זו לא מסיבה – מדובר בחיים שלנו, בבריאות שלנו, במשפחה שלנו

Tel Aviv Gay Pride Parade 2015 | GeorgeDement|  CC BY-SA 2.0

הרבה סטרייטים לא מבינים למה צריך מצעד גאווה בכלל, ולא מבינים למה אנחנו כועסים כשהם מביעים את דעתם בנושא שאינם מבינים בו.

בשבוע שעבר התראיינו נציגי מועצת העיר רחובות למקומון “ערים” בנושא מצעד הגאווה העומד להיערך בעיר. רובם התנהלו באופן ממלכתי, אך מחזיק תיק התרבות החליט לתת עצות מעל גב העיתון למארגני המצעד, תוך כדי הצבעה על מיקום בשולי העיר, שם נוכל לארגן איזו מסיבה, כמו פסטיבל הבירה שנערך לאחרונה במקום, ומחזיק תיק השירות לתושב החליט שזה המקום הנכון להכריז כמה המצעד מיותר – תוך כדי תירוצים לגבי זה שהוא עובד “עם חבר’ה מהקהילה הגאה”.

אינני יודע דבר על פועלם של חברי מועצת העיר, אך מילותיהם מעידות כמה הם אינם מקבלים את בני/ות הקהילה הגאה. לדעתי הדבר נובע בעיקר מבורות ורושם שגוי שנוצר משנים בהן העיתונות התייחסה (ועדיין מתייחסת) למצעדי גאווה וזהותם המינית, הרומנטית והמגדרית של אנשים כמשהו צהוב ופרובקטיבי בהכרח. לאור הגישה האופטימית שלי החלטתי לנסות לפנות לכל הסטרייטים/ות באשר הם/ן (יש גם כמה כאלו בין חבריי) ולספר להם בקצרה על הסיבות וההיסטוריה של מצעדי גאווה בארץ ובעולם בתקווה שיבינו על מה, למעשה, כל המהומה.

מחאה

מצעדי הגאווה זכו בעברית לשם מעט מטעה, בשל היותם יותר ממצעדים. מדובר באירועי מחאה המוניים. הפגנות למעשה. רוב אירועי הגאווה בארץ מאושרים בישראל מטעם חוק “חופש ההפגנה”, המאפשר לאזרחים/ות לבטא את זכותם הדמוקרטית להביע את דעתם תוך כדי משיכת תשומת לב הציבור לסוגיה אותה הם רוצים להעלות. ולקהילה הגאה בישראל יש הרבה על מה למחות. מבחינה חוקית וגם מבחינה מעשית עדיין מדובר באוכלוסייה המופלה ונפגעת כדרך קבע.

מצעדי גאווה מתקיימים ביוני לציון מהומות סטונוול, סדרה של עימותים ספונטניים ואלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה בשנת 1969. משטרת ישראל אמנם, בימינו אנו, אינה פועלת בגלוי כנגד הקהילה הגאה, אך מן המפורסמות הוא יחסה כלפי נשים טרנסג’נדריות. כאשר אלו פונות למשטרה היחס מצידה הרבה פעמים מזלזל, משפיל ואף אלים. בשנת 2014, לאחר אירוע אלימות חמור בו הוכתה אישה טרנסג’נדרית, נחשף כי במג”ב ישנה מסורת לתקוף טרנסג’נדריות. טרנסג’נדיות רבות העידו בהפגנה שהייתה לאחר אירוע זה על יחסה של המשטרה כלפיהן כאשר הן ניסו להגן על עצמן, לעיתים גם מרצח. אירועים נוספים בהם המשטרה התנכלה לטרנסג’נדריות התרחשו מאז, אם כי נראה שלפחות על פני השטח הופסקה המסורת הדוחה של מג”ב.

בנוסף טרנסג’נדריות וטרנסג’נדרים רבים מופלים בקבלת טיפול רפואי, בעיקר כאשר מדובר בבריאות הנפש. קשיים בקבלת תרופות בבתי מרקחת, אי מתן טיפול וסירוב אישפוז והתעסקות יתר של המטפלים בנושא המגדר גם כאשר אינו רלוונטי. בתחילת שנת 2018 מתה כתוצאה מפוסט טראומה חברתי הטובה ורד פיירברגר לאחר שמערכת הבריאות כשלה בלטפל בה. המשאבים שהקהילה הצליחה לגייס היו מוגבלים ובסופו של דבר לא יכולנו להחליף מערכת בריאות ומערכי אשפוז. חלק מהפוסט טראומה, אגב, היה קשור להתעמרות המשטרה בה אחרי שניסתה להגן על עצמה וזוגתה דאז מתוקף עם סכין. והסיפור של ורד עם מערכת בריאות הנפש אינו מיוחד למרבה הצער.

