“יש פה 500 מלכות דראג, מה הולך פה?!'”

צילום: ערן לוי

מלכות דראג רבות עברו בשערי נתב”ג בעשור האחרון. מליפסינקריות מהוקצעות לסטנדאפיסטיות מבריקות, מזמרות מוכשרות למופיעות בורלסק מרהיבות, הגיעו לארץ הקדוש מגוון של מופיעות מכל הצבעים ומכל הגדלים. רבות מהן רואות בסצינה התל אביבית איכויות מיוחדות ונהנות ממה שיש למדינתנו להציע, אבל מעט מאוד יכולות באמת לקרוא לעצמן בנות בית בישראל.

שרי ויין, שמגיעה לביקורה השביעי בישראל, ללא ספק יכולה לכנות עצמה עולה לרגל קבועה למכה הלהט”בית של המזרח התיכון. אגדת הדראג היא מעריצה גדולה של העיר, ו”אומרת לכולם שתל אביב היא המקום האהוב [עליה] להיות בו”. לאחר שלקחה חלק בוויגסטוק וביקרה מספר פעמים בפסטיבל הקולנוע הגאה TLVFest, הגיעה ויין פעמיים כחלק מסיבוב הופעות עולמי של ענקית הקומדיה ביאנקה דל ריו. ויין הפתיעה את אלפי היושבים בהיכל התרבות עם מופע פתיחה גס, מגונה וקורע כפי שרק אגדות דראג מסוגלות לו.

אמנם גרסאותיה הקורעות לשירים מוכרים נותרו בזיכרון הקהל שנים אחרי, אך הופעות פתיחה אלו משרתות רק ככדור פלאפל בתור לקופה בקוסם, לעומת מנת השווארמה (אפשר גם טבעונית) העסיסית שמחכה לנו שבוע הבא. בחסותם של “וואן נייט אונלי”, תציג לנו ויין ביום חמישי את חזונה (ואת חזה) האומנותי במופע באורך מלא בשם “Hollywood & Vine”. “החלק שלי בהופעה של ביאנקה התקבל מעולה אצל הקהל, אז זה גרם לי לחשוב שאולי ירצו לראות עוד,” מספרת האמנית על הדרך בה קרם המופע עור וגידים, “אמרתי לעצמי, טוב הגיע הזמן, ולמזלי “וואן נייט אונלי הסכימו.”

לגבי מה שצפוי לנו בהופעה הקרובה, אומרת ויין כי “רוב האנשים שראו אותי מחממת את ביאנקה, קיבלו תלבושת אחת ושלושה שירים, וזהו.” ביום חמישי נקבל “איכות הפקה גבוהה יותר, יש יותר תלבושות, יותר לוקים, יש שירים שהם לא פרודיות גסות. אני עושה חיקוי של שירלי באסי, מחרוזת של ויטני יוסטון, יש לי את טלולה ואת קימברלי כאורחות, נעשה פרודיה של הסרט ‘כוכב נולד’ עם ליידי גאגא.” ויין מבטיחה שעדיין יהיו נאמברים גסים כפי שהכרנו אותה, וש-“אף אחד לא יתאכזב.”

שם ההופעה, הקרויה על שם צומת מפורסמת בהוליווד, יקיר לליבה. שם הדראג של ויין מגיע מבניין בשם ה”שרי” ששכן בקרבת הצומת. “נסעתי ליד וזה נראה לי כמו מאורת קראק של זונות, ואמרתי לעצמי, ‘מושלם’, ומשם מגיע השם”. השם משחק על התהילה ההוליוודית שבגינו הצומת הייתה ידועה בשנות ה-40, והיא מציינת שהיא אוהבת את זה שכמו שההופעה שלה, גם הצומת היום, שאיבדה מתהילתה, “קצת טראש”.

באשר לחיים הלהט”בים בתל אביב, ויין סוברת שלהרבה אנשים יש דימוי מוטעה על החיים בתל אביב. “הרבה אנשים, הרבה אנשים, בטח בארה”ב, לא יודעים כלום באמת על ישראל או על תל אביב, על החיים הגאים [בתל אביב].” היא מספרת שהיא תמיד אומרת לכולם, “אתם לא תאמינו כמה הומואית תל אביב.” את המצעד בתל אביב, שמתחרה על התואר של הגדול ביותר באסיה, היא ראתה כחוויה ייחודית. “ראיתי דגלי גאווה ממש בכל מקום, על שגרירויות, כל חנות וכל בית מלון. לא רואים את זה בשום מקום אחר בעולם, מה שמיוחד ומפתיע.” לדבריה, לא רק שפע החיים הלהט”בים יפתיע את המבקר הלא מוכן, אלא גם גודל סצינת הדראג. “אחד הדברים הראשונים שעשיתי [בתל אביב] היה וויגסטוק, וחשבתי לעצמי ‘יש פה 500 מלכות דראג, מה הולך פה?'”

במהלך ביקוריה הספיקה להתחבר עם לא מעט מלכות ישראליות. “אני באמת מעריצה את טלולה [בונט],” מספרת ויין, “אני חברה מאוד טובה שלה והיא כל כך מצחיקה ומתוקה. אנחנו מבלות הרבה ביחד, גם ביום, מחוץ לדראג.” מלבד בונט, שתחמם עבורה את הקהל ביום חמישי הבא, ציינה גם את קימברלי סוואן ומילקי ויניל.

המופע ביום חמישי הוא מיוחד לא רק בגלל שהוא המופע סולו הראשון שלה בישראל, אלא גם בגלל שהוא יתרחש ביום הולדתה, ה-34 לדבריה, אחרי מעל שלושה עשורים של קריירה בדראג. אם נצטט את קטיה, אומר כי “לא הלכתי לבית ספר למתמטיקה”. עבור המלכה, לא יכולה להיות יום הולדת יותר טובה מאשר לחגוג עם מופע בתל אביב.

עם זאת, לצערה יצטרכו חגיגותיה להיות מתונות יחסית, כי כבר למחרת המופע היא תטוס ליעד הבא – יעד שנותן תחרות יפה למדי לישראל באשר למורכבויותיו הגאו-פוליטיות: קוסובו. “לא הייתי שם, ולא חשבתי שאי פעם אגיע לשם,” מספרת ויין על טיסתה המפתיעה.  מלכת דראג באלבניה יזמה את ההופעה, ולדבריה, הבר הגאה היחידי במדינה לא הספיק לביקוש, ונאלצו להשכיר אולם גדול יותר בשל ההתרגשות להופעה. “הייתי לחוצה קצת, ועכשיו אני נרגשת.”

צילום: יח”צ

זכיתי לחוות את שני העולמות בלי שמישהו יגיד לי מה לעשות

אמנם המופע בישראל והגיחה לקוסובו הם מאורעות מיוחדים, אך ויין רגילה למעברים, הן בתוך ארצות הברית והן מחוצה לה. קית’ לוי, שמה האמיתי של האמנית, נולד בפלורידה וגדל במרילנד, ואחת ההפתעות הגדולות בראיון היה שסיפור ילדותה של ויין שחוזר ונשנה ברחבי הרשת – כולו בדיה. בתחילת הקריירה שלה בדראג, ניסתה להמציא לעצמה סיפור רקע מסעיר לדמותה. לפי הסיפור, ויין גדלה בקרב קהילת האמישים בארצות הברית, וגילתה בגיל 16 שהיא בכלל מאומצת ויהודייה. כביכול, אחרי הגילוי המרעיש, עברה ללוס אנג’לס בגיל 16. אמנם ויין לא הייתה חלק מקהילת האמישים, אך היא בהחלט בת לאב יהודי. “אבא שלי היה די אתאיסט,” היא מציינת, “אז לא היה לנו דת בבית כשגדלתי. נתנו לי לעשות מה שרציתי.”

ויין שמחה על כך שגדלה בבית מעורב מבחינה דתית, ומספרת כי “הצד של אמא שלי, בפטיסטים, היו מאוד דתיים. הצד של אבא שלי לא היו חרדים, אבל היו דתיים, וחגגו את כל החגים, הלכו לבית הכנסת, הייתי בהרבה חתונות יהודיות בצד הזה. זכיתי לחוות את שני העולמות בלי שמישהו יגיד לי מה לעשות.” ויין אמנם לא משתייכת לאף דת מאורגנת, אך היא אומרת כי תמיד הייתה מרותקת מהחגים והטקסים היהודיים, ושכשהגיעה לירושלים בפעם הראשונה, “הבנתי שאולי יש משהו בי, קול מסוים.”

היהדות של ויין אף זכתה להתייחסות באמנות הדראג שלה, כמובן בצורה הומוריסטית ומופרעת, בדמותה של הפארודיה של השיר “Happy” של פארל וויליאמס, “Jappy” – כאשר JAP משמע נסיכה יהודית אמריקאית (Jewish American Princess), סטריאוטיפ של יהודיות מהמעמד הבינוני-גבוה ומעלה שויין לועגת לו בצורה מדהימה בקליפ, יחד עם מלכות יהודיות אחרות מניו יורק, מיז קראקר, אלכסיס מישל, וליידי סינגאגא.

