כל סיפורי האהבה של ירושלים

הדבר שאני יכולה להגיד עלי ועל הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, הוא שזה לא היה אמור להיות ככה.

ממש לא.

אני באתי לעשות מקום לפרחי להט"ב דתיים, להגיד להן שזה סבבה לאהוב גם בנים וגם את אלוהים, גם בנות וגם את השכינה. לא באתי לעשות חברים, באתי לעשות צדק. שינוי חברתי. תיקון עולם.

אבל מה אעשה, התאהבתי.

הגעתי לבית הפתוח פרח להט"בי צעירה בעצמי, עם דעות מוצקות ורגשות חשופים, ופשוט התאהבתי. בדיוק הפכתי לאמא וכבר ידעתי להתאהב חזק ומהר, רק שפה חיכיתי שזה יעבור. שיהיה קשה מדי ומורכב מדי. אבל לא.

הקהילה הלהט"בית בירושלים חשפה בפני עולם שאני יכולה לשמוח שהילדים שלי גדלים בו. שאני עצמי גדלה בו. עולם שמאתגר אותי ברכות, שמעמיד אותי מול מראות אבל גם מתעקש שאני נראית טוב במראות האלה. עולם שבו א.נשים הם מורכבים, וגם אני, ויש מקום לרצף. לעקומת למידה. לאמון פשוט בכוונה הטובה של א.נשים וביכולת שלנו להתגבר.

ובשנים האחרונות, כשזכיתי לקרוא לעצמי מתנדבת של הבית הפתוח, למדתי מהקהילה הירושלמית הגאה שכל הצדק וכל השינויים החברתיים וכל התיקונים שיש לי לעשות בעולם מתחילים באמנות האהבה. בלאהוב את מי שמולי – תקראו לזה הנפש, האופי, צלם אלהים. תקראו לזה איך שאתן רוצות. אבל אין עולם טוב בלי קודם כל לכבד, ולאהוב. גם מה שאנחנו לא מבינות.

זה אומץ מטורף – מול שנאה, לאהוב. מול אלימות, לאהוב. מול רוע, שוב לאהוב. עוד ועוד ועוד. וגם כשנגעלות מהאהבה שלך – להמשיך לאהוב. לעשות טוב. יש לנו כקהילה כזה כוח להאיר, לחגוג, לשמוח, בכוח ובקול ובלי להתבייש. בגאווה.

באה העיריה עם רעיון לחזק את העסקים, ואנחנו העפנו אותו, ומישהו ממש ממש נלחץ מזה. כי זה מה שמפחיד, בעצם. איך אפשר לשנוא אותנו כשאנחנו כל כך טובות?

אם נפסיק רגע לדבר באוויר, אז קחו לדוגמא את המדרחוב הלה"טבי שהתקיים בסוף השבוע ברחוב עזה. כולו עשייה של קהילה, של אהבה, של חברות ושותפות גורל. פעילות מהקהילה שלנו שקמו ואמרו, יאללה אנחנו ירושלמיות, אנחנו נרים את העיר הזו מהקרשים של הקורונה. וההצלחה היתה מסחררת ומבהילה – כי הקהילה שלנו כל כך טובה בזה. באה העיריה עם רעיון לחזק את העסקים, ואנחנו העפנו אותו, ומישהו ממש ממש נלחץ מזה.

כי זה מה שמפחיד, בעצם. איך אפשר לשנוא אותנו כשאנחנו כל כך טובות? איך אפשר למצוא עוד תירוץ ועוד תירוץ להתייחס רק למה אנחנו עושות בחדר המיטות, כשאנחנו מתעקשות להיות כל כך הרבה מעבר? כשאנחנו מראות שיש לנו חיים מלאים ויפים, עם כל כך הרבה ערכים ומוסר ואכפתיות, איך אפשר לקרוא לנו סוטים? ותכלס, זה מחייב. זה סטנדרט לא פשוט. כל הזמן לבדוק איפה אני עוד יכולה לאהוב. כל הזמן ללמוד שיש מגוון, ויש המון אנשים שהם לא כמוני, וזה משמח. זה ממש מלחיץ. זה מפחיד ומאיים.

וזה סוחף.

הבית הפתוח ואני? זה ממש ממש לא היה אמור להיות ככה.

בסיום כל שנת התנדבות הצהרתי שזו השנה האחרונה. כי די, כמה אפשר כבר. אמרנו הרי שהתרבות הקהילתית הזאת היא קשה, מעייפת. זה פשוט אינטנסיבי מאוד. אבל איך אפשר להפסיק ללמוד לאהוב? וככה אני מוצאת את עצמי פה, קופצת על ההזדמנות להיות במרכז ההתרחשות הקהילתית הזאת של הרחבת הלב עוד ועוד ועוד. נכנסת לתפקיד מנהלת קהילה באמצע חודש הגאווה, כמו משוגעת, כמו חולת אהבה.

בקיצור אני מחכה לכן בבית הפתוח, אחרי העצרת בראשון (נתראה שם!) ואחרי שנשפץ את הבית החדש שלנו ואחרי המבול, בואו. נשתה קפה. נימרח על ספה. נעשה לנו בית. ומהבית יצמח לנו צדק.

אבל בינתיים, תצטרפו אלינו ביום ראשון 28.6 בגן העצמאות לעצרת גאווה בשעה 19:30.

הכותבת אמונה קליין בר נוי, מנהלת קהילה בבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות