עם גוף או ארגון כלשהו ללא קשר למטרתו”. ראוי לציין גם כי קבוצת הנערות של הפועל קטמון נקראת על שמה של שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים ב-2015.

כוכב מנצנץ אחר באפלה ראינו ממש לא מזמן, בחצי גמר גביע המדינה שהתקיים בחודש שעבר, ובו הוביל דן מורי, קפטן בני יהודה תל אביב, את קבוצתו לניצחון על מכבי תל אביב כאשר על זרועו כרוך סרט קפטן בצבעי הגאווה, כצעד אמיץ מאוד של תמיכה בקהילה. זו אמנם היתה מחווה קטנה, אבל אי אפשר להמעיט בחשיבות הבמה שהיא קיבלה – קבוצה בליגה הבכירה, במשחק בשידור ישיר עם רייטינג גבוה מאוד, שמן הסתם לא נבחר במקרה. כל מהפכה מתחילה בצעד אחד קטן, ולפעמים בשחקן כדורגל אחד אמיץ.

עוד בנושא:  הגברים הטרנסג'נדרים שבחרו ללדת - להביא לעולם עוד חיים

מה הלאה?
סקר מקיף שנערך בסוף 2017 בקרב אוהדי כדורגל מ-38 מדינות (כולל ישראל), העלה כי 76% מאוהדי הכדורגל בארץ ירגישו בנוח עם שחקן להט”ב בנבחרת הלאומית, תוצאה שהיא מהגבוהות מבין המדינות השונות שהשתתפו בסקר. על השאלה האם מועדוני הכדורגל ברחבי העולם צריכים לחנך כנגד הומופוביה במגרשים, ענו 71% מהישראלים שכן.

אז איפה הפער בין העמדות הללו לבין המציאות? “הפחדן – מתאר מציאות, האמיץ – נוקט עמדה”, כתב פעם יהונתן גפן באחד מספריו הרבים. אני לא יודע אם היוזמות של הליגה הצרפתית והאנגלית הן בהשראתו של גפן דווקא, אבל אין ספק שמבחינת נקיטת עמדות הציבור כבר מזמן שם. כדי שגם המציאות תשתנה, המועדונים, ההתאחדות ומינהלת הליגה צריכים להחליט שהם מתייחסים לספורט כמו שצריך להתייחס אליו – כמנגנון של אינטגרציה וגישור בין תרבויות וכסוכן של שינוי חברתי. כי על המגרש, רגע לפני שריקת הפתיחה, כולם שווים וכולן שוות. מה שקובע מי ינצח הוא היכולת של השחקנים ולא מוצאם או נטייתם המינית. במקום לפחד מדגל גאווה ולברוח לתירוץ הקל של “אג’נדה פוליטית”, טוב היו עושים במינהלת הליגה אם היו מנצלים את יום ההבנ”ה לפעילות חינוכית במחלקות הנוער של הקבוצות והנבחרת, והסברה לאוהדים שפוקדים את היציעים ועדיין חושבים ש”הומו” היא קללה מגניבה.


הכותב הוא פעיל חברתי ורואה כדורגל מהיציע, בארץ ובעולם, מזה 34 שנה

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן