cc0
בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע, בפסק דין קצר ותמציתי, שכל יחס שונה לבת זוג של אישה שילדה, מול בן זוג של אישה שילדה, הוא יחס מפלה. בכך, הוא ביטל באבחת קולמוס לא רק את המדיניות של ארקנסו, בה דן, שלא להנפיק תעודת לידה הנושאת שמות של שתי נשים, אלא גם כל הסדר אחר שמתייחס אחרת לזוגות בני אותו המין ולהכרה בהורותם על ילדיהם.
ואצלנו? זה כבר מספר שבועות שהקהילה הגאה חוטפת ממדינת ישראל חבטות שמקורן בבורות ועלבונות שביסודם עמדות פרימיטיביות. כמה מעליבה התנגדות המדינה לאפשר לזוג נשים לרשום את הורותן בבית החולים, וההסבר שנתנה לכך המדינה שעל פיו: “בעת הלידה רק לאם הביולוגית, שילדה את התינוק, יש מעמד משפטי כאם. לבת הזוג אין מעמד משפטי מקביל. והכל נאמר – בלי להקל ראש, כמובן בחשיבות הסובייקטיבית הרבה שבנות הזוג בוודאי מייחסות להחלטה להביא ‘ילד משותף'”.
כמה משפילה הדרישה מאב טרנסג’נדר להתייצב במהלך הלידה פעם שניה מול ועדה ציבורית (מטעם המדינה כמובן) שתאשרר את מגדרו על מנת שלא ישנו את מינו בכפייה בתעודת הזהות (וכמה מקומם ניסיונה של המדינה לשוות למדיניות פסולה זו מראה של “הטבה לקהילה הטרנסג’נדרית”, בצעד שהוא ציני ונפסד). כמה מיותרת מדיניות ההתנגדות הגורפת של המדינה – התנגדות גורפת להנפקת תעודת לידה עם שתי אימהות או שני אבות, התנגדות גורפת להכרה בצווי הורות מיום הלידה, התנגדות גורפת להכרה בהורות מקום בו אחד מבני הזוג אינו ישראלי.
כמה מקוממת ההחמרה הקיצונית וחסרת התקדים בדרישות מבנות זוג מאותו המין המבקשות צו הורות, באופן הכולל דרישות החודרות לפרטיותן, כגון חשיפת חשבונות בנק, פרטים אינטימיים מחייהן ועוד, לעיתים עד כדי דרישה לתסקיר ולהוכחה בפני עובדים סוציאליים של משרד הרווחה שהן כשירות להיות אימהות. קשה שלא לתהות מדוע דווקא זוגות של נשים מאותו מין הן הרכב המשפחה היחיד בישראל הנדרש לקבל “רישיון להורות”.
האמת היא שקצרה היריעה מלהכיל את מגוון הנושאים הנידונים בימים אלו בבתי המשפט השונים ויש עוד מלבד אלו שהזכרתי. מדינת ישראל היא המשיבה בהליכים אלו, ויש לציין כי ה”מדינה” היא למעשה חבורת פרקליטים קבועים פחות או יותר, בני אדם כמוני כמוך, לעיתים אף חברי קהילה בעצמם, אשר בוחרים באופן מודע להסתתר מאחורי “שיקולי מדיניות” ו”הוראות מלמעלה”, ולהרעיף על בני הקהילה מכות חשוכות. נראה כי לא פעם, בתוך מתחם שיקול הדעת שכן ניתן לאותם פרקליטים – הם בוחרים במודע להקשות עורף, להחמיר ולהתנסח באופן משפיל ופוגעני כלפי בנות ובני הקהילה, בכל תחומי חייהן וחייהם, הפרטיים והציבוריים כאחד. מסע הרדיפה הזה לא פוסח גם על קטינים כאמור, ולעיתים נדמה כי המושג “טובת הילד” עושה היפוך לאחור כאשר בלשכה המשפטית של משרד הרווחה מגלים כי מדובר באיזשהו הקשר במשפחה להט”בית.
ה”מדינה” היא למעשה חבורת פרקליטים קבועים פחות או יותר, בני אדם כמוני כמוך, לעיתים אף חברי קהילה בעצמם, אשר בוחרים באופן מודע להסתתר מאחורי “שיקולי מדיניות” ו”הוראות מלמעלה”, ולהרעיף על בני הקהילה מכות חשוכות
הרוח הצוננת הנושבת לעבר קהילת הלהט”ב ממסדרונות הממשלה ובתי המשפט מנוגדת למגמה העולמית. כאמור בפתח הדברים, לפני פחות מחודש, כרחוק מזרח ממערב תרתי משמע, הצליח בית המשפט העליון של ארצות הברית להשכין צדק במסגרת פסק דין פשוט וקולע שאורכו 4 עמודים קצרים ומתומצתים, עם מעט מאד נימוקים, אשר פשוט בא לעשות סדר. פסק דין זה בעניין Pavan vs. Smith קבע שחור על גבי לבן כי לא ניתן עוד להפלות בין זוגות סטרייטים לבין זוגות מאותו המין בכל הקשור לרישום ההורות של שתי בנות הזוג (במקרה הזה) בתעודות הלידה של הצאצאים הנולדים להן. למה? פסק הדין קובע שכל הסדר שאינו מתייחס בצורה זהה לבת זוג של אישה שילדה, ולבן זוג של אישה שילדה הוא הסדר מפלה, חסר הצדקה ובטל. ככה פשוט.
גם בישראל, אותה השאלה ממש תלויה ועומדת בבית המשפט העליון, בעתירה של בנות הזוג רוית ואורלי וייסלברג-צור ואגודת הלהט”ב, המיוצגת על ידי משרדנו, קלעי, רוזן ושות’. אלא שבזמן שבארצות הברית השוויון על רקע נטייה מינית הפך כבר למובן מאליו, בדיון האחרון בעתירה בישראל, הרכב השופטים מלצר, הנדל ומזוז לחץ על העותרות לסגת מהעתירה. ניתן רק לקוות כי בשונה מרוח הדברים באולם הדיונים, פסק הדין שיינתן לבסוף, יפסע באותו מסלול בו פסע בית המשפט העליון של ארצות הברית.
לכשיעשו כן, יפנו לנו את הדרך להילחם בחזיתות האחרות, אשר בשלב זה רק הולכות ומתרחבות. אך אל דאגה – ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרץ. אנחנו חזקות ואנחנו ננצח.
הכותבת עורכת דין כרמית מזרחי, ממשרד קלעי, רוזן ושות’
