צילום: יונתן שיפין
לפני כשמונה חודשים התקיימו לראשונה בחירות ארציות לועד האגודה למען הלהט”ב. לועד הנבחר, שמנה מספר שיא של נשים, נבחר גם לראשונה חבר ועד ערבי, מוחמד וערי.
וערי כיהן כחבר ועד במשך כחצי שנה. עד שבשבוע שעבר הודיע כי הוא עוזב את התפקיד.
“לאחר 8 חודשים שהייתי בהם חלק מהועד וניסיתי לייצר מציאות אחרת עבור הקהילה בצורה האידיאלית בעיניי, הודעתי בישיבת הועד האחרונה על פרישתי מועד האגודה”, כתב וערי בהודעת הפרישה שלו, “המורכבויות של הזמן ושיטות העבודה בנוסף למציאות הפוליטית הקיימת כיום לא אפשרו לי להתקדם במה שאני שואף לעשות. אני לא עוזב את האגודה, אשאר חבר אגודה ואתמוך באגודה בהמשך דרכה”.
וערי, שהחל את דרכו באגודה כמתנדב במחלקה המשפטית ובמחלקה הדיגיטלית, מודה כי עוד בימיו כמתנדב באגודה, תמיד חשש מהתואר ‘חבר הועד הערבי הראשון’. אבל למרות הרצון לבודד בין הערביות שלו לבין התפקיד הציבורי שנבחר לבצע, מהר מאד הבין וערי שלחיבור בין השניים יש השפעה על אופי הפעילות ותחומי העניין.
“גם כשאני עושה פעילות חברתית להט”בית אני לא מתייחס לערביות שלי”, הוא מסביר, “לא רציתי שיהיה על זה זרקור שיפתח ציפיות מסוימות. במחלקה המשפטית טיפלתי בפניות שהגיעו בערבית ובמחלקה הדיגיטלית ניהלתי את עמוד הפייסבוק בערבית. כשנבחרתי לוועד כבר יכולתי להתוות מדיניות ולקדם דברים שחשובים לי, כמו למשל הקמת קהילה ערבית בת״א. יש הרבה להט”בים ערביים אבל הם לא מספיק מחוברים. אחת הפעילויות היתה לעשות ארוחת חג אצלי בבית לכבוד שבירת צום הרמדאן ולייצר אלטרנטיבה משפחתית, משהו שלי אישית היה חסר”.
איזה נושאים כחבר וועד היה חשוב לך לקדם?
“הסיפור שלי עם הוועד התחיל כמתנדב. חייתי את הסיפור של האגודה מבפנים וחוויתי את זה שאני הולך להיות חלק מאד משפיע באגודה. ידעתי שאני רוצה לקדם נושאים לא רק שקשורים לקהילה הערבית אלא גם להיות קשובים לקהילה שלנו, לשטח, ופחות להתעסק בפוליטיקה של הקהילה ובכנסת. היה לי למשל חזון שבעמוד האגודה הראשי נעלה תכנים גם בשפה הערבית במקום לפצל את התכנים לעמודים שונים”.
והרגשת שאתה לא מצליח לממש את החזון הזה?
“מאד ניסיתי לקדם את השיח הפנים קהילתי, הקהילתיות. ככה ראיתי את השליחות שלי בוועד. היה חשוב לי לשמור על קשר ישיר עם ארגוני הקהילה ברחבי הארץ יותר מאשר לשפר את הקשר שלנו עם ח”כים. אני מבין את החשיבות בשמירה על הקשר עם הכנסת והח”כים אבל אני גם ער למצב בכנסת שכרגע מרגיש לי כמו בזבוז האנרגיה שלנו. כי הכנסת כרגע לא משנה מה לא תהיה לצדנו. אני דוגל בגישה שאומרת – בואו נחזק את הקהילה מכל הארץ, נהפוך לכוח פוליטי אמיתי וחזק ואז חברי הכנסת יבואו אלינו, יהיו לנו אפילו חברי כנסת משלנו.
דבר נוסף ששמתי לב אליו בוועד של האגודה הוא – שאין הרבה חברי ועד שהגיעו מתוך האגודה, מפעילות התנדבותית. להרגשתי נוצר מצב שמתוך 7 חברות וחברי ועד שאמונים על התווית הפעילות של האגודה, בודדים הגיעו עם רקע של פעילות באגודה עצמה. הייתי חושב שנכון יותר שבבחירות הבאות ייבחרו לועד יותר מתנדבים שהגיעו אחרי תקופת התנדבות ומכירים את השטח ואת הפעילות מבפנים”.
שינוי חברתי זה חלק מהמהות שלי
מוחמד וערי, בן 28, נולד וגדל בירושלים. החל לעסוק בשינוי חברתי כבר מגיל 15.
“בגיל 15 הצטרפתי לתכנית Meet, שמטרתה להביא 30 תלמידים בגיל 15 לחופשת הקיץ באוניברסיטה העברית וללמד אותם מדעי המחשב כשפה משותפת, יזמות ושינוי חברתי כדי לעצב את דור המנהיגים הבא. התכנית הייתה מגוונת ושוויונית, 15 יהודים ו15 ערבים וגם מבחינה מגדרית – 15 נשים ו-15 גברים. היו לי עוד כמה יזמות – כמו יוזמת “חברים לטוב”, במסגרתה התאגדנו במסגרת האוניברסיטה ויצרנו מפגשים חברתיים בירושלים. יש המון אוכלוסיות שנופלות בין הכסאות. אני זוכר שבחורף הקשה שעבר בירושלים גייסנו כספים לרכישת בגדים ושמיכות והבאנו לנזקקים. קנינו מלא בגדים חדשים לילדים לחגים, ילדים שבדר”כ לא מקבלים בגדים חדשים ושכרנו מקום, הזמנו אותם לבוא ואכן הגיעו ולקחו לעצמם. ההתרגשו היתה גדולה”.
בגיל 26 עבר וערי לתל אביב, צעד יוצא דופן כשלעצמו, במיוחד במציאות בה ערבים יוצאים מהבית בדר”כ רק אחרי שהם מתחתנים. בשנתיים האחרונות הוא עובד כמנהל מוצר בחברת hola בנתניה.
“אחרי המעבר לתל אביב רציתי להתחיל להתנדב למען הקהילה. התחלתי לחפש וכך פגשתי את אמרי קלמן שקישר אותי לאגודה ושם התחלתי להתנדב במחלקה המשפטית כחצי שנה. עברתי למחלקה הדיגיטלית, שם התחלתי לפתח את כל הקשר עם האוכלוסייה הערבית. עד שלקראת הבחירות לועד, אימרי הציע לי לרוץ”.
לאחר המעבר לתל אביב יצא וערי מהארון בפני משפחתו, יציאה שעדיין לא הושלמה לחלוטין. “במשפחה הקרובה יודעים אבל למשל בפייסבוק אני לא מוצהר”, הוא מסביר, “המשפחה לא כזה מקבלים, הם לא רוצים שאהיה גיי, הם לא בעד… אמא שלי תמיד אמרה – שאין לה בעיה עם דת או גזע או צבע, “רק אל תביא גבר”. עם אמא שלי אני מדבר אבל עם אבא שלי אני בנתק כבר 8 חודשים”.
מה החזון, לאן מכאן?
“התקופה האחרונה היתה די מרגשת ועמוסה. קרו המון דברים, אימרי ואני התחתנו, זו היתה החלטה ספונטנית אבל הרגישה ממש טבעית. מאז שהתחלנו לצאת זה הרגיש כזה נכון ולא היה ספק. לא משנה מה עברנו ביחד או לחוד, שום דבר לא ערער את הביטחון בקשר שלנו. כרגע אני לוקח פסק זמן לעכל את כל מה שקרה בתקופה האחרונה, החוויה בועד של האגודה, הנישואים, ולראות לאן ניקח את זה הלאה. אני יודע שאמשיך להיות פעיל בקהילה ובחברה. עדיין לא החלטתי איך, אבל ברור לי ששינוי חברתי זה חלק מהמהות שלי.
אני מקווה שגם באגודה בעתיד הדברים ימשיכו להתפתח ויהיו עוד חברי ועד ערבים וערביות. גם אם אני לא חבר ועד אמשיך לקדם ולפעול למען הקהילה גם במסגרת האגודה וגם במסגרות אחרות”.
