fbpx

“הקהילה הגאה חוטאת באייג’יזם הכי גדול”

האמן עוז זלוף, שתערוכתו המרתקת מוצגת בימים אלה במוזיאון נחום גוטמן, משוחח עם גור רוזן על קוויריות, הומואים בגיל מבוגר, אמנות קהילתית וביבי נתניהו
דודות צילום דימה חבר
“דודות” | צילום: דימה חבר ועוז זלוף

עוז זלוף – אוצר, פעיל חברתי, איש חינוך, איש תיאטרון ואמן וידאו – פועל כבר המון שנים בשדה האמנות הישראלי. הוא מרבה לעבוד עם אמנים בפריפריה, ועוסק גם בפעילות חברתית שמטרתה לקדם את הקהילה הקווירית ואת הנוער הגאה.

תערוכתו החדשה והמרתקת של זלוף, “דודות – כעס, החמצה ונעורים מאוחרים”, שמה במרכז יוצרות ויוצרים מבוגרים שכביכול עבר זמנם, ועל אף תחושת ההחמצה הם מתעקשים לעשות אמנות במדיומים שונים: תיאטרון, שירה, ציור, ריקוד ומוזיקה. שמה של התערוכה לא נבחר במקרה, כי בעולם האמנות יש כאלו הנוהגים לכנות את אותם האמנים, ובעיקר אותן, בשם הגנאי “דודות”.

התערוכה מורכבת מעבודות וידאו דוקומנטריות שעוסקות בסטריאוטיפים, דעות קדומות, מגדר, נעורים וזקנה, הרצון להתקבל בשדה האמנות והחשש להיות מוּדר.

פיניתי לי שעה וחצי מהחיים וקפצתי למוזיאון נחום גוטמן כדי לצפות בה. בניגוד להרגלי בתערוכות מסוג זה (רואה 2 דקות מהסרט ועובר ליצירה הבאה) ישבתי מול המסכים וגמעתי בשקיקה את כל הסרטים עד הסוף – כל סיפור, כל דמות, כל ניואנס. כי כל עבודה פה היא תיעוד מרתק של אנשים שלא הכרתי עם סיפורי חיים שלא שמעתי. עד כדי כך הייתי מרותק, שגם כשעוז הופיע לראיון בשעה שקבענו, ביקשתי ממנו להעסיק את עצמו עד שאסיים לראות את הכל.

רק אז התיישבנו לשיחה על התערוכה, על הדאגה לעתידו כהומו מבוגר ועל המצב הפוליטי, איך לא.

עוז זלוף| צילום: ארלה הצמצם הבוער

בתערוכות אחרות שהצגת או אצרת התעסקת הרבה בקוויריות
“נכון, באמנות שלי אני מחפש גילויים חדשים לקוויריות ואיפה היא באמת נמצאת. אני עושה את זה גם במקומות גאוגרפיים, גם במקומות חברתיים, גם בקבוצות גיל שונות. הצגתי למשל תערוכה ב’תדר’ שבה תיעדתי נסיעה שלי באוטובוס עם שישה נערים הומואים ממגדל העמק, נצרת עילית ועפולה, שנסעו לבדיקות HIV בתל אביב. צילמתי את זה כי חשבתי שיהיה שם סיפור מעניין ובסוף יצאה מזה תערוכה”.

ואיך זה מתבטא בתערוכה הנוכחית? ראיתי סרטי דוקו על נשים וגברים מבוגרים שעוסקים באמנות בכל מיני צורות. אבל חוץ מחיים המקסים מ”קשת הזהב” לא ראיתי עבודות שעוסקות בקוויריות
“יש שתי תפיסות על קוויר. הראשונה אומרת שקוויר זה עניין זהותי – אני צובע את השיער שלי בסגול, אני גיי, וכו’. אני חושב שזה שטויות, כי יש הרבה מאוד הומואים שהם ההיפך מקוויר. הם הכי סטרייט אקטינג, הכי מיינסטרים. ולכן אני חושב שנשים מבוגרות זה שיא הקוויריות. הן רחוקות מהמרכז החברתי, הן לא אופנתיות, הן לא אובייקטים מיניים. הן צריכות לפתח זהות אינדיבידואלית. ולכן הן הרבה יותר קוויריות מהרבה הומואיות צעירות, גם כאלה שיוצאים איתי לרקוד בפאי. אז יצירות הווידיאו שלי כאן מתעסקות עם אמנים מסוג אחר, אמנים מבוגרים, ובקוויריות כפי שאני רואה אותה”.

תעזור לי רגע להבין. איך זוג הסטרייטים באחת העבודות שלך, שמציל ציורים שאנשים זרקו לרחוב, מתחבר לקוויריות?
“הם אנשים שמה שהם עושים בחיים לא מונע משיקולים כלכליים, מסחריים או אסתטיים ולא ממה יגידו עליהם. הם פשוט חיים באופן מקורי. אני חושב שקוויריות זה אומר להיות מקורי, לעשות דברים אחרת – להביא ילדים אחרת, ליצור אחרת, להתחבר עם אנשים אחרת. זה לא בהכרח להתלבש אחרת או לשכב אחרת. אז מהבחינה הזאת האנשים שאני מביא פה בתערוכה הם סופר קווירים. כי הם יוצרים אמנות באופן הכי מקורי, הכי עצמאי והכי שלהם. והם אנשים שנמצאים בשוליים מסוימים, גם גאוגרפיים, כי הם חיים בפריפריה. הם עושים דברים שאף אחד לא לימד אותם לעשות, והם יכולים להיות השראה לאנשים אחרים. בהקשר הזה קוויר בעיניי צריך להיות משהו שמזמין את החברה להשתתפות. קוויר זה לא מי שמסווג על פי נטייה מינית כזאת או אחרת שרק על פיה הוא נחשב כקוויר. אנשים שקוראים לעצמם קווירים צריכים לדעתי לפגוש את האנשים שמופיעים בתערוכה הזאת וללמוד מהם מה קוויר יכול לעשות”.

אז גם אתה עצמך אמן קוויר
“בהחלט, כי מה שמעניין אותי זה לעשות דברים קוויריים, אחרים, מעוררי הזדהות, מרגשים. ומה שאותי מרגש זה לא עוד משהו שנמצא במיינסטרים ושאחרים מגדירים כמרגש. אני מנסה באמנות שלי לחפש מה באמת מרגש באופן אותנטי. למשל, לייצר הזדהות בינך לבין חיים מקשת הזהב. או ליצור הזדהות בינך לבין תלמה ויפצ’וק האמניות המבוגרות שמספרות על עצמן”.


עוז זלוף ו”הדודות” | צילום: דימה חבר ועוז זלוף

אתה מגדיר את עצמך כאמן שוליים?
“ברור, אבל מבחירה. אני לא אמן שוליים כי נדחקתי לשוליים, אלא אני בוחר לפעול בשוליים, במחוזות שרחוקים מהמרכז השבע. כי אלה מחוזות שבתוכם החוויה של החירות היא חוויה ממשית. זה לא רק מי שקוראים לו אחר אלא זה מי שחווה את עצמו אחר.
אני חושב שזה קשור לסיפורי הנעורים וההתבגרות שאתה ואני חלקנו כהומואים. אני זוכר שחברים שלי אמרו ‘עוז על מה אתה מדבר, היית הילד הכי מקובל בעולם’ אבל אני הרגשתי רדוף. ההרגשה הזאת היא חוויית שוליים. להגיד לך שבאמת הייתי ילד פחות מקובל? מסתבר שלא ממש”.

יש הומואים שנכנסו לממסד בשביל לתקן את זה
“נכון, גם אני כזה. אני גם שולח יד לממסד ויחד עם זאת אני בוחר גם לגור בעפולה וגם לצלם בערד וגם לעשות תיאטרון בקריית שמונה. אני לא רוצה שהמרכז יאיר עלי באור חזק מדי, שיהפוך אותי לאמן פחות טוב ולבנאדם פחות טוב”.

אתה מגדיר את עצמך כאמן שוליים, ויחד עם זאת אתה מציג במוזיאון נחום גוטמן. ממסדי משהו
“נכון. הכי ממסדי. כי אמנות צריכה לבנות גשרים וחיבורים חדשים בין דברים שנמצאים במרכז לבין השוליים, בין המשאבים שנמצאים במרכז לבין השוליים. מוזיאון זה רעיון מעולה אבל הוא לא מספיק. לכן אני עושה גם תיאטרון וכוריאוגרפיות ומציג בכל מיני מרחבים כי בא לי כל מיני צורות מפגש עם קהל”.

איך אתה מנסה בעשייה שלך לבנות את הגשרים האלה בין מרכז לשוליים?
“הדרכתי הרבה שנים באיגי והיום אני מלמד במסלול תרבות ויצירה קהילתית במכללה הגאה ‘מרשה’. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות באיגי ובמכללת מרשה. להישאר בשוליים זה בעצם להגיד ‘יש לנו אוכלוסייה של טרנסיות שעוסקות בזנות אז אנחנו נעבוד איתן אבל נשאיר אותן בשוליים’. ממש לא, להיפך. הן צריכות לקבל משאבים מהמרכז, והן צריכות שנעשה להן השמה תעסוקתית בעיריית תל אביב. ומהבחינה הזאת אני רוצה לבנות גשרים בין המרכז לשוליים כדי שהיחסים ביניהם יהיו כל הזמן בהשתנות מתמדת. אני לא רוצה לפעול רק בשוליים מתוך איזו גאווה יהירה כזאת של ‘אני לא צריך אתכם’. ויקי כנפו צעדה לירושלים כי היא רצתה את מה שיש להם לתת לה. היא לא ישבה במצפה רמון ואמרה ‘אני לא מוכנה לדבר עם ירושלים'”.

וזה מה שאתה מנסה לעשות גם בתערוכה הזאת?
“כן. כשהגיעה ההצעה להציג במוזיאון אז שאלתי את עצמי איזו שיחה אני רוצה לחולל פה. והחלטתי שאני רוצה להציג את העיסוק שלי בהחמצות, בהתאהבויות, בנעורים מאוחרים. להראות את ההזדמנויות שיש במרחב השוליים, לאמנים שהמוזיאון בדרך כלל מפספס אותם ושהם לא נכנסים אליו. נחום גוטמן זה מוזיאון שאני משוגע עליו כבר שנים, אני חושב שהוא חלל מדהים וממש זכיתי להציג בו. כאמן ברור שאני מת להציג במוזיאון. וברור שהיעד שאני חותר אליו בשנים הקרובות זה מוזיאון תל אביב”.

הפגנות זה מחרמן למות

אז איך התערוכה הזו מתחברת לזהות ההומואית שלך?
“מבחינתי זו גם תערוכה על הומוסקסואליות ועל הזהות ההומואית שלי. אני הומו בן 36, ואני חלק מהקהילה הלהטבית שמוגדרת על ידי משיכה מינית, ושהרלבנטיות בה מוגדרת על ידי צעירות.
אחד הדברים שהטריד אותי למשל בתוך השיח על פגיעות מיניות בקהילה הגאה הוא, שלא מדברים על זה שהרבה מהשיח הזה נשען גם על יחסי כוחות. נתקלתי בפוסטים מזעזעים כמו ‘הדור הזה שגדל בגנים ושהזדיין בחושך מביא עלינו את זה’. בעצם אנחנו מתעלמים מהעובדה שיחסי הכוחות בקהילה הגאה זה שהחבר’ה הצעירים הם אלה שתמיד נמצאים במרכז, והם בעלי הכוח. והתחושה שלי היא שהספינה מיטלטלת ויש פה איזשהו אקט אלים של לנסות לזרוק את המבוגרים מהסיפון. אבל בסופו של דבר צריך לזכור שבקהילה הגאה הכוח הפוליטי, החברתי והמיני נמצא אצל הצעירים, וזה משהו שאנחנו גם צריכים לתקן. כי הקהילה הגאה חוטאת באייג’יזם הכי גדול. בגלל זה למשל הלכתי ל’קשת הזהב’, הקבוצה החברתית להומואים מבוגרים, וצילמתי את חיים שר בתוך תיאטרון שחור ונטוש שיר מכמיר לב על הבדידות שלו. ובגלל זה אני מדבר בתערוכה הזו גם על ההזנחה והביזוי של המבוגרים וההתייחסות אליהם כלא רלבנטים. אז מהבחינה הזאת התערוכה קשורה מאוד לזהות ההומוסקסואלית שלי, סביב הסוגיות של רלבנטיות ואי רלבנטיות וסוגיית הגיל. אני חושב שזה מאוד מאוד חריף אצלנו”.


בגילך ממש לא עניין אותי איך מרגישים הומואים מבוגרים. אתה יכול להסביר לי למה בגיל 36 זה כל כך מעסיק אותך?
“כי אני מודע לעובדה שהכל בחיים זמני, ואני מודע לעובדה שככל שהשנים נוקפות אני הולך ונעשה יותר ויותר דודה, ואני מודע לעובדה שכאמן הומו בשדה האמנותי הזמן שלך עוד יותר אוזל. אתה רלבנטי עכשיו ומחר תהיה לא רלבנטי. אני רואה למשל את ההורים שלי. כשאני אצלם בבית אני תמיד חושב לעצמי ‘לאנשים האלה הגיע יותר'”.

עוד בנושא:  מה הקשר בולבול על חולצה?

אבל אתה עושה המון דברים. בתור אוצר נניח, אתה יכול לעבוד גם אחרי הפנסיה
“שטויות, מה פתאום. אין לך הבטחה לכלום. אני גם מתעסק במחוזות אחרים שהם חברתיים, פוליטיים, פריפריאליים. זה לא המיינסטרים”.

ועדיין, בתערוכה הזאת עושה רושם שהנושא של הגיל ממש מטריד אותך
“כי אכפת לי מהאמניות המבוגרות האלה. אני אוהב אותן ואני חושב שהן כן רלבנטיות. מה שמעניין אותי באמנות גם כאמן וגם כאוצר זה דברים שנמצאים בחושך, הם מרתקים אותי. גם בסקס זה מה שמעניין אותי. דברים שנמצאים מעבר לחדר הקדמי. ואז אתה שואל את עצמך מה נמצא מעבר לחדר הקדמי ושואל את עצמך מה זה קוויר”.

אתה מודאג מהעתיד שלך?
“אני לא חושב שאני מודאג מהעתיד. אם הייתי מודאג מהעתיד הייתי יותר דואג לפנסיה שלי, יותר עושה בדיקות וכולי. אני חושב שאני יותר מודע לעתיד, ואני חושב שחוסר המודעות של אנשים סביבי למשמעויות שלו בעייתית. כשעברתי לעפולה ואמרתי שאני רוצה לעשות אמנות עם אנשים אז באו הנשים האלה. וקלטתי שקוראים להן “דודות” וזה צמרר אותי. אמרו לי “המבוגרות האלה שלך” וזה הכעיס אותי. קלטתי מכמה אייג’יזם הן סובלות. ופתאום ה’אנחנו’ שלי התחיל להכיל נשים שהן מבוגרות יותר.
אני הומו ואני נמשך למבוגרים, ופתאום קלטתי את היחס למבוגרים בקהילה הלהטבית, את הבוז. אז אני לא חושב שאני מודאג מהעתיד שלי אבל אני מודע לסיטואציה הזאת של הרצף, ושקוויר אמור ליצור רצף רב-גילאי. ואני מודע לכמה המציאות לא עובדת עם ההיגיון הזה אלא עם היגיון לא בריא ומגעיל, ויש בזה דברים שמחרידים אותי. אני הולך לעופרה ולפאי ואני נהנה מהחיים בעוצמות. יחד עם זה, חלק מההנאה שלי שלוב באופן עמוק בתכנים שקשורים לא רק לכאן ועכשיו אלא למה היה ומה יהיה”.

אתה מאשים רק את הצעירים אבל יש גם את הצד של המבוגרים שמוציאים את עצמם מהקהילה. אתן לך דוגמה. חבר שאל אותי “למה אין כאן ברים לבני 50 פלוס כמו בברלין ובאמסטרדם?”. אז עניתי לו “כי בני 50 פלוס הפסיקו לצאת לבלות. אם הם היו ממשיכים לצאת אז מישהו היה רואה שזה כלכלי והיה פותח מקום כזה”. אז אני מאשים גם את המבוגרים שיושבים בבית ולא יוצאים
“לדעתי העניין הוא לא הגיל אלא הרלבנטיות. כשבנאדם מרגיש שמרחב רלבנטי אליו הוא פוקד אותו. המבוגרים הפסיקו לצאת כי הם מרגישים מוקעים מהחברה. חשוב לי להגיד שהקהילה הלהטבית התל אביבית היא כיפית, מחרמנת, חיונית ומוצלחת. אין עיר בעולם שלא ביקרתי בה ואמרתי ‘וואו, יש לנו משהו ללמד אותם’. אבל מן הסתם יש לנו גם הרבה מה ללמוד. אני חושב שהמבוגרים בקהילה הגאה התל אביבית מרגישים פחות רלבנטיים למרכז הקהילה, וזה מוליד את הריחוק שהם מרגישים מהקהילה ומוליד את המרירות הזאת. אבל אני אף פעם לא אאשים בנאדם כאילו המרירות הזאת היא נביעה טבעית, אלא זה קשור לכמה המרכז הקהילתי הלהטבי גורם להם להרגיש שהם משמעותיים בו”.

