pexels | cc0
פסק דין תקדימי של ביהמ”ש העליון, שהותר לפרסום השבוע, מרחיב את מסגרת המקרים בהם ניתנים צווי הורות במשפחות להט”ב, ומאפשר הכרה באם לא ביולוגית (א׳) לגבי ילד שנולד לאחר פרידת האמהות, ולמרות שעד שלילד מלאו 7 שנים האם הביולוגית מנעה קיומה של הורות בפועל בינו לבין א’.
מדובר בבנות זוג שחיו יחד במשך שנים רבות. במהלך חייהן המשותפים ב׳ ילדה את בנן הבכור, והשתיים דאגו לקבל לגביו צו אימוץ לאם הלא ביולוגית, והן מגדלות אותו במשמורת משותפת שוויונית.
בסמוך לאחר מכן ב׳ הרתה שוב מאותו תורם זרע, אך מספר שבועות לפני הלידה בנות הזוג נפרדו, ולאחר הלידה, ב׳ מנעה כל קשר בין א’ לבן הצעיר.
בשנת 2016 הגישו עורכות הדין עירא הדר ומיכל עדן בשם א׳ לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה למשמורת וזמני שהות על הבן הצעיר, בה דרשו להשוות את מעמדו לזה של אחיו הבכור. בהמשך הגישו גם תביעה לצו הורות.
פסיכולוג מומחה, שתי עו”ס ואפוטרופה לדין סברו כי טובתם של שני הילדים-האחים הינה כי גם הבן הצעיר יוכר כבנה של א׳, כך ששני האחים יגדלו במציאות משפחתית זהה ולא תיווצר ביניהם שונות מזיקה. לעמדתם הצטרפה גם ב”כ היועמ”ש לממשלה.
בינואר 2018 בית המשפט למשפחה (השופטת גורביץ עובדיה) קיבל את הבקשה לסעד זמני וכונן את הקשר בין א’ לבין הבן הצעיר, והם סוף סוף זכו להכיר זו את זה במסגרת מפגשים שבועיים במרכז הקשר.
ואולם, בדצמבר 2021 בית המשפט למשפחה דחה את תביעתה של א’ וקבע כי למרות שעורכות הדין הוכיחו שהתקיימו זוגיות ממושכת וכוונת הורות משותפת, ולמרות שאין חולק שטובת הילדים היא להנות ממעמד זהה, הרי שמבחינה משפטית לא ניתן לתת צו הורות הן משום שביום הלידה הזוגיות כבר לא התקיימה, והן משום שבפועל לא נוצרו יחסי הורות בין א’ לבן הצעיר (זאת למרות שביהמ”ש למשפחה קבע כי התנהלותה של ב’ היא שמנעה את היווצרות יחסי ההורות, ולכן משמעות דחיית התביעה היא כי “חוטא יצא נשכר”).
ביום 22.7.22 ביהמ”ש המחוזי קיבל את הערעור שהוגש, וברוב של 2 שופטים (סילמן ואטיאס, מול ג’יוסי), א’ הוכרה סוף סוף כאמו של הבן הצעיר, ונקבע כי יש לתת לה את צו ההורות המיוחל.
כל שלושת שופטי המחוזי הפכו את קביעת בית המשפט למשפחה לפיה לא ניתן לתת צו הורות אם בעת הלידה לא מתקיימת זוגיות, וקבעו כי המועד לבדיקת קיומו של הקשר הזוגי הינו מועד הכניסה להריון, וכי ניתן לתת צו הורות גם אם לא התקיימה הורות בפועל.
השופטים אף היו תמימי דעים לגבי הצורך להשוות בין הורות הנוצרת מכוח צו הורות לבין ההורות הביולוגית.
יחד עם זאת, השופטים נחלקו לגבי שאלת קיומם של התנאים למתן צו ההורות במקרה זה. שופטי הרוב קבעו כי א’ הוכיחה כוונת הורות גם על הבן הצעיר. הם גם קבעו כי יהלום הכתר הוא טובת הילד, ונתנו את מלוא התוקף לעמדתם של אנשי המקצוע בדבר טובתם של שני הילדים-האחים. לעומתם, שופט המיעוט קבע, בניגוד לממצאים העובדתיים של ביהמ”ש למשפחה, כי א’ לא הוכיחה כוונת הורות, וסבר שחל שיהוי בהגשת תביעתה באופן המטיל ספק בכוונותיה לגבי ההורות.
למרות שדעת הרוב בביהמ”ש המחוזי קבעה כי יש לתת את צו ההורות, השופטים נמנעו מלקבוע הסדרי שהות בין א’ לבן הצעיר. בהמשך הם אף הורו על עיכוב ביצוע פסה”ד ובפועל מזה כשנה וחצי לא מתקיימים שום הסדרי קשר בין א’ לבן הצעיר.
על פסה”ד של ביהמ”ש למשפחה הוגשו שתי בקשות רשות ערעור – האחת של האם הלא ביולוגית (בע”מ 5388/22), בה דרישה לקבוע את זמני השהות בין א’ לבן הצעיר ולאפשר להם סוף סוף להתחיל לנהל חיי משפחה כאם ובנה. השניה של האם הביולוגית (תמ”ש 6571/22), בה היא ביקשה לבטל את צו ההורות.
ביום 2.4.23 ביהמ”ש העליון (השופטים פוגלמן, סולברג וברק ארז) דחה את בקשת רשות הערעור של האם הביולוגית והשאיר על כנו את ההחלטה על מתן צו ההורות. במקביל, ביהמ”ש העליון הורה להחזיר את התיק לביהמ”ש למשפחה על מנת לקבוע את הסדרי המשמורת וזמני השהות, תוך ליווי גורמי הטיפול.
“לאחר 7 שנים של מאבק עיקש, א’ זכתה סוף סוף להכרה במעמדה כאמא של בנה הצעיר וקשה לתאר את השמחה וההתרגשות שלה ושלנו”, מסרה עו”ד עירא הדר, מומחית לזכויות להט”ב שייצגה את א’ לכל אורך הפרשה, “בנוסף, הקהילה זכתה להרחבה נוספת של המקרים בהם ניתנים צווי הורות, ולעוד צמצום בכוחו של הורה ביולוגי למנוע קשר בין הילד להורה שאינו ביולוגי. שוב בית המשפט הבהיר כי ההורות נקבעת על בסיס ההבנות ששררו בעת הכניסה להריון ולא על אירועים שהתרחשו בשלבים מאוחרים יותר, וכי אף אחת מהאמהות לא יכולה להתכחש להורות המשותפת גם אם אירעה פרידה לפני הלידה. כמו כן, שוב הוכח כמה חשוב לשמור על ביהמ”ש העליון עצמאי וחופשי, וכמה חשוב לא לוותר ולהיאבק על הזכויות שלנו גם כשהן נראות אבודות”.
