"יש דור שלם של דראג שמתחיל להיבנות בארץ ובעולם, שרק מחכה לצאת ולכבוש את העולם"

רותם לוצקי, תלמיד תיכון ומלכת דראג צעירה בשם אמילי לה פוב, בשיחה עם מגזין ג'נדרטאק על חיי היומיום של הנוער הגאה, השראות יצירה, גיבוש זהות א.בינארית בסביבת ביה"ס, התמודדות עם בריונות, חלומות ואהבה
רותםלוצקי3

גיליון החודש של המגזין ג'נדרטאק, המוקדש לדור ה-Z, מציג דיון ויזואלי על כל אלו שנולדו משנת 1995 ועד היום.

בשער הגיליון תוכלו למצוא את רותם לוצקי, תלמיד תיכון ומלכת דראג צעירה בשם אמילי לה פוב. שמתראיין לכתבת השער של המגזין עוסקת בחיי היומיום של הנוער הגאה, בהשראות יצירה, גיבוש זהות א.בינארית בסביבת ביה"ס, התמודדות עם בריונות, חלומות ואהבה.

ספר.י לנו בכמה שורות מי את? מהי דמות הדראג שלך ומה מקור השם?
אני רותם לוצקי, בן 17, תלמיד בכיתה יא-יב, עד שאני מאפר את הפנים שלי מעבר לפרופורציות האנושיות הסטנדרטיות ושם את הבגדים שיושבים לי בארון ואין לי את ההזדמנות ללבוש ביום יום, ואז אני הופכת לאמלי לה פוב – יצורה מוזרה שנולדה מהראש ומהלב של רותם, מהמקומות בהם לא מקבלים את הביטוי החיצוני אצל רותם – את החלקים השבורים בלב, את השיגעון, את תחושת הניכור מחברת בני האדם, את החרמנות, את הוולגריות. אמלי לוקחת את החלקים האלה ומרכיבה אותם מחדש לתוך פרפורמנס ואסתטיקה ונותנת להן מקום להתפשט (תרתי משמע) על הבמה איפה שאנשים לרוב מקבלים את החלקים האלה ונהנים מהם ולא נגעלים מהם או מרגישים שזה יותר מדי בשבילם.

בחרתי את השם שלי בזמן שיעור תולדות האמנות על הנרי מאטיס ועל התקופה הפוביסטית, שהשם שלה ניתן לה על ידי מבקר שקרא לציורים של מאטיס "les fauves" – חיות הפרא, בגלל הצבעוניות החזקה שלהם ומשיחות המכחול הפראיות, והתחברתי לביטוי הזה מהרגע הראשון ששמעתי אותו, ואמלי הייתה אשתו של הנרי מאטיס. השם פשוט התחבר לי בראש ונשמע הכי נכון בעולם.

מהם הרפרנסים וההשראות לדמות הזו? וכיצד הגעת דווקא אליהם?
גם בתור רותם וגם בתור אמלי אני לוקחת המון השראה מאמנות בכל הצורות שלה – מוזיקה, אמנות פלסטית, אופנה, קולנוע, תרבות הפופ ותרבות קווירית, לאורך כל ההיסטוריה שלהן ועד היום. מקורות ההשראה הכי גדולים שאני באה מהם אלה סצנת הקלאב קידס של ניו יורק בשנות התשעים והיום ואנשים כמו אמנדה לפור, ריצ'י ריץ', ג'יימס סנט ג'יימס וסוזן בארטש, אבל גם הפקטורי של אנדי וורהול וכל סצנת הדיסקו של סטודיו 54 וכל מי שלקח חלק בהם או היה קשור אליהם בדרך כזו או אחרת – גרייס ג'ונס, דיוויין, לו ריד, אנטוניו לופז, קנדי דארלינג ופאט קליבלנד. אני חושבת ששתי הסצנות האלה שימשו כמקום בטוח לקהילה הגאה בתקופות שזה היה רחוק מלהיות מובן מאליו, ומעבר לזה גם מקום מרכז לאופנה אוונגרדית וזהויות צבעוניות שבלטו משאר החברה, וזה משהו שקל לי מאוד להזדהות איתו ולהעריץ אותו. למרות שהרפרנסים האלה לא הכי רלוונטיים ומדוברים היום, יש לי מזל שנולדתי בעידן שבו כמעט כל ההיסטוריה שמורה באינטרנט ואני יכולה ללכת ולחקור לעומק לבד בחדר שלי דברים שהיו קיימים גם לפני שנולדתי.

על איזה צורך עונה לך העיסוק בדראג? ואיזה מסר את מעביר.ה דרכו?
מעבר לצד האמנותי והויזואלי שיש בדראג, תמיד מאוד אהבתי להיות על במה, בעיקר בגלל תחושת החסינות שהיא נותנת לי מהבעיות שאני מתמודד איתן בחיים. לכמה דקות לא אכפת לי מי מהאנשים שנמצא בחדר חברים שלי ומי לא, לא אכפת לי שאני גר במקום שאני לא סובל ושיש לי קונפליקטים בבית ובבית ספר – כל הדברים האלה מונחים בצד באותו הזמן והדבר היחיד שנמצא בראש שלי הוא לתת למי שנמצא בקהל ויותר מזה, לעצמי, את הכי טוב שאני יכול לתת להם ויותר מזה. באותם הרגעים אני בעולם אחר לגמרי מהעולם שבו אני ילד בן 17 מקיבוץ קטן באמצע ישראל שאין לו המון חברים וסוגר את עצמו בחדר שלו כי אין לו לאן לצאת, בעולם ההוא על הבמה יש לי את השליטה הכמעט אינסופית הזאת, אני המלכה של כל מה שקורה בחדר – אני בוחרת את המוזיקה, אני בוחרת מה אני אלבש, איך אני אזוז, איך אני אתנהג, ולכמה דקות האלה כל העיניים והלבבות הולכים אוטומטית אליי. אני לא חושבת שאני דווקא תמיד מעבירה מסר דרך הדראג שלי, לפחות לא במכוון, אבל לדעתי עצם העובדה שמילד בן 17 מוזר עם חרדה חברתית מקיבוץ אני יכולה להפוך לכל מה שאני רוצה על הבמה, יכולה להעביר את המסר האמנם נדוש אבל שקל לשכוח לעיתים קרובות – שום דבר הוא לא לגמרי בלתי אפשרי.

צילום: דנה ברכה

האם הציור, הדוגמנות והדראג שאת.ה עושה חופפים זה לזה או עונים על צרכים אחרים?
כמובן שיש בין שלושתם נקודות השקה, כולם הם כלים לביטוי עצמי בשבילי, אבל בכל אחד מהם אני מבטא חלק אחר בי. בציורים שלי אני מבטא לרוב את הפנטזיות הויזואליות שלי שיכולות להתגשם בצורה מדוייקת רק בציורים שלי וקצת יותר קשה לבטא דרך דראג. כשאני מדגמן זה טיפה כמו דראג מהבחינה הזאת שאני מול המצלמה או על המסלול ואני בעולם אחר מהמציאות היומיומית שלי, אבל אני בתוך עולם שצוות של צלמים ומאפרים ומעצבים וסטייליסטים ואמנים מוכשרים שונים יצרו, ואני תורם לתוכו את הגוף שלי והפנים שלי וגם חלק מהאטיטיוד שלי. אני פשוט שוכח את כל הדברים הרעים שאני חושב על עצמי, על הגוף שלי ועל הפנים שלי ופשוט מתמקד בלתת את הכי טוב שאני מסוגל לתת כדי שזה יצא הכי טוב שזה יכול לצאת. בדראג אני מבטאת צדדים בי שאני מחביאה מאנשים אחרים בתור רותם, בין אם זה כי זה לא מתאים לסיטואציה שאני נמצא בה או כי אני פשוט מפחד ממה שאנשים יחשבו עליי. מעבר לזה, כשאני מצייר אני מבטא את עצמי על הדף או על הקנבס בעזרת עפרונות וטושים ועטים ומכחולים וצבעים, בדוגמנות אני מבטא את עצמי על המסלול או מול המצלמה דרך הרגליים והידיים שלי, הגוף והבעות הפנים שלי, ובדראג אני מבטאת את עצמי על הבמה דרך איפור ובגדים ופאות ונעליים ושפת גוף, בכל אחד מהם אני משתמש בכל הכישרונות שלי שמשמשים אותי ועוזרים לי לעשות את העבודה הכי טובה במה שאני עושה.