היית בהפגנות?
“הייתי והיה ממש כיף”

כמה מבוגרים להטבים עם דגלי גאווה היו שם?
“מאוד מעט”.

נו אז אתה לא מתאכזב מזה שהמבוגרים לא מספיק פעילים? לדעתי האישית הם לא מספיק. הם חיים את חיי הנוחות, 20 שנה עם אותו בעל, בדירה שהם קנו פעם כשעוד היה אפשר, ולא מעניין אותם לקחת דגלי גאווה ולצאת לרחוב. הם משאירים את האקטיביזם לצעירים ובסופו של דבר הם נהנים מההישגים שהצעירים משיגים

“אתה יודע, נראה לי שזו תהיה התערוכה הבאה שלי. מעניין אותי להתעסק בזה. אני לא חושב שזאת הסיבה שהמבוגרים לא יורדים לאילון ולא באים להפגנות. האנשים שאתה מדבר עליהם הם מרירים עד העצם. הם מרגישים מוקעים ומרגישים פחות רלבנטיים”.

בוא נדבר רגע על האקטיביזם שלך
“אני לא אוהב את ההגדרה ‘אקטיביסט’ כי אני מרגיש שזה כאילו שאתה עושה קריירה מדברים שאתה אמור להשתתף בהם. אני אמור להשתתף בדברים האלה, אני לא עושה את זה כי יש לי זהות אקטיביסטית שאני אמור לתפעל אותה. גם התערוכה שלי מדברת על כמה האנשים האלה מוכנים להשתתף. השתתפותיות בעיניי זה אחד הערכים הכי חשובים בחברה. אגב, אתה יודע מה אחד המניעים של אנשים ללכת להפגנות? זה מחרמן למות. אמיתי. ויוצאים לך מזה הרבה -TAPים בגריינדר אחר כך.
אני צוחק כי אני לא חושב שמישהו הולך להפגנות ממקום אנוכי. אבל אני כן חושב שזה קשור גם למיניות בקהילה הגאה. אם היית הולך להפגנה וחווה את עצמך בתוכה רלבנטי גם במובן המיני, היית מרגיש נוכח יותר. זה היה מדרבן אותך ללכת”.

מתוקה, לא מספיק לי שלא יפגעו בי

מה מושך אותך לעשות אמנות קהילתית?
“אני חושב שמרחב קהילתי זה מרחב מרתק, בגלל שהוא רב תרבותי ורב גילאי. שם גם נמצא הקוויר, במקומות שיש בהם ריבוי ושונות. בגלל זה אני עובד עם קהילות, יוצר בקהילות וחי בעצמי בקהילה, גם בעפולה וגם בתל אביב”.

מה זאת אומרת חי בקהילה?
“אני חלק מהקבוצה שמקימה את תנועת “מרימה”. זה חבר’ה שהדרכנו ביחד באיגי והבנו שהגענו להדריך כי רצינו גם להיות חלק ממשהו. רצינו שהחוויה של הקהילה הגאה לא תהיה רק אנחנו קונים ביחד ורוקדים ביחד, אלא שזו תהיה קהילה שבה גם מדברים ביחד ונפגשים ביחד ובונים חיים ביחד, וחושבים אחרת ועושים אהבה אחרת. אז אני חלק מהקהילה הזו, שנמצאת בתל אביב ומנסה ליצור את הקהילה הגאה כקהילה ממשית. ואז אני גם יכול להגיד שכהומו אני עושה אמנות קהילתית, כי אני עושה אמנות שהקהילה הגאה היא תוכן בה”.

אחת העבודות החזקות בתערוכה היא “האסתטיקה של הזקנה” בה אתה מביא משפטים חזקים של “הדודות” על רקע מוזיקת מועדונים סטייל עופרה. איך נולד הרעיון?
“אני מאמין בקתרזיס בפעולה האמנותית. ובתור הומו קתרזיס אצלי נחווה כעופרה, כמוזיקה שרוקדים אותה. אז החלטתי שאני לא רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכה רק מתוך איזושהי חוויה ביקורתית ותכנים קשים. רציתי להגיד שהבסיס לכל זה הוא שאני לא רק מודאג מהעתיד אלא אני גם רוצה לחגוג את החיים. כאילו, להתעסק בהחמצות ובשיברונות לב זה מבחינתי חלק מחגיגה כוללת, זה לא ביטוי רק לצדדים הקשים של החיים. רציתי שאנשים ייצאו מהתערוכה עם חוויה של אופוריה והתרוממות רוח ולכן עשיתי את העבודה הזאת”.


אני הסתכלתי על זה בעוד צורה. שאתה כאילו מביא גם את המבוגרים למסיבה
“בדיוק. כי מבחינתי מסיבה זה לא רק צעירים בלי חולצה אלא גם מבוגרים בלי חולצה. רציתי ליצור את הדימוי הזה, שבדרך כלל אתה חווה אותו עם נוף אנושי מאוד מסוים, ופתאום להכניס לתוכו אנשים אחרים ולהגיד שגם הם אמורים להיות חלק מהמסיבה הזאת”.

בגלל זה גם חשפת בתערוכה את דמות הדראג שלך?
“כן. יש לי כבר שנים דמות דראג בשם רות לוקוס, שמישהי אחרת משחקת אותה. והיכולת שלי להיות פתאום אישה קווירית בשם רות לוקוס ולכתוב בשמה שירים זו חוויה אופורית, אז רציתי להביא את זה פתאום”.

אתה מודאג מהמצב?
“ברור שאני מודאג ואני נכנס למצב רוח עצבני ולוחמני. ביבי אומר “לא יפגעו בכם” ובא לי להגיד לו – מתוקה, זה לא מספיק לי שלא יפגעו בי, אני רוצה להיות אזרח מספר אחד במדינה הזאת, אני רוצה משאבים ותקציבים ונגישות ולהכתיב סדר יום. אתה חושב שמספיק לי שלא יפגעו בי? התבלבלת. ואני מאוד מקווה שהקהילה שלנו תשכיל לעשות הרבה רעש ולתבוע לעצמה הרבה מעבר ל’לא יפגעו בנו’. מה שהקואליציה האחרונה נתנה לנו זה המינימום שנתחיל לדבר ממנו. תקציבים לבתים גאים בפריפריות, משרד לשיוויון חברתי, נגישות במשרד החינוך, כניסה לבתי ספר, בתי אבות ללהטבים. זה המינימום שאנחנו צריכים לדרוש. אנחנו לא נסתפק לרגע בסטטוס קוו. אנחנו נרצה לחתור לאמצע ואנחנו נילחם על האמצע.

לדעתי בהקשר הפוליטי, לקהילה הגאה אסור להסתפק במרחב הנוח של השוליים. אנחנו צריכים לחתור לעצב את המרכז החברתי בארץ. בגלל זה עשיתי עכשיו בעפולה פסטיבל בו הקהילה הגאה בנתה פסטיבל אמנות עירוני. לא בנתה אירועים לקהילה הגאה אלא אירועים לחרדים, ולאנשים מיישובים מסביב וכולי. הקהילה הגאה בנתה בפסטיבל הזה את כל האירועים של כולם. על אותו משקל, אנחנו בתור הקהילה הגאה צריכים לעצב את המרכז ואת סדר היום החברתי במדינת ישראל – של כולם, לא רק של עצמנו”.

איך בדיוק נשיג את זה?
“אנחנו נילחם. לא נשב ונתלונן אלא נצעק להם בפנים ולא ניתן להם לישון. זה מה שאנחנו נעשה. ויהיה כיף, ונהנה מזה. זה יהיה מחרמן”.

“דודות – כעס, החמצה ונעורים מאוחרים” תוצג עד ה-4.3.23 במוזיאון נחום גוטמן, שמעון רוקח 21 תל אביב. לשעות פתיחה ופרטים נוספים

 

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר WDG לא יפרסם תגובות המפרות את תנאי השימוש של האתר, לרבות תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון מבזה או פוגעני.

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הפאנסקסואליות הפוליאמורים הלהט"ב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן