fbpx

"זה קשה לראות את האונס שלי על הבמה שוב ושוב ושוב"

אירית ראב, יוצרת ההצגה "הדם זוכר" חוזרת אל הרגעים בילדות שעיצבו את אישיותה, שינו את חייה והביאו לכתיבת ההצגה
הדם זוכר
הדם זוכר | צילום: אבי בן זאב

1991. אביב. אוטוטו שנת הלימודים מסתיימת והחופש הגדול מתחיל. מלחמת המפרץ כבר נגמרה וקופסאות מסכות האב"כ שעטרנו במדבקות וגזרי עיתונים כבר אופסנו בבוידעם. יש שני כלבים חדשים בשכונת המגורים שלי, ואני, שאוהבת כל כך כלבים, אבל אסור לי לגדל בבית, רוצה למצוא אותם, אולי לגדל אותם בעצמי, אולי ההורים סוף סוף יסכימו.

כשיצאתי לחצר השכונתית בגדרה, נתקלתי בחבורה של נערים. את חלקם הכרתי אבל חלק מהם היו חדשים, הם היו גדולים יותר ולא גרו בשכונה. התחלנו לשחק ביחד והסכמנו בינינו שהם יעזרו לי למצוא את הכלבים. התמורה הייתה שאראה להם את התחתונים שלי. הייתי בת 8.5. הסכמתי.

התחלנו לשחק ולאחר זמן מה, הם התעייפו מלמצוא את הכלבים ופנו אלי לקבל את התמורה. ואני, שלמדתי שהבטחות צריך לקיים, הראיתי להם את התחתונים שלי. אבל הם רצו עוד. מנהיג החבורה, בן 14 שלא הכרתי, שכנע את הקטן לעשות בי את זממו. לא הייתה לי אפשרות להתנגד. לאחר שהוא עשה, המנהיג רצה גם, כי מה שראה בסרטים הכחולים של ההורים שלו בכלל לא היה דומה למה שהקטן עשה. אז הוא הפיל אותי על הדשא וביצע את שלו בכוח. יתר הילדים הסתכלו ולא עשו דבר. הם לא אמרו כלום. כשזה נגמר, חזרתי הביתה וכשטרקתי את הדלת מאחורי, הזיכרון הודחק. כדי להמשיך לחיות, הנפש דחקה אותו הצידה מהתודעה.

אירית ראב | צילום: אלי בוחבוט
אירית ראב | צילום: אלי בוחבוט

2011. אביב. התחלתי טיפול גוף-נפש כי הרגשתי שמשהו לא הולך כל כך בסדר בחיים שלי. הדברים תקועים ולא הצלחתי להגשים את המטרות שהצבתי לעצמי. בין היתר, לא מסוגלת להיכנס למערכות יחסים, לא סובלת שנוגעים בי, שמתקרבים יותר מדי. במהלך הטיפול, שכבות השריון נסדקות והמסכה זולגת. הזיכרון שהודחק, צף מחדש ואני חווה היזכרות מאוחרת. זה מתחיל מריח מאוד חזק, תחושת כאב בלתי ברורה. שברי תמונות מציפות לי את המוח והנפש, הוצפתי מחדש באינספור רגשות ואימג'ים שלא יכולתי לתת להם שם או הגדרה. אבל תודות למטפלת ולעקשנות שלי, הצלחתי להפוך את זה לכדי סיפור כרונולוגי. הבנתי מה עשו לי שם, בדשא הרטוב.

עוד בנושא:  די כבר עם השקרים שלך - כשחלומות העבר הופכים להחמצות העתיד

2014. אביב. כדי להתמודד כראוי עם הטראומה המחודשת, אני פונה לתיאטרון, התחום ממנו אני באה ובו אני יוצרת מאז שאני בת 13. לאחר שאיגדתי קבוצה של יוצרים מוכשרים, התחלנו לעבוד על שמיכת טלאים דרמטית כשהחוט המקשר ביניהם הוא אונס ותקיפה מינית. לאחר שעבדנו במשך חצי שנה, סיפרתי להם את הסיפור שלי ואת הסיבה ליצירה. באופן מקרי, מטבע הדברים ומאחר ואנשים הם יצורים דינמיים, הקבוצה התפרקה. הרצון להמשיך וליצור את הסיפור שלי על הבמה נותר. גייסתי את חברתי הטובה לירון סיני ובעזרת חומריו של אלירן מועלם (שגם היה בקבוצת הכתיבה המקורית), יצרנו יחדיו את ההצגה "הדם זוכר". ליהקתי קאסט שחקנים משובחים והתחלנו לעבוד על ההצגה. ביולי 2015 היא עלתה לראשונה על במת תיאטרון הקובייה במרכז הגאה. לראשונה על הבמות בארץ, ניתן לראות סיפורים אמתיים לצד סיפורים בדיוניים, מקרי אונס  בהם הקורבנות הן נשים, הם גברים, מקרים שלא זוכים לחשיפה רבה, אבל קורים מדי יום. הטרדות מיניות שעוברות מדי יום טרנסקסואליות, שנראות שקופות לחלוטין, זוכות להישמע.  כחברה בקהילה הלהטבי"ת, ביקשתי להעמיד את הסיפורים האלו, שנשכחים מעיני התקשורת, מעל הבמה. חשוב היה לי להציב  תמרורי אזהרה גם מפני מקרים כאלו.

2016. חורף. ההצגה היום חוגגת תשע העלאות על הבמה – מספר לא מבוטל להצגת פרינג' חסרת כל תקציב ותמיכה ממסדית. לא אכחיש – זה קשה לראות את האונס שלי על הבמה שוב ושוב ושוב,  לצד  מקרי אונס אחרים, כאלו שבוצעו ממש כאן מתחת לאף שלנו. אבל לצד הקושי, אני מקבלת חיבוק חם מהקהל, לתגובות נהדרות משורדים ושורדות שרואים כי הקול שלנו יכול להישמע. אופטימיות זעירה נכנסת ללבי – אולי חומת האדישות מתחילה להתערער. בזכות הכלי הנהדר הזה שנקרא תיאטרון, אני לוקחת אוויר ומחליטה להעלות מיזם חדש – מרכז לאמנות מעצימה – שנועד לאפשר לאמנים ואמניות, לשורדים ושורדות, להציג אמנותם ולהחלים קצת בתהליך היצירה. אשמח אם תצטרפו אליי למסע בהגשמתו.


הדם זוכר | שלישי ה-26.1.16 ורביעי ה-17.2.16 | תאטרון הקובייה | המרכז הגאה תל אביב

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן