piqseles | cc0
כמו מותחן פסיכולוגי, אנחנו בלופ חוזר ולא נגמר. בחירות בפעם השלישית בתוך שנה והסוף לא נראה קרוב. אבל כמאמר הקלישאה, וכמו שיאיר לפיד אוהב לכתוב בפוסטים שלו, “בואו נעצום רגע את העיניים” ונדמיין. באיזו מדינה היינו רוצים לחיות?
מדינה עם שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה, עם ייצוג הולם ומשמעותי לנבחרי ונבחרות ציבור להט”בים ופרו להט”בים במסדרונות השלטון. מדינה שמובילה מדיניות גאה ואקטיבית, שמוקיעה אלימות והדרה להט”בפובית וסוללת במילים ובמעשים את הדרך שנותרה לנו כדי להיות מדינה שאפשר להתגאות בה.
אם נעצום יותר חזק את העיניים ונפליג בדמיון, נוכל לראות אפילו את ראש.ת הממשלה מוביל.ה את מצעד הגאווה, ואת הממשלה שמציינת את יום ההבנ”ה ויום הזכרון הטראנסי בישיבות הממשלה. ממשלה שהיא “שלנו” הקהילה הגאה. ממשלה שלא תוציא אותנו כל קיץ להפגנה. (תורידו את ההשקפות הכלכליות והמדיניות מהמשוואה, זה לא ימין ולא שמאל. זה אפשרי גם וגם).
תפקחו את העיניים ותחזרו למציאות. זה אפשרי? כן. זה ידרוש מאמץ, אבל זה אפשרי.
לא פעם יצא לי לכתוב ולדבר על החשיבות שיש להטמעת התרבות הפוליטית בדי אן איי של הקהילה הגאה. זאת חתיכת הפאזל האחרונה בהשתלטותה על המיינסטרים בישראל. אנחנו קהילה חזקה, מיוצגת ומשפיעה בתקשורת, בעסקים, בדעת הקהל, בזירה החינוכית, בצה”ל, ברשויות מקומיות מסוימות ובנרטיבים התקשורתיים וההיסטוריים. בכל מקום בעצם, למעט הזירה הפרלמנטרית והממשלתית.
הגענו לשם כמו הציונות הדתית, בהתנחלות בלבבות ובעמדות ההשפעה. בזכות עבודת עומק משמעותית של מנהיגים ומנהיגות קהילתיים פורצי דרך בעלי אג’נדה גאה, שהגיעו ללב ליבן של אותן זירות והשרישו לקהל הרחב שיח ונראות אחרים.
עבודת העומק השתלמה לנו בזמני משבר ומחאה, כי ביום פקודה אנשי ההייטק והזירה עסקית ידעו להרים את מחאת השוויון, אנשי החינוך ונבחרי הציבור המקומיים ידעו להרים קול צעקה ומעשה אל מול התבטאויות שר החינוך רפי פרץ, נבחרי ועובדי הציבור האמיצים בתל אביב חיבקו את המחאה הטרנסית ואנשי הבידור והתקשורת ידעו למחות בסאגת חוק הפונדקאות.
עם עבודת עומק מתמשכת ונכונה – עוד נהפוך לאליטה שולטת.
אבל זמן לתהליכי עומק, וזמן לקרוא לדגל. ועכשיו- זה צו 8. יש בכנסת ובמפלגות מנהיגים ומנהיגות גאים ופרו להט”בים בעלי אג’נדה נכונה שאפשר לסמוך עליהם, זה הזמן שלנו לקדם אותם לעמדות השפעה ושלטון. זה הזמן לכבוש את חלקת האדמה האחרונה.
אם כל מי שהיה מגיע למצעדי הגאווה ברחבי הארץ היה מצביע ביום הבחירות ובוחר במפלגות פרו להט”ביות, אם כל מי שעמד איתנו בתחנה המרכזית הישנה ובכיכר רבין בקיץ 2018 היה פקוד למפלגה דמוקרטית, היינו משנים את פני המפה.
ובבחירות האלה- זאת באמת בחירה שלנו. גם המפלגות הבינו שהפעם הציבור עייף ושההכרעה לטובתן ולטובת הגוש שלהן תקום ותיפול על מספרים, והחליפו את הניסיונות להרחיב את הבייס בניסיונות לעורר אותו.
אם כל מי שתמך בכחול לבן או סולד מנתניהו היה משלשל פתק “פה” לקלפי בבחירות האחרונות, כנראה שלא היינו כאן בסבב בחירות נוסף. ואותו דבר להפך. הפוליטיקאים הבינו את זה. הם הבינו שבסבב בחירות שלישי הרוב כבר יודעים מי כן ומי לא, והשאלה הפעם היא איזה צד ייצר יותר התלהבות ויותר מומנטום, ומי יצליח לנהור לקלפיות ולנצח, במיוחד כשהמספרים כל כך צמודים.
וכולנו מכירים מספיק הומואים, ביסים, לסביות וטרנס* שלא יצאו להצביע בבחירות האחרונות. ועוד יותר בני משפחה או סטרייטים “תומכים” שנשארו בבית. הפעם אין לנו פריוולגיה שזה יקרה. פשוט אין. ומי שחושב ועושה אחרת, אשם לא פחות מליצמן או סמוטריץ’. מה החוכמה לתמוך בקהילה או להיות חלק ממנה וביום פקודה כל כך חשוב להשתמט? אולי הגיע הזמן שנצביע גם קצת בשביל עצמנו?
זאת תהיה מלחמת עולם בין הגושים ובין הגישות, והפעם אנחנו חייבות לצאת להצביע, כולם וכולן, למפלגות שיצעדו איתנו קדימה (זה כבר לא סוד ובכל מקום ניתן לקרוא מי מהן איתנו)
בין שר חינוך להט”בופוב לממשלה שאפשר להתגאות בה – את זה אנחנו נבחר. הפעם לוקחות את כולם להצביע איתנו, והפעם מנצחות. זה כבר לא רק חלום – זה בהישג יד.
הכותב הוא יו”ר החזית הגאה, התנועה לשינוי תודעה ולמנהיגות פוליטית גאה
