בין נאומי עצרת הסיום של מצעד הגאווה ה-22 בירושלים, שנערך בצל המלחמה והמאבק להשבת החטופים, בלט במיוחד נאומו של עומר אוחנה. אוחנה, ששכל את ארוסו, רס”ן שגיא גולן ז”ל, בקרב על קיבוץ בארי, ריגש את הקהל כשסיפר על התחושות הקשות המלוות אותו מאז השבת השחורה, ועל המציאות הבלתי אפשרית של להט”בים שכולים בישראל.
צפו בנאום המלא. צילום: באדיבות הבית הפתוח בירושלים | חמי סל הפקות ואירועים
“לאחרונה למדתי מילה חדשה בעברית – לא.
לא, אתם לא יכולים להתחתן בישראל.
לא, אתה לא רלוונטי כי אתם לא נשואים.
לא, אתה לא רלוונטי כי אתה לא אישה.
לא, אתה לא אמור לקרוע את החולצה בלוויה.
לא, שלט של שגיא עם דגל הגאווה ודגל ישראל פוגע ברגשות של אחרים.
לא, אי אפשר להכניס את חוברת החקיקה ע”ש שגיא לכנסת כי זו תעמולה.
לא, גם אם יש פונדקאות גאה בישראל, להביא את הילד של שגיא, הילד שלי, הילד שהיה אמור להיות שלנו, זה תקדים.
רק לא אחד קיבלנו שגיא ואני יחד בחיים. את כל השאר קיבלתי מאז שהוא נפל. הופתעתי עד כמה הלא גדל, דווקא מאז ששגיא מת למען המדינה.
כל הסירובים האלו הם מציאות חדשה לי, בחיים שמרגישים לא שלי.
המציאות נקרעה. נקרעה בשבת בבוקר.
אנחנו התעוררנו מהאזעקה מחובקים מתחת לשמיכה. שגיא ישר התקשר להקפיץ את הצוות.
רגע לפני שהוא הלך עמדנו בדלת ויצא לי מהפה הדבר הכי לא צפוי: “אל תהיה גיבור”. אבל זה לא שאפשר להגיד למישהו שהוא גיבור לא להיות כזה. באותה מידה יכלתי לא להגיד כלום.
אחר כך הבנתי שהוא בדרך לבארי. החלטנו לשלוח לב אחד לשני, כל שעה. לב אדום. בחצות ושמונה עשרה דקות שלחתי לו לב, ואז עוד אחד, ועוד אחד. אבל הוא, הוא לא החזיר.
במשך שלושה ימים היינו בחושך, בחוסר ידיעה. למה הוא לא עונה, לא חוזר. ולמה אף אחד לא אומר לנו כלום. בשלושה ימים האלה הגוף רצה רק ליפול, המוח רצה רק לחפש, והנפש, הנפש רצתה רק את שגיא. אלו הימים שאני משער שבהם הרגשתי הכי קרוב למה שמשפחות החטופים מרגישות, כבר 237 ימים!
אחרי 3 ימים הודיעו לנו שזהו. שגיא לא יחזור.
אבל החטופים? החטופים חייבים לחזור. חייבים לחזור עכשיו
לפעמים זה מרגיש כאילו מי שמוביל את המדינה שלנו שכח שהמטרה היא לחיות. לחיות ולא למות. בכיף, לא בגיהנום. אלו האחים ואלו האחיות שלנו שם בעזה. צריכים להחזיר אותם עכשיו לבית שלהם. אל האנשים שאוהבים אותם. אם אני הייתי יכול הייתי עושה הכל, הכל, כדי ששגיא יחזור.
שגיא, איזה מוזר זה לדבר עליו כאילו הוא מישהו אחר. כאילו הוא לא כאן. הוא היה מצחיק, חכם כל כך. היה בקלות מצטיין בכל דבר ואף פעם לא התגאה בזה. הוא היה מתנדב יותר מדי. יושב עד השעות הקטנות של הלילה על כל הפרויקטים שלו. חושב על אחרים לפני שהוא חושב על עצמו. עד הקצה.
אני יודע שהוא היה ככה גם בבארי.
המשפחות שהוא חילץ נמצאות כאן היום. הן צעדו איתנו. הן סיפרו לנו על הקול המרגיע שלו. איך הוא ניסה לשכנע אבא עם תינוקת לצאת מהממ”ד, ואמר להם: “אני שגיא מהרצליה. תפתחו”. והאבא שמע את הקול הטוב שלו וידע שהוא בטוח. כמו שאני ידעתי שאני בטוח עם שגיא. הוא קנה אותי בבטחון הזה. בבטחון הזה שבדייט הראשון שלנו הלכנו במחנה יהודה בירושלים, והתנשקנו. בחניה. בסביבה שלא הייתה בהכרח מקבלת. הוא היה בשלווה שלו.
עכשיו אני במלחמה. במלחמה בלעדיו אני מוצא את עצמי נאבק שוב ושוב. וחושב איך הוא היה מתמודד עם זה. שגיא. שהוא איש של פשרות, של שלום בין אחד לשני. הוא היה זועם על איך שהמדינה מתנהגת. אבל הוא גם היה יודע איך להגיע להסכמות.
אני חושב שבשבעה באוקטובר הבנו, אף אחד לא יקרא לנו. אנחנו המדינה. זה התפקיד שלנו יחד. להפוך את כל הלא לכן.
אף אחד לא צריך למות בשביל שוויון. שוויון לא יכול להיות רק במוות, הוא חייב להיות בחיים. וכמו שהארנו את ספר החוקים באורו של שגיא פעם אחת, נמשיך לעשות את זה. עם עוד חוק, ועוד חוק, ועוד חוק, עד שלכולם יהיה כאן שוויון.
ויש מי שכל זה מאיים עליהם. אבל אני רוצה להגיד לכם – אין לי מטרה לנצח אתכם. זה שאחנו נהיה שווים לא אומר שמשהו בזכויות שלכם יפגע. הימים שבהם נלחמנו בתוכנו צריכים להגמר. אנחנו חיים במציאות שבה יש מספיק מלחמה בחוץ. בתוכנו אנחנו צריכים להיות יחד, לפעול כדי שלכל אחד ואחת יהיה שוויון. לכל אחד ואחת יהיה ייחוד.
אני מבקש מכם את מה שאני מבקש מעצמי כל בוקר. תהיו קצת שגיא. תהיו אופטימים, תהיו תמימים. תאמינו שמה שמקולקל עוד אפשר לתקן. חייבים לתקן. ואנחנו נתקן.
לכו עם המילים שלש גיא – היו שווים. אל תשוו לאחרים, בין אחרים או ביניכם. העריכו את הייחוד של כל אחד. של כל אדם. תמיד תראו בשונה שווה”.
