גם האח הגדול יכול להציל חיים

כנס ראשון מסוגו המפגיש בין אנשי תקשורת לבין הקהילה הטרנסית נערך אתמול במרכז הגאה ת”א לציון יום הנראות הטרנסג’נדרית. הכנס, שנערך בשיתוף ארגוני הקהילה, ארגוני הטרנסג’נדרים והמרכז הגאה – עיריית ת”א, ביקש לאפשר לאנשי התקשורת להכיר את הקהילה הטרנסית, ולבחון יחד כיצד התקשורת יכולה לסייע בקידום הקהילה.

הכנס נפתח בסיפורו האישי של אורי מנחם, מתנדב בחוש”ן. במהלך ההרצאה הציג אורי תמונות ילדות שלו וזכרונות בודדים שסחב איתו משנות הילדות.

“אימא שלי קנתה לי שמלת סרפן עם סוודר גוף ואני זוכר שממש בכיתי וסירבתי לשתף פעולה עם הדמות של הילדה הזו. אני לא זוכר מהגילאים האלה הרבה דברים אבל את הבוקר הזה אני בהחלט זוכר. עוד לא ידעתי מה זו ‘טרנסג’נדריות’ אבל אני זוכר בוודאות מה הרגשתי”.

הוא סיפר איך יום אחד אימו הגיעה למורה ואמרה לה: “יש לי בעיה. אורית כל הזמן רוצה דברים של בנים” ואיך המורה ענתה: “זה שלב כזה. זה יעבור לה”.

“אני זוכרת שידעתי שזה לא יעבור לי, ובגיל 15 כבר ידעתי להרגיש שאני גבר בתוך גוף של אישה”. הוא הוסיף: “זה זמן שאין גוגל, אי אפשר לבדוק מה זה ומה זה אומר עליי. הייתי במצוקה מאוד קשה ולא ידעתי איך אני ממשיך מכאן. זה גרם לי להתחבא. יש גוף שחי ומתנהל אבל אני לא באמת קיים. במהלך הרבה מאוד שנים חייתי חיים משולשים. צלע אחת הייתה שהתנהלתי כגבר, עם כל הסממנים של גבר. המשפחה הגרעינית שלא הוקיעה וגירשה קיבלה אותי ‘כלסבית’, ובעולם החיצון שיחקתי את התפקיד שהייתי צריך לשחק – נקבה. ככה חייתי עד גיל 31. בגיל הזה הרגשתי לכוד בעולם. אם למשל אישה קיבלה אותי אז היא קיבלה גבר שעטוף בחזות נשית (כולל חזה בגודל D), וזה היה קשה. הרגשתי שאני גמור. עד שיום אחד חברה גילתה את סימני המצוקה שלי והפנתה אותי לפסיכולוגית. התחלתי לראות שני דברים: את המחירים שאני באמת משלם, ואת המחירים שאני חושב שאני אשלם, אבל במימדים נורמליים.

ברגע שבחרתי לעשות את השינוי, החיים שלי התחילו לעוף בצורה בלתי רגילה. ובדיוק שהחלטתי לעשות את השינוי, קיבלתי תפקיד שחיכיתי לו המון המון זמן. הסברתי לבוס שלי מה אני מתכנן לעשות, ואחרי שהוא שאלה המון שאלות, אמרתי לו: ‘אני מבין אם אתה תרצה לא לתת לי את התפקיד’. ופתאום אני שומע: ‘מה השטויות האלה? מה הקשר? אני רוצה אותך בגלל היכולות והקישורים שלך. תן לי רק יומיים לחשוב איך אנחנו מספרים את זה לכולם’. יומיים אחר כך הוא הגיע למשרד, ואומר לי ‘מצאתי. אנחנו הולכים לשלוח פקס לכולם’. זה לא קרה, אבל בסוף כולם ידעו. וזה הניצחון שלי”.

קרוב ל-50% מהטרנסים נמנעים משירות רפואי בגלל חשש מיחס לא ראוי

בהמשך הערב חשפו ג’יי אריס, רכז ברוכות הבאים ואלה אמיר, רכזת הבריאות של ארגון “מעברים” לקהילה הטרנסית, את ממצאי סקר הבריאות לקהילה הטרנסית, שבחן את נגישות הקהילה הטרנסית לרפואה הכללית ואת היחס של שירותי הרפואה למטופלים הטרנסים.

על הסקר ענו 133 משיבים ומשיבות, בטווח הגילאים 13-59. 54% סומנו כנקבה (FTM), 43%) סומנו כזכר (MTF) ו3% כאינטרסקס.

לפי ממצאי הסקר, 28.2% מהמשיבים קיבלו מאיש הרפואה פנייה בשם הקודם בניגוד לבקשתם, 48.8% קיבלו פנייה במגדר שגוי בניגוד לבקשתם ו-87% נתקלו בחוסר ידע בנושא הטרנסי.

58% ציינו כי נתקלו בשאלות פולשניות ולא רלוונטיות מצד אנשי הרפואה, ו-27% ציינו כי חשו עוינות בשל זהותם המגדרית.

הסקר נתון חמור נוסף, כי ישנם אנשי מקצוע שאף עוברים על החוק בתגובותיהם כלפי מטופלים טרנסים, עם קרוב ל-10% מהנשאלים שציינו כי קיבלו סירוב לטפל בהם בשל נטיתם המגדרית, ואחוז דומה שציינו כי עברו הטרדה מינית.

הסקר בדק גם את ההשפעה של ההתנהלות הזו של הרופאים על המטופלים הטרנסים, וגילה כי במקרים רבים היא מונעת מהמטופלים לגשת לקבלת הטיפול. 44% מהנשאלים ציינו כי לא ניגשו לטיפול בשל החשש מיחס לא ראוי, ו-57% ציינו כי התעכבו בפניה לטיפול בשל החשש הזה.

רוצים תקשורת פרו טרנסית שתעזור לקדם תהליכים

בחלקו השלישי של הכנס נערך פאנל בנושא ייצוג תקשורתי של טרנסים. בפאנל השתתפו קול ל. קולטון, גילי בסון, נינה הלוי, מייקל אלרוי וענבר נאי. כולם פעילים בקהילה באספקט התקשורתי, שסיפרו על התרומה של הנראות התקשורתית לקידום הקהילה הטרנסית.

“קיבלתי הרבה פניות מבני נוער שבעקבות התכנית הם יצאו מהארון”, סיפר מייקל אלרוי, “מישהו כתב לי שכתבו לו בווטסאפ ‘לכי תתאבדי’ ובעקבות ההשתתפות שלי הוא קיבל כוח שהציל אותו. גם קיבלתי הרבה פניות מהורים שהיו להם דעות קדומות וזה פתח להם את המחשבה. הלכתי לתכנית הזו בעיקר בגלל המטרה הזו, ואפשר להגיד שזה עשה את שלו, ואני שמח על כל הפניות. עוד לפני התכנית הגישה שלי תמיד הייתה להסביר מה זה טרנסג’נדר ובמה זה כרוך. לא עשיתי מזה עניין, וברגע שאתה לא עושה מזה עניין ומקרין בטחון, אתה גם לא נתקל בקטעים טרנספוביים. שעשיתי את הכתבה בחדשות ערוץ 2 אמרו לי שיזהו אותי ברחוב במשך שבועיים וזה נמשך שמונה חודשים. אנשים ברחוב באים ופונים אליי כאדם. הם לא שואלים אותי שאלות על מגדר, וזה בעיקר פרגון. אבל ברשתות החברתיות, גם בפייסבוק ובטוקבקים, יש תגובות ממש רעות וגם כאלה שאומרים ‘לך תתאבד”.

אשת התקשורת והאפנה גילי בסון סיפרה על ההד התקשורתי שיצרו פעילויותיה השונות. “יום אחד הרציתי בפניי חיילים, ולאחר מכן גיליתי שאני הטרנסית הראשונה שהרצתה בפני חיילים, לאחר מכן גם כתבו על זה. לדברים האלה יש השפעות טובות אבל הם גם גוררים תגובות פחות נלהבות כמו ‘למה דווקא בצה”ל? למה דווקא טרנסית?’ ועד טרנספוביה פנימית כמו ‘מה היא לבשה?’. בפעילויות שלי אני תמיד מאפשרת לקהל לשפוך את כל הסטריאוטיפים, ואז אני מתחילה לדבר ולספר את הסיפור שלי. זה נותן פתח לאנשים לשאול שאלות ובהקשר הבידורי זה נותן לי להקליל את זה, ולענות גם בצחוק לפעמים. זה נושא חשוב, אבל כדאי גם לפעמים לשים על השולחן. בהרבה סיטואציות אנחנו נתקלים בשאלות דביליות אז למה לא להתייחס אליהן באופן דבילי”.

נינה הלוי, נציגת הקהילה בוועדה להתאמה מגדרית ומתנדבת בפרויקט גילה, התייחסה לכוחה של התקשורת לשמש כגוף ביקורתי גם בהקשר הטרנסי. “אני בטוחה שיש מקום לנושא הטרנסי בתקשורת. אם זזים מהמשבצת הצהובה, אני חושבת שהתקשורת יכולה להיות הגוף הביקורתי לגבי המשאבים שמוקצים או לא מוקצים לנושאים האלה. היום קיבלתי הודעה על תקציב מאוד גדול שאושר על הסברה בחו”ל, בעוד שהרבה ארגונים בארץ רבים על תקציביים זעומים. אני חושבת שהתקשורת יכולה לקחת את התפקיד הזה ולהיות ביקורתית כלפיי הממשלה והממסד, ולהיות פרו להט”בית ופרו טרנסית ולעזור לקדם תהליכים. המערכת תוקעת אותנו, וזה אומר שהיום כדי שישנו את סעיף המין אני צריכה להוכיח שעברתי ניתוח מלא לשינוי ורק אז יורשה לי לשנות את סעיף המין. זה לא בסדר. צריך שכל אדם יוכל להירשם כפי שהוא מציג את עצמו. זו זכות לאוטונומיה ולהגדרה עצמית והדרישה הזו לא מחזיקה משפטית ונמנעים מלהפוך את זה לנוהל רשמי. הרבה בני אדם יוצאים מהארון בגיל מאוד צעיר והדחיקה לזנות ולרחוב היא מאוד חזקה, הסיפור שלי הוא לא קשה מהבחינה הזו, אבל חשוב שנמצא גם לבעיה הזו פתרון”.

לאחר מכן, דיבר פעיל ארגון מעברים, ענבר נאי: “אני משתמש בפייסבוק, כי אני לוחם צדק. הייתי לוחם צדק לפני וגם אחרי. ביום יום זה שאני טרנס לא מעניין אף אחד. אבל ברשת החברתית אני הרבה פעמים מנסה להעביר מסר ולהסביר. בכל פעם שיוצאת כתבה עליי וזה גורר תגובות בתוך הפייסבוק ואני מקשר לארגונים שיכולים לטפל באותם אנשים שכותבים לי. ענבר סיפר על חוויה לא נעימה לו שעבר בזמן ראיון: “הכתבת פתחה בשאלה אם זה היה השם הקודם שלי, וזה לא מקובל. אני חי עם החיים הקודמים שלי בשלום, אבל יש טרנסים שעבורם המצב הוא לא כזה, והם מעדיפים שלא להתעסק בחיים הקודמים שלהם. אני מקווה שיבוא היום שהתקשורת תסקר כל כך הרבה צהוב שזה יהפוך ללא מעניין. נראה לי יותר חשוב להתעסק בעובדה שאני היום לא יכול לבקר בארץ המולדת שלי, כי כתבו לי בתעודת הזהות נקבה, ובמדינת עולם שלישית כמו פרגאווי יזרקו אותי לכלא”.

לבסוף דיבר קול ל. קולטון: “מי שמכיר אותי יודע שאני לא מזדהה לא כגבר ולא כאישה. אני ג’נדרקוויר וזה לא מצב ביניים. זה המצב וזה לא הולך להשתנות. אני פעילה חברתית ומפיקה אירועים חברתיים כדי לאפשר קיום חברתי לכל אדם באשר הוא אדם. הרבה פעמים אני נכנסת למקום ומדברת בזכר, וכשקולטים שיש לי חזה אומרים לי ‘את עובדת עליי’ או מנסים לשלוח ידיים ולבדוק. זה בטח לא לגיטימי, אבל בעולם שלי אני מרגישה שזה בסדר, לא המגע, אלא השאלות”. כשהיא נשאלת האם היא מבינה שהמצב הזה מבלבל, היא עונה: “ברור. אני בחרתי לאפשר לעצמי להיות הכי תואמת לעצמי שאני יכולה. אבל כל עוד אני חיה בשלום עם עצמי, כשיש משהו שמתנגש בזה, אני יכולה להתמודד עם זה כי זה לא משפיע עליי אלא רק על דרך ההתנהגות שלך. ואם תהיה לי סבלנות, אז בפעם הבאה אותו אדם יגיע לעוד אדם כמוני וידע להתמודד איתו טוב יותר”.