“מדוע הסובלנות חשובה כל כך? כי היא גורמת לנו לשים לב”
(פאולו קואלו, מתוך “המכשפה מפורטבלו”)
תשומת לב ומודעות הן אמנם רק נדבך אחד של תערוכת InTransition אבל כפי שמעידה רותם פייפר, מנהלת ויזמת התערוכה, הוא לא פחות חשוב מכל נדבך אחר. “רבים מחברי וחברות הקהילה הטרנסית נמצאים לא רק בשוליים של החברה, אלא לצערי גם בשוליים של הקהילה הגאה”, היא מסבירה. “הרעיון המרכזי הוא לקדם את הקהילה ממקום שהוא לא פוליטי אלא חברתי, על ידי אמנות. אנחנו רוצות להביא את השוליים למרכז, ליצור מרחב שהוא פתוח ובטוח, ושבו אפשר יהיה להבין טוב יותר ולהכיר מקרוב את החברים והחברות בקהילה, ואת ההתמודדות שגוררת הבחירה ללכת עם האמת שלהן עד הסוף, התמודדות שגובה מהן הרבה פעמים מחיר כבד”.
לפני כשנה, בדצמבר 2018, התקיימה בפעם הראשונה תערוכת InTransition בגלריית “קן הקוקייה” ביפו. 70 אמנים ואמניות הציגו כ-170 עבודות פרינט בטכניקות שונות, כאשר הקו המחבר ביניהן הוא מעבר – לאו דווקא מהראייה המגדרית אלא פרשנויות שונות של מעבר ממצב אחד לאחר באופן כללי. כ-1,500 איש ואישה הגיעו לתערוכה שההכנסות ממכירת היצירות בה הועברו לעמותת “מעברים” למימון סדנאות והכשרות מקצועיות לקהילה הטרנסית בישראל.
בעקבות ההצלחה בשנה שעברה, תציג בעוד כחודש, ב-10.12 ליתר דיוק, תערוכת InTransition בפעם השניה, הפעם בגלריית הנסיך במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. ההכנסות יועברו גם השנה לעמותת “מעברים”, הפעם כדי לממן משרה בעמותה ולאפשר לה להרחיב את היקף הפעילות שלה.
איך נולד בכלל הרעיון של התערוכה?
“המחאה הגדולה, שהוצתה בעקבות חוק הפונדקאות בקיץ שעבר, העירה את הקהילה באופן כללי. במקביל אליה קמה צעקה מצד הקהילה הטרנסית, שקצת נדחקה הצידה בשטף האירועים. המחאה היתה תחת הכותרת ‘נלחמות על החיים’ ולא כמטאפורה – זו קהילה שבאמת נאבקת על חייה, במשמעות המילולית ביותר של הביטוי. המאבק הזה נולד אחרי מספר מקרים שבהם טרנסיות הותקפו והתקיים אירוע מחאה גדול בפלורנטין, שהפך השנה למצעד הטרנסי. משהו במאבק הזה השפיע בצורה מאוד חזקה עלי ועל נעמה סגל, השותפה שלי להפקת התערוכה. נעמה, שהיא צלמת ומעצבת, רצתה להתחיל פרויקט של צילום וגם אני, בתור יזמית ומפיקה של אירועי תרבות ותוכן וחלק מצוות “לה קולטור”, מחוברת מאוד לאמנות וחשבנו יחד להפיק עבורה תערוכה. אחרי עצרת המחאה התחלנו לחשוב איך אפשר לשלב את שני הרעיונות האלה יחד – לעשות משהו עם ערך אמנותי שגם יתמוך ויקדם את הקהילה, שהיא גם הקהילה שלנו”.
והקהילה הטרנסית אכן זקוקה לתמיכה הזו. הנתונים האחרונים שהתקבלו מנציבות שוויון זכויות בתעסוקה מספרים כי 86% מחברי וחברות הקהילה דיווחו כי חוו אפליה בתעסוקה, 72% חוו השפלות והצקות מצד המעסיק או הממונה ו-39% דיווחו כי נדרשו על ידי המעסיק שלהם להתלבש בהתאם ל”מינם המקורי”. שיעור מקרי האובדנות בקרב נשים טרנסג’נדריות עומד על כ-40%, לעומת 1% באוכלוסייה הכללית.
“הקהילה הטרנסית היא השוליים של השוליים”, אומרת רותם בצער. “גם בתוך הקהילה אנחנו חווים את הפטריארכיה, כאשר הגברים משתכרים יותר ונמצאים יותר בעמדות מפתח מנשים. הטרנסים והטרנסיות הם בכלל מחוץ לדירוג הזה, לא מעסיקים אותם, לא משכירים להן דירות, הרבה מהן עוסקות בזנות וחשופות הרבה יותר לאלימות. זה לא מקרי ששיעור ההתאבדויות בקרב הקהילה הטרנסית הוא כל כך גבוה. זה נושא שאני מאוד מחוברת אליו. מדובר באנשים שהולכים עם האמת שלהם באומץ שראוי להערצה, למרות שהם מודעים היטב להשלכות החברתיות שהבחירה הזו תגבה מהם. בעיני אלה אומץ ועוצמה שקשה מאוד למצוא בקהילות אחרות. אם היה לי עסק, הייתי עושה בו אפלייה מתקנת ומעסיקה בעיקר טרנסים וטרנסיות”.
מתוך InTransition 2018 | מיכאל ליאני
אז הרגשתן צורך לעשות משהו עם ההרגשה הזו?
“כן. רצינו, נעמה ואני, לעשות משהו שהוא גם אמנותי ויצירתי, כי זה חיידק של שתינו, וגם שיהיה משמעותי לטובת הקהילה. בתקופות קשות אנחנו חייבות להראות סולידריות, לשלב ידיים, להיאבק על ההווה ולהגן על עצמנו למען העתיד. אמנות היא כלי, ואחד הטובים שבהם, כדי להביע מחאה ולזעוק כשמשהו כואב לנו.”
ואיך היו התגובות?
“וואו! היה צריך להיות שם כדי להבין. קשה להסביר במילים את הווייב המיוחד שהיה שם. זה היה בגלריית קן הקוקיה, שזה מבנה עם מראה ועיצוב מיוחד: הוא נראה כמו יצירת אמנות בפני עצמו, עם 400 מ”ר שמחולקים לחללים פנימיים כמו מבוך. בערב הפתיחה כמעט ואי אפשר היה לזוז שם, הייתה אווירה מדהימה ומלאת אהבה. הייתי עם דמעות התרגשות לאורך כל הערב.
מעבר להצלחה האמנותית, התערוכה הזו עוררה בי את האמונה שכן אפשר לשנות פה את המציאות, אם רוצות. יש אנשים טובים בעולם הזה, שאכפת להם, שרוצים לבוא ולהכיר עולמות אחרים וצריך לתת להם את האפשרות לעשות את זה, אם דרך האמנות או בדרך אחרת. לא מעט זמן הסתובבתי עם תחושה שמרבית האנשים חיים איש איש בענייניו והאחר פחות מעניין אותם, בטח אם הוא שונה מהם. התערוכה הזו גרמה לי להבין שזה לא בהכרח נכון, ובמיוחד היה מרגש לראות את זה אצל מי שהם לא חלק מהקהילה. היו הרבה מאוד מהם וראיתי שזה היה ממש חשוב להם. זה מדהים בעיני”.
ההצלחה של התערוכה בשנה שעברה הובילה לכך שהיא מתקיימת גם השנה?
“ברור שהיה לזה חלק בדרייב לעשות את זה גם השנה ובכל שנה, אם כי למרות ההתרגשות זה לא היה קל בכלל. בשנה שעברה, עשינו את התערוכה בלי שום סיוע או תמיכה חיצונית. אפילו לא חשבנו על לבקש מימון והיינו מאוד מופתעות לטובה מכך שהמון אמנים.ות רצו להירתם לפרוייקט הזה. אני מניחה שזה גם היה הטיימינג הנכון שתרם לעניין, אבל אין ספק שהיה שם משהו שנגע באנשים. קיבלנו הרבה פניות, המון עבודות נהדרות ולקח לנו זמן להרים את זה, כי עשינו הכל לבד. בשלב מאוחר יותר, צירפנו את האוצרת נעמה קליימן שהתנדבה גם היא ולקחה חלק בהוצאה לפועל של התערוכה”.
מה באמת עושים עם מימון? להפיק תערוכה כזו, עם אמנים ואמניות בעלות שם, עולה לא מעט כסף…
“קודם כל, מי שרוצה לתרום ולקחת חלק בזה יחד איתנו, כמובן מוזמן לעשות את זה בשמחה. בשנה שעברה פנינו לאמנים גדולים ורציניים כדי שיתרמו עבודות, ביקשנו מכל מי שהעבודה שלו התקבלה לשלם 10 שקלים לכל פרינט שמוצג כדי לממן לפחות את עלות ההדפסה. למרות ש-10 שקלים זה לא הרבה כסף, החלטנו שהשנה אנחנו לא רוצות שהאמנים ישלמו, משום שבעצם השתתפותם בתערוכה כבר יש תרומה גדולה. אז הבטחנו שההדפסות עלינו. בסוף קיבלנו מימון משגרירות קנדה בישראל שכיסתה את העלויות וגם את ההבטחה שלנו. אני מאמינה שנקבל חסות גם מבתי עסק בעיר שרוצים להיות שותפים לדבר הזה”.
מתוך InTransition 2018 | נעמה סגל
איך הגעתן לשגרירות קנדה דווקא?
“זה סיפור מעניין. אחרי התערוכה הראשונה, אלישע אלכסנדר, מנכ”ל עמותת מעברים, הזמין אותי ואת נעמה להיות אורחות ביום הנראות הטרנסג’נדרית הבינלאומי (31.3) שהתקיים בבית שגרירת קנדה בישראל. היה אירוע מאוד יפה, אבל כל הזמן חשבתי לעצמי למה הוא מתקיים דווקא בבית השגרירה הקנדית? אחרי בירור עם אחד מעובדי השגרירות התברר שהנושא הלהט”בי בקנדה הוא ערך עליון, במיוחד הקהילה הטרנסית. זו אג’נדה ושיח שחשוב להם מאוד לקדם ולהעלות את המודעות אליהם. הם אפילו הציעו לנו להציג את התערוכה השנה בבית השגרירה, ולמרות שהוא יפה ומרשים הוא קטן מידי לתערוכה בסדר גודל כזה. במקום זה הם החליטו לתמוך כספית בתערוכה. זה מאוד מרגש.
אנחנו עושות את זה באהבה ובהתנדבות, אבל זה דורש המון השקעה ומשאבים, בעיקר של זמן וכסף. אני עובדת על יצירת שיתופי פעולה עם בתי עסק ומוסדות, בעיקר כאלה שגיוון וקבלה חשובים להם. זה לא פשוט אבל זה חשוב כדי שהתערוכה תמשיך להתקיים זה גם זמן טוב לומר שוב שכל מי שמעוניין לתרום ולקחת חלק יותר ממוזמן לפנות אלי”.
נושא התערוכה הוא, כאמור, טרנזישן (Transition), אבל היא לא בהכרח עוסקת במגדר, והיא לא תערוכה של טרנסים באופן ספציפי אלא פתוחה לכולם ולכולן. לדברי רותם, המטרה היא “לא להגביל את עצמנו, כי קהילת הלהט”ב היא קטנה והקהילה הטרנסית קטנה עוד יותר”. בתערוכה יוצגו פרינטים בדו מימד, לא ממוסגרים, שכולם מודפסים בגודל אחיד של A3 ונמכרים במחיר אחיד של 200 שקלים ליצירה. ההכנסות מתחלקות 30% ליוצר/ת ו-70% לעמותת “מעברים”, אולם יוצרים מהקשת הטרנסית מקבלים את מלא הסכום אליהם.
“מאוד חימם את הלב לראות שהרבה מהיוצרים תרמו גם את החלק שלהם לעמותה בשנה שעברה”, נזכרת רותם. “אחרי שהכרנו במהלך השנה את הקהילה יותר לעומק, הבנו שאחד הקשיים המרכזיים של החברים והחברות בה הוא עצמאות כלכלית”, היא ממשיכה, “החלטנו שהכסף ישמש הפעם לפתיחת תקן למשרה בשכר בעמותת “מעברים”. רצינו ליצור מצב של Win-Win, כי ב”מעברים” גם זקוקים לכוח אדם והם גם יעסיקו אנשים מהקשת הטרנסית בשכר ולא בהתנדבות. ככל שנצליח לגייס יותר כסף, כך היקף המשרה יגדל. בשנה שעברה הצלחנו לגייס 20 אלף שקלים מהמכירות של היצירות, שזה סכום יפה מאוד. בנוסף, יצירות נבחרות משנה שעברה יוצגו ב”עמדת דפדוף” שתוקם בתערוכה ואפשר יהיה לקנות אותן במחיר מוזל, כך שאנחנו מקוות ומצפות הפעם לסכום גבוה יותר.”
יש מחשבות על לקחת את זה עוד צעד קדימה? אולי להפיץ את זה למקומות נוספים?
“אנחנו נמשיך לפחות עוד שנה במודל הנוכחי שהוא מוצלח בסך הכל. בהמשך, אני בהחלט רוצה להרים את הרף, אחרי שנצבור את הקהל, נוכיח שזה אפשרי וראוי, השאיפה היא להשיג מימון רציני יותר שיאפשר לנו גם למלא את הערב בתוכן משמעותי וגם לצאת מגבולות תל אביב ואולי מישראל”.
“ככל שנביא את השיח הזה יותר למרכז”, היא מסכמת, “יותר אנשים יהיו מודעים אליו וירצו להתקרב. בתל אביב אנחנו חיים באיזושהי בועה שבתוכה זה יותר מקובל, אבל כשיוצאים החוצה רוב האנשים פחות מודעים לנושא, ובאופן טבעי אנשים חוששים מהלא מוכר. מעבר לעניין החשוב של התרומה והקידום של אמנות מקומית, המטרה היא בהחלט ליצור מרחב שבו אפשר יהיה להכיר, ללמוד ולהבין טוב יותר את העולם הטרנסי. אנחנו מצרפות לכל יצירה סטיקר עם הכיתוב ‘Join us and be Part of the Transition’, וגם ברושור של עמותת מעברים שמסביר איך לגשת לאדם מהקשת הטרנסית ואת הרגישויות שבעניין. זה מאוד חשוב לנו להציף את הנושא בעיקר מול מי שפחות חשופים אליו ורוצים להיחשף. זה מבחינתנו יכול וצריך להיות משהו משנה מציאות”.
InTransition #2 | גלריית הנסיך – נחלת בנימין 18, תל אביב | 10-12.12.2019
קול קורא
לאמניות, יוצרים, מעצבות ומאיירים להגשת יצירות לתערוכה. ניתן להגיש עבודות עד לתאריך 3.11.2019 (עד 5 עבודות למציע/ה). העבודות המוצעות יצורפו כקבצי JPG בפורמט A3 (עד 1MB) בצירוף שם מלא, שם היצירה, טכניקה ומספר טלפון למייל: intransitionfair@gmail.com
לשיתופי פעולה מסחריים ותרומות ניתן לפנות לרותם פייפר בטלפון: 052-3434215 או במייל: intransitionfair@gmail.com.