את מרבית קריירת הדראג שלה בילתה ויין בניו יורק, כ-25 שנה. לטענתה, הסצינה בניו יורק “לא דומה לשום דבר אחר בעולם.” ויין מסכימה עם האמרה ש”אם את יכולה להצליח בניו יורק, את יכולה להצליח בכל מקום”. כשהיא התחילה לעשות דראג בניו יורק, דראג עוד היה אמנות פרינג’. “היית צריך באמת לעבוד קשה. זה היה הרבה לפני ‘המירוץ לדראג’, אז זה לא היה אות דבר. הקהל היה בעיקר גברים הומואים, ורק לפעמים הגיעו סטרייטים.” לפי ויין, ניו יורק הייתה כל כך מרגשת בגלל הגיוון שהיא הכילה. אחרי ניו יורק, היא עברה לגור בברלין לשלוש שנים, והופיעה ברחבי אירופה. “זכיתי להכיר יותר מהעולם ודראג במקומות אחרים. אני מתה על דראג, אז לאן שהייתי נוסעת הייתי מנסה לראות את ההופעות דראג שיש שם, אז נהייתי חברה של מלכות דראג בציריך, איטליה, וינה, פראג”. אחת מחברותיה הטובות ביותר היא אמנית דראג מברצלונה, וכמו כן גלוריה ויאגרה מברלין, שגם היא מבקרת קבועה בתל אביב.

על המעבר ללוס אנג’לס לאחרונה, ויין אומרת כי “סצינת הדראג שונה, ואני השתניתי. אני בפרק חדש בחיי, ואני כבר לא עובדת בברים.” בלוס אנג’לס, ויין פנתה יותר לכיוון של תיאטרון, טלוויזיה, ומופעי בידור. לאחרונה צילמה את העונה השנייה למופע הבידור שלה, “מופע הוריאטי של שרי ויין”, שמשודרת ברשת OutTV, וסיימה את המופע המשותף שלה עם ג’קי ביט, “בנות הזהב”. הרבה מהמופיעות בלוס אנג’לס הן חברות ותיקות של ויין, מעל שלושה עשורים, בהן אגדות דראג כמו ג’קי ביט, קוקו פרו, וביאנקה דל ריו. באפריל תעלה עם מופע יחיד חדש בלוס אנג’לס, בפעם הראשונה מאז הקורונה. “עברתי לפה לעשות יותר מזה, [הפקת תוכניות ומופעים, ד.י.א] וזה שאני עושה את זה עושה אותי מאושרת. אני מתה על לוס אנג’לס.”

צילום: ערן לוי

הייתי שמחה ללמוד עברית ולעבור לת”א

אבל אל מול כל המקומות שעברה בהן, לתל אביב יש פינה מיוחדת בלב. מבחינתה תל אביב בקיץ, כן כן, תל אביב הלחה והמגעילה שלנו, היא “גן עדן”. “כל פעם שאני בתל אביב אני בחוף כל יום, ואני הולכת באמת לכל מקום,” מספרת ויין. חלק מזיכרונותיה הטובים ביותר היו כשהייתה מגיעה ל-TLVFest, והייתה נשארת לימים רבים. “זכיתי באמת לראות וללמוד את תל אביב. אני יודעת ללכת לשם ולשם, לבלות עם הבנות, ואולי להפגש עם בנים. זה היה הזמן שבאמת התאהבתי בתל אביב.”

ויין אפילו אמרה מפורשות שתשמח לעשות עלייה ולהתגורר בעיר בעתיד, אחרי שתצא לפנסיה. “הייתי שמחה ללמוד עברית ולעבור לפה.” לא רק ויין אוהבת את תל אביב, אלא תל אביב גם אוהבת אותה בחזרה, והיא אף זכתה לאות הוקרה מטעם ה-TLVFest. “זה היה כל כך מתוק, וכל כך מיוחד,” חשבה האמנית על קבלת הפרס, “זה היה כבוד גדול. יש כל כך הרבה מלכות דראג בעולם, וכל כך הרבה שמפורסמות מאוד, הודות ל’מירוץ לדראג’, וזה באמת גרם לי להרגיש מיוחדת”.

כמובן שמדינת ישראל אליה מגיעה שרי ויין הפעם היא מעט שונה מזו שביקרה בפעמים הקודמות, עקב כל התהפוכות הפוליטיות. באשר לתפקיד של דראג להרים את רוחותיהם של אנשים בזמנים קשים, ויין אומרת כי “לכל אחד יש פרשנות שונה למה הם חושבים שדראג ומה הוא אמור לעשות. בשבילי, אני רק רוצה שאנשים יצחקו.” היא מציינת כי הופעותיה אינן פוליטיות במובהק, אבל חושבת ש-“אם אפשר לגרום לאנשים לצחוק לשעה, זה פוליטי.” ההתייחסות שלה לפוליטיקה בדראג נובעת בעיניה לא מניתוק אלא מחיבור עמוק למתרחש ברחבי העולם. “כולם צופים בחדשות כל היום, ואנחנו לא מתעלמים מזה, אבל לא מגיע לנו להיות מטומטמים לשעה אחת ולצחוק? אני מודעת למצב בישראל ואפילו בקוסובו. האם ההופעה שלי תגרום לאנשים לשכוח שהם היו במלחמה? ברור שלא. אבל האם זה יכול לגרום להם לצחוק לשעה? אז עשיתי את עבודתי.”