חלקו הראשון של המחזה מלאכים באמריקה, “המילניום מתקרב”, הועלה בארץ שלוש פעמים. בעצם ארבע, אם סופרים את ההפקה של “בית צבי” ב-2007. החלק השני, “פרסטרויקה” או כפי שקוראים לו עכשיו בקאמרי “בנייה מחדש”, לא הועלה מעולם בארץ. בעצם, את המשך העלילה ראיתי רק בסדרת המופת של HBO, אז שמחתי מאוד שבקאמרי החליטו להעלות עכשיו את החלק השני.
נראה לי שיש סיבה שבארץ לא העלו אותו עד עכשיו. החלק הראשון מרשים מאוד ויזואלית, ובהחלט עומד בזכות עצמו. החלק השני הוא יותר למיטיבי לכת, אבל הוא מציע מה שהחלק הראשון לא מציע – תקווה. אחרי הכל, כולנו אוהבים קתרזיס, והכי כיף זה האפי אנד. חלקו הראשון של “מלאכים באמריקה” לא מסתיים באופטימיות ובסוף טוב, אבל חלקו השני, והמחזה כולו – דווקא כן.
“פרסטרויקה” נפתח בכאוס ופחד, ומסתיים בשחר של סדר חדש. התחלה חדשה, שנולדת מתוך כאב ואובדן. אלה שניצלו ממגפה קטלנית מתאחדים כדי לחבק את החיים. הטובים שרדו, והרעים מתו. וכך, חלקו השני של המחזה המשובח של טוני קושנר הוא בעצם התשובה לשאלות הבלתי פתורות שהועלו קודם לכן בחלקו הראשון.
“מלאכים באמריקה: פרסטרויקה”, שעלה לראשונה ב-1992, שנה וחצי לאחר החלק הראשון, ועדיין בשיאה של מגיפת האיידס, הוא הקשה יותר לפיצוח והמופשט יותר מבין שני המחזות, אבל גם הוא מצוין ובהחלט שווה צפייה.
צילום: כפיר בולוטין
סיכון מחושב
הקאמרי, או יותר נכון מנהלו האמנותי גלעד קמחי שגם ביים את שני החלקים – לוקח כאן סיכון – אבל סיכון מחושב. אחרי הכל, החלק השני מוצג בקאמרי 3 – מה שאומר שיש הרבה פחות קהל באולם, כי בכל זאת כמו שאמרתי – הוא מיועד למיטיבי לכת, שוחרי תיאטרון במיטבו, שאהבו את החלק הראשון ורוצים לראות לאן הוא יתפתח.
וכשמדובר בקאמרי 3, האתגר גם יותר גדול. בחלק הראשון שמוצג באולם הגדול, הכל מאוד גרנדיוזי – התאורה, התפאורה, האפקטים והתזמורת – כולם גדולים מהחיים, והם חלק בלתי נפרד מהעלילה. אחרי בילד אפ כזה, הציפייה של הקהל היא שגם בחלק השני, שגם אורכו הוא מעל שלוש שעות, יישמר האופי של החלק הראשון.
שמחתי לראות שזה אכן קורה – ביותר קטן, אבל בהחלט קורה. יונה “במבי” בואנו עושה פה כל מה שהוא יודע לעשות, והוא ברוך השם יודע – ועיצב כאן תאורה יוצאת מן הכלל. יש כאן גם שילוב מקסים בין התזמורת לשחקנים על הבמה, ומוזיקה מצוינת, ושימוש נהדר בחלל בכמה מפלסים שונים, ואפקטים מצוינים – הגשם, הכנפיים – כל מה שעבד בחלק הראשון עובד גם פה, פלוס רעיונות בימוי יפים נוספים, שהופכים את המחזה הזה לאירוע תיאטרוני משובח.
וגם הדמויות מתפתחות. כל השחקנים מהחלק הראשון מופיעים גם פה, ובראשם אלעד אטרקצ’י, שנפלא גם כאן. ודמויות שהיו משניות יותר בחלק הראשון – כמו האמא המורמונית למשל (עירית קפלן הנהדרת) – הופכות ליותר דומיננטיות ומקבלות פה יותר עומק ומשמעות. כל הדמויות משתנות ומתפתחות – האמא לומדת לקבל את המצב ומשנה את נקודת מבטה השמרנית וההומופובית, ואשתו של ג’ו צוברת כוח והופכת לעצמאית – הזדמנות נהדרת לאביגיל הררי לפתח את התפקיד המעולה שעשתה בחלק הראשון.
בגדול – כל מי שייחלנו שיהיה לו טוב, ושישתנה לטובה – מצליח כאן לעשות את זה. ומי שרצינו שייקבר – עורך הדין רוי כהן וכל מה שהוא מסמל – אכן נקבר.
צילום: כפיר בולוטין
יש תקווה
גם המלאכית (מיה לנדסמן המופלאה) הופכת לדמות עגולה ומעניינת יותר, בחיפוש אחרי אלוהים שנעלם בכל התקופה החשוכה הזאת בהיסטוריה. בחלק השני מסתבר, שאלוהים עזב את גן העדן בתחילת המילניום, והמלאכים ממתינים בכיליון עיניים לשובו.
וזהו המקום להזכיר גם את דודו ניב שבחלק הראשון גילם דמויות קטנות, וכאן הוא נפלא בתור אתל רוזנברג שחוזרת לחייו של רוי כהן כדי לוודא שהוא אכן מקבל את מה שמגיע לו.
בכלל, העולם של “פרסטרויקה” ניסיוני יותר משל חלקו הראשון של המחזה. אבל הטקסט עדיין משובח, כמו גם חוש ההומור החד של קושנר.
גם דמותו של בליז (מתן און ימי הנהדר), חברו ומאהבו הקודם של פריור שמשמש כאן גם כאח שמטפל ברוי כהן בבית החולים, הופכת למרכזית יותר בחלק הזה. נאום התוכחה שהוא נואם ללואיס (שהם שיינר) הוא אחד משיאיו של המחזה, כי הוא זעקת כאב אמיתית של חיים בעולם קשה שאין בו רחמים.
יואב לוי מיטיב גם כאן לשרטט את דמותו האכזרית אך האומללה של רוי כהן, המרותק לחדרו בבית החולים ומצבו מתדרדר כי הוא חולה באיידס אך מסרב להכיר בכך. חוסר הרחמים שלו מפנה בחלק הזה את מקומו לחוסר תועלת ככל שהוא מתקרב למוות.
נדב נייטס ממשיך להיות נהדר בתור ג’ו, שמתחיל כאן כאדם שנולד מחדש בזרועות אהובו החדש לואיס, אך בהמשך ננטש על ידי כל מי שהוא אוהב. אבל אפילו לג’ו יש תקווה. הוא מהגר, יוצא לחופשי, יוצא לחקור.
אז יש תקווה לכל ילדיו של קושנר, הנשמות האמיצות הללו שצלחו את הסערה ועכשיו חייבים לבנות מחדש.
והתקווה הזו מגיעה לשיאה בתמונה האחרונה, הכל-כך אופטימית, אליה משתרבבת, איך לא, גם פוליטיקה עכשווית, כי אי אפשר שלא לרפרר למצב.
האפוס המלא של טוני קושנר מתחשבן עם העבר אבל גם מסתכל במבט אופטימי אל העתיד, ואין לנו ברירה אלא לנסות לעשות זאת גם בעצמנו.
אז לכו לראות, כי זו הצגה מצוינת וזה נגמר עם סוף טוב. ומי מאיתנו לא צריך סוף טוב עכשיו.
“מלאכים באמריקה חלק ב’: בנייה מחדש”. תיאטרון הקאמרי. מאת: טוני קושנר. תרגום: אלי ביז’אווי. בימוי: גלעד קמחי. מוזיקה מקורית ותזמורים: אמיר לקנר. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. עיצוב סאונד: ישי חממי. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). ע’ במאי: קרן חובב. משתתפים: נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, אלעד אטרקצ’י, שהם שיינר, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב, מתן און ימי. בהשתתפות תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים.