באותם הרגעים אני בעולם אחר לגמרי מהעולם שבו אני ילד בן 17 מקיבוץ קטן באמצע ישראל שאין לו המון חברים וסוגר את עצמו בחדר שלו כי אין לו לאן לצאת, בעולם ההוא על הבמה יש לי את השליטה הכמעט אינסופית הזאת, אני המלכה של כל מה שקורה בחדר

מהי הסביבה בה גדלת וכיצד היא קיבלה את צורת הביטוי הזאת?
נולדתי בתל אביב וגדלתי שם עד גיל 3 וחצי, אז עברתי לעמק חפר. לדעתי אין טעם אפילו להגיד שסביבה קיבוצית היא הרבה יותר סגורה והומוגנית מסביבה עירונית, ובטח שיותר מעיר כמו תל אביב, שמאז שעזבתי ועד היום אני עדיין רואה בה בית לכל דבר. מאז גיל קטן עברתי הצקות מילדים בגילי בגלל שתמיד הייתי שונה מהשאר. כשיצאתי מהארון בגיל 13 וחצי זה לא הלך לי טוב בכלל. לאורך כל החטיבה הבנים לא הפסיקו להציק לי, בעיקר מילולית, אבל מדי פעם גם פיזית. זאת הייתה תקופה נוראית בחיים שלי, כי בתור ההומו היחיד מחוץ לארון בבית ספר עברתי את כל זה לגמרי לבד, בלי אף אחד שיזדהה איתי או ידבר איתי על הדברים האלה מנקודת מבט של מישהו שחווה את אותם הדברים כמוני. ידעתי שהסיכויים שלי למצוא אהבה או לפחות סקס היו אפסיים. היום האטמוספירה היא טיפה יותר פתוחה ומקבלת ופחות מאיימת ממה שהיא הייתה באותה התקופה, אבל אני עדיין מרגיש מאוד לבד באזור הזה, למרות שאני כבר לא הלהט"ב היחיד מחוץ לארון בשכבה שלי, אני הבן היחיד שיצא מהארון, ולפני שמצאתי את בן הזוג שלי פחדתי שאעבור את כל גיל הנעורים בלי לדעת בכלל איך אהבה מרגישה, וזאת תחושה מאוד מאוד מפחידה, במיוחד לבן אדם כמוני שמאוד צריך לקבל ולתת אהבה. להיות הומו לבד בזמן שהשכבה לאט לאט מתמלאת בזוגות סטרייטים זאת תחושה מזעזעת, לדעת שאת מה שהם משיגים במה שנראה לי כמו נקישת אצבע אני אצטרך לקרוע את התחת ויותר גרוע מזה, לחכות כמה זמן כדי להשיג. אני כן חושב שיש פה מידה מסויימת של קבלה ופתיחות, אבל אני עדיין מרגיש מאחורי איזושהי זכוכית ראווה כשאני פה, כאילו עדיין אין לי את אותו מקום בחברה כמו שלסטרייטים יש, ואני אפילו לא אתחיל לדבר על המילים שהם משתמשים בהן מדי פעם כדי להעליב אחד את השני.