בני נוער הומואים, לסביות, ביסקסואליות/ית, טרנסיות/ים, א-מיניות וקווירים (להטבא”ק) הם בין הסובלים הגדולים מהאלימות והאפלייה המופנית כלפי הקהילה הגאה עוד מגילאי הגן. כן, מגילאי הגן. חלק מהטרנסיות/ים מבינים כי מגדרם שונה כבר בגילאים אלו, והטיפול ההורי לעיתים קרובות כולל אלימות על מנת להחזיר את הילד/ה לתלם. האופציה שישנם אנשים שלא נמשכים אך ורק למין השני, ובכלל האפשרות לקיים מערכות יחסים אחרות ולהתחתן ולגדל ילדים לא רק במסגרת אמא ואבא מוסתרת מהם באופן אקטיבי, ודיבור בנושא נחשב למופקר ומיני, בזמן שדווקא להביא ילדים לחתונה של סטרייטים זה בסדר גמור. חתונה בין זוג נשים או גברים? זה מופקר וסוטה! גם במערכת החינוך ההסתרה ממשיכה, כאשר אם מציינים בכלל הומוסקסואליות (במקרה הטוב), רוב הסיכויים שזה יהיה רק סביב איידס. מורים כדרך קבע עוצמים עין כאשר מדובר באלימות על רקע נטייה מינית או מגדרית, ולעיתים גם משתתפים בה בעצם. בני נוער עדיין מועפים מהבית כאשר ההורים מגלים שהילד/ה שלהם אינו/ה סטרייט. הורים “טובים” לא מעיפים מהבית, אלא רק הופכים אותו לשדה קרב נוסף, עם נסיונות המרה מוזרים, הכחשות, איומים, איסור כל פעילות חברתית עם חברים לא סטרייטים, ולעיתים גם קללות ומכות. וכולם בטוחים שהילד עושה את זה בשביל תשומת לב. כמובן, כי זה בדיוק מה שבני נוער רוצים, הורים שיחטטו להם במיניות. אולי, יהיו מי שיאמרו שמוקדם מידי לילד לדעת על עצמו שהוא סטרייט כבר בגיל 15. סליחה, לא-סטרייט. כי יש רק בחירה אחת נכונה, ורק בה זה בסדר לתמוך, כמובן. על הערך החינוכי של לתמוך בילד רק אם יש לו את הנטייה ה”נכונה” אין צורך להכביר.

מצעד הגאווה והמסיבתיות שלו נועדו לאפשר מרחב שבו אנחנו יכולים/ות לחוות לרגע איך זה לחיות בעולם בו הנטיה שלך נחשבת לברירת המחדל הרצויה היחידה, משהו שסטרייטים/ות חוות כל יום. הםן לא יודעות כמה החוויה הזו נדירה עבורנו

גם לאחר סיום התיכון ועמוק לתוך גיל הזהב מתמודדים/ות בני ובנות הקהילה הגאה עם היחס החברתי וגם הצלקות שהחיים הותירו עליהם רק בגלל מי שהם, צלקות שבדרך כלל נחסכות מבני ובנות נוער הטרוסקסואלים וסיסג’נדרים (כאלו שמגדרם תואם את זה ש”נולדו איתו”). גם בלי שנצא מהארון אנחנו כבר יודעים בדרך כלל עם מי יש לנו עסק: בבדיחות ההומופוביות בעבודה, במחיקה של הקיום שלנו במדיה, בשתיקה שמשתררת כאשר פתאום בעל דירה פוטנציאלי מבין שאתם זוג ופתאום “זה לא מתאים”, ברכילות מאחורי הגב כאשר קלטו שכתוב לך בעותק של תעודת הזהות “מין: זכר”. בזה שאין כמעט פנסיונרים להטבא”קים בגילך כי רק יחסית לאחרונה נבלמה מגפת האיידס (נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, גרר רגליים, התבדח על מגפת האיידס ועיכב את המימון למחקר הנגיף בשנות ה80 של המאה שעברה). בדידות גם היא מנת חלקם של בני גיל הזהב מהקהילה, לאחר שמשפחתם ניתקה איתם קשר בעבר, והיום גם לא נזכרים בהם. וזה לא נגמר כאן.

להטבא”קים סובלות יותר מבעיות בריאות, דיכאון ומתח נפשי לעומת האוכלוסייה הסטרייטית. ביסקסואליות/ים סובלות יותר מאלימות מצד בני זוג וחשד מתמיד מצד החברה בהיותן “בוגדניות” מעצם טבען. א-מיניות וא-מיניים מקבלים יחס כשל יצורים חריגים ופגומים רק בגלל שאינם/ן נמשכות מינית לאחרים. לסביות מופלות באופן תדיר באימוץ. הומואים חוטפים אבנים בראש אם הם מחזיקים לשנייה ידיים – בזמן שהטרוסקסואלים מורחים הכל בלבבות אדומים בולנטיין ובטו’ באב.

וגם מי שלכאורה מקבלים אותנו, עדיין עושים זאת לכאורה. כל עוד אנחנו נעמיד פנים שאנחנו בעצם במין שהוגדר לנו בלידה. כל עוד לא נבוא לאירוע שהזמינו אותנו +1 אליו אבל רק עם בני זוג מתאימים, כל עוד אנחנו נחייך ונהנהן כאשר סטרייטיות מתחילות להסביר כמה בא להן הומו מחמד שילך איתן לשופינג. כל עוד נשתוק.

ועל כל אלו אנחנו מוחים ומוחות במצעדים. זו לא מסיבה. מדובר בחיים שלנו, בבריאות שלנו, במשפחה שלנו. ונכון, יש גם הרבה סטרייטים/ות מקסימים שבאמת מקבלים אותנו ואוהבים אותנו. אבל הם כבר יודעים שהכתבה הזו היא לא בשבילם, והעוולות שמניתי פה מוכרות להם, כי הן עדיין קורות לחברים/ות שלהם.

גאווה

מצעד הגאווה הוא אולי מחאה, אבל אי אפשר להכחיש את אופיו המסיבתי יותר. ויש לאופי הזה סיבות אחדות. נתחיל בשם. הרבה אנשים מעלים את הגאווה כתכונה שלילית, כאשר למעשה מדובר באי הבנה קלה. גאווה בקונטקסט הנוכחי היא לא גאוותנות והיעדר ענווה, וחוסר יכולת להודות בכך שאינך יודע או אינך צודק לפעמים. גאווה באה כאן כניגוד לבושה. ניגוד לחיים בארון ובהסתרה מתמדת, עם פחד שמה יגלו. ניגוד למסר שאנחנו מקבלים שוב ושוב, עדיין, שאנחנו פגומים ופגומות בגלל הנטייה המינית, המגדרית או הרומנטית שלנו. מצעד הגאווה והמסיבתיות שלו נועדו לאפשר מרחב שבו אנחנו יכולים/ות לחוות לרגע איך זה לחיות בעולם בו הנטיה שלך נחשבת לברירת המחדל הרצויה היחידה, משהו שסטרייטים/ות חוות כל יום. הםן לא יודעות כמה החוויה הזו נדירה עבורנו. כמה אנחנו רעבות לתחושה הזו, של מותר פעם בשנה לנפנף בזה. שפעם בשנה אנחנו יכולות לחגוג את מי ומה שאנחנו, מה שעבור סטרייטיות/ים הוא מובן מאילו.

במבט מהצד המצעד יכול להיראות כמו מסיבה ענקית. אך כל מי שהיה אי פעם במצעד גאווה (ולא הסתפק בצילומים בטלוויזיה, בהם צלמים חיפשו במיוחד את מי שלבוש פחות, כי מה לעשות – ביגוד חושפני זה רייטינג), יודע שהאווירה מבפנים היא אחרת. התחושה היא של קבלה. של שייכות. של קהילה שדואגת. דואגת לשלוח אנשים להרצות בבתי ספר, מול צוותים רפואיים ומקומות עבודה. דואגת לתת קורת גג לנוער שנזרק מהבית. דואגת לתמוך נפשית במי שמפחדים לדבר על הנושא ורק עכשיו מגלים את עצמם. דואגת לתת משאבים, מידע, רשימות של רופאים “טובים” ללכת אליהם, בתי מרקחת שבהם הרוקחים מנפקים הורמונים בלי להתחיל להריץ בשביל טפסים מיותרים, סדנאות וקבוצות תמיכה, מפגשים להורים שרק עכשיו לומדים להכיל, וכל זה – לא מכספי המיסים או מטעם הממשלה. כל זה בציפורניים שלנו, במאבק מתמיד כנגד הזרם.

אנחנו לא מתביישות. אנחנו לא מוכנים יותר להירקב בארון. אנחנו רוצות לחיות גם כן באור השמש, לשגשג ולהרגיש שייכות. עברנו דרך ארוכה, אבל יש לנו עוד הרבה מה לתקן ועל מה למחות.

הכותב הוא פעיל חברתי. ממארגני מצעד הגאווה ברחובות