עוד בנושא:  אפוקליפסה עכשיו באמת - קולקטיב הסטריינג' פרוט חוזר לבמה

מה חווה נער בתיכון שעושה דראג? אילו עצות היית נותן למי שרוצה להתחיל גם?
כמובן שחוויה של נער בתיכון שעושה דראג היא תהיה רחוקה מחוויה של אדם מבוגר שעושה דראג. החברה בגיל ההתבגרות מאוד מאוד מבוססת על לחץ חברתי, תמיד יש את הפחד הזה של מה יחשבו עלייך או מה יגידו עלייך מאחורי הגב אם אתה לא תהיה בדיוק כמו כולם, והרוב משתדלים ללכת כמה שיותר אחרי הזרם כי זאת הדרך הקלה והבטוחה לעבור את הכאוס שגם ככה אנחנו עוברים בתור בני נוער. מהרגע שהתחלתי להתנסות בדראג ידעתי שזאת לא הולכת להיות דרך קלה לבחור בה, אבל כבר מהחוויה שעברתי אחרי היציאה שלי מהארון הבנתי שהזמן שלי בבית הספר לא הולך להיות קל מהבחינה הזאת של מה יחשבו עליי, אז אני פשוט הולך לעשות מה שאני רוצה לעשות וששאר החברה לא אמורה להיות גורם רלוונטי בבחירות שאני עושה עם עצמי.

בהתחלה עדיין עשיתי דראג בקטע כזה של און אנד אוף, כי עדיין היה בי חלק ששם לב למה שאחרים חשבו עליי וגם ככה לא היה לי קל חברתית בבית ספר וקצת התעייפתי מלתת להם סיבות להתרחק ממני, אבל היום אני במקום הרבה פחות מתנצל לגבי כל דבר שאני עושה והצלחתי די להתנתק מהציפיות של החברה מאלה שלוקחים בה חלק. לכל מי שרוצה להתחיל גם, העצה הכי טובה שלי היא פשוט להתחיל להתנסות בזה ולראות אם זה מרגיש נכון, לקנות קצת איפור זול, בגדים מחנויות יד שנייה זולות, אפילו לא צריך פאה בהכרך, להתאמן על נאמברים לבד בחדר ופשוט להתחיל לחקור את הדברים האלה ואת עצמך. אם זה כן מתאים וכן מרגיש נכון, להעלות את זה שלב, לבנות לעצמך דמות דראג, להחליט מי הי\וא, מה הסטייל שלו\ה, מה הי\וא מעביר\ה דרך הדראג שלה\ו. מעבר לזה חשוב לתת לדברים זמן, רופול לא נבנתה ביום אחד וגם לה יש דברים לעבוד עליהם.

עוד בנושא:  פריסילה מלכת המדבר – ביקורת רטרוספקטיבית

צילום: דנה ברכה

מה דעתך על רופול דראג רייס?

לדעתי זאת פלטפורמה מדהימה שמביאה למלכות דראג את הפרסום שלדעתי מגיע לרובן, ואני כן שמח שדראג נכנס לאט לאט למיינסטרים. אני כן עדיין עצוב שלמלכי דראג והייפר קווינס יותר קשה להשיג את הפרסום הזה ברוב המקרים כי להם אין פלטפורמה כזאת גדולה כמו דראג רייס ובדראג רייס אין להם מקום, אבל אי אפשר להתכחש להתליך שדראג רייס גורם לחברה לעשות, ולשמוח על זה שדראג לאט לאט נכנס לשיח המיינסטרימי ובצורה הרבה יותר חיובית מפעם. למרות שהתכנית ברובה מציגה לרוב צד אחד בדראג שהרבה יותר קל לעכל, למעט מלכות כמו שרון נידלס, מילק, אדור דלאנו וסשה ולור, היא מציגה דראג מזווית ראייה של מלכות דראג כבני אדם גם עם איפור ופאה וגם בלעדיהם, ואני חושב שזה משהו שמאוד חשוב שהחברה הסטרייטית תדע, מלכות דראג הן לא בובות ראווה שאפשר לגעת בהן ולהצטלם איתן בלי רשותן ולדבר עליהן חרא כי תפקידן העיקרי הוא להופיע ולבדר, הן לא תחפושת מהלכת, והתכנית מראה את זה בצורה ממש טובה לדעתי. למרות זאת, זה נהדר בעיניי שיש גם תכניות כמו דראגולה של הבוליי בראת'רס, שמציגות גם סוגים שונים של דראג שהן לא רק שמלת נצנצים, פאה בלונדינית ושירים של ביונסה, כי עולם הדראג כל כך הרבה יותר רחב מזה, וזה שיש איזהשהו ייצוג גם למלכות שבאות יותר מרפרנסים של פאנק ואימה ולכלוך זה מבורך בעיניי, אבל חשוב לזכור שדראג רייס היא סדרה חלוצית בקטע הזה ולתת לה את הקרדיט.

לפני שמצאתי את בן הזוג שלי פחדתי שאעבור את כל גיל הנעורים בלי לדעת בכלל איך אהבה מרגישה, וזאת תחושה מאוד מאוד מפחידה, במיוחד לבן אדם כמוני שמאוד צריך לקבל ולתת אהבה. להיות הומו לבד בזמן שהשכבה לאט לאט מתמלאת בזוגות סטרייטים זאת תחושה מזעזעת

כיצד את.ה רואה את העתיד של הדראג?
בעיניי למרות שאפשר כבר לראות את העתיד של הדראג מתחיל לצמוח ואמניות דראג שמותחות את הגבול של מה שאנחנו הכרנו כדראג המסורתי שכן מקבלות פרסום ברשתות חברתיות, צריך לצפות לבלתי מצופה. דראג הולך להמשיך לצמוח לגבהים שלא תדעו שבכלל קיימים, כמו ששאר העולם הולך להתפתח ולמתוח את הגבולות של מה שחשבנו שאפשרי. יש כבר דור שלם של דראג שמתחיל להיבנות בארץ ובעולם, שרק מחכה לצאת ולכבוש אותו, ואני גאה להגיד שמבחינת הדראג בארץ אני אחת מהחלוצות של הדור הזה. הדראג הפוסט מודרני מאוד מושפע מכל סוג של אמנות, וכמו כל סוג של אמנות, הולך לקבל כל כך הרבה פנים חדשות וזוויות חדשות, יהיה אפשר לראות את הגיוון ואת האינדיבידואליות בין כל אמנית הרבה יותר בבירור, והבועה הזאת של " זה דראג, ככה דראג אמור להיות, אם את לא עושה ככה וככה ובדרך הזאת והזאת אז את לא מלכת דראג אמיתית", הולכת להתפוצץ בפנים של כל מי שאי פעם גרם לבועה הזאת להתקיים.

מה החלומות שלך לעתיד? מה אתה מאחל לעצמך?
בעתיד ברור שהייתי רוצה להמשיך לעשות דראג או להמשיך לעסוק בכל אמנות כלשהי ולהצליח במה שאני עושה לא משנה מה זה, אבל מעבר לכל הדברים האלה אני מאחל לעצמי פשוט להיות מאושר, כי עם כמה שזה קיטשי ונדוש, אם אני אשיג את כל מה שחלמתי עליו ואני לא אהיה שמח בסוף אז כל השאר ייראה בעיניי חסר משמעות לחלוטין. אני רק רוצה להיות מאושר ולהעביר את החיים שלי במקום שאני מרגיש בו בבית עם הבן אדם שאני אוהב ושאוהב אותי, ובעיקרון לחיות את סיפור הסינדרלה ההומוסקסואלי והריאליסטי שלי, רק בלי שאף אחת מהנעליים שלי תיפגע בתהליך. חוץ מזה אני פשוט רוצה להפוך לבן אדם הכי טוב שאני יכול להיות ולחיות אותו, להיפטר מהחרדה החברתית שלי וכל השטויות האלה, אבל לעכל את העובדה שהחיים שלי לא הולכים להיות מושלמים באף שלב שלהם, ולהגיע למצב שאני אפסיק לשאוף לשלמות כמושג כללי ולהתחיל לשאוף לשלמות בתור איך שאני מגדיר את המושג הזה בראש ולראות את זה קורה מול העיניים שלי ולא רק בראש שלי. ולהופיע על השער של איי די, למרות שהשער של ג׳נדרטאק לא פחות מדהים ומכובד בעיניי.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן