והנה אנחנו ביחד, משני צידי הגדר, שוטרת וסדרן בעצרת הגאווה

"והנה עוד תאריך מיוחד שהגורל הטווה לנו, עצרת הגאווה 2020. הומו מוצהר וחברה מהתיכון שהייתה שם ועדיין, עומדים יחד. ועכשיו, בגיל 24 אני כבר מרשה לעצמי לשזור ולטוות בחלומי עוד ימי שנה שהעתיד יזמן לי בנוסף ליום השנה ליציאה מהארון. ימים שבגיל 17, באותו לילה בפנימייה בירושלים שבה הייתי צריך כבר להיות במיטה, לא הייתי מעלה בדמיון הפרוע שלי"
זיקוק
pexels | cc0

אני יוצא מהארון לראשונה בפני חברה מהתיכון. זה ארוך, זה לוקח זמן. זו כבר שעת לילה די מאוחרת בפנימייה בירושלים בה אנחנו לומדים, טכנית אנחנו כבר אמורים להיות בחדרים ישנים (אם המדריך שלי מהתיכון קורא את זה, אל תכעס, במטותא), ואני מסתכל עליה, מסתכל עליה ומנסה להסביר לה בלי מילים.

כי להגיד הומו זה אמיתי מידי, זה להסתכל על השמש בעיניים, זה לאכול חריף ולא לשתות מים. והמילה תקועה בגרון, יוצאים לי רק משפטים בסגנון "אני צריך להגיד לך משהו… אני לא יכול", ומיד אני נאלם דום, משל כל השפה העברית הוצאה להורג בגרדום

והיא, כמו הרגישה שיש חשיבות באותו הרגע לכל מילה, לכל אות, רק מתבוננת בעיניים טובות קרוב לשעה, בה אני והמילה לא הפסקנו לשחק מחבואים והמילה יודעת היטב מאחורי אילו משפטים להתחבא, היא מוצאת מחסה ומסתור מאחורי "תן עוד צאנ'ס, תצא עם חברה" ו "אתה ידוע שאתה צריך להתחתן עם אישה".

עוד בנושא:  למה אני מרגישה יותר דתייה מאז שאני עובדת עם להט"בים דתיים?

ובשעת הדחק, כשהיא מרגישה שהיא ממש אוטוטו נחשפת ומתגלה לעד ולעולמי עולמים, היא מתחבאת מאחורי משפטים ממש כואבים, כמו "אתה לא יכול לשמור מצוות ולצאת עם גברים" ו "חשבת על ילדים?"

ובלי אזהרה אני מוצא אותה: "אני הומוסקסואל".

אני אומר את השם המפורש, שלא תהיה טעות, וברגע אני מרגיש חיבוק, ממש פיזי. זו החברה. זו שיצאתי מולה לראשונה ובלי שהתכוונו, אני והיא, יצרנו לנו תאריך שלעד נהיה שזורים בו, יום שנה.

17.11.2013

יום השנה שלנו, אני יצאתי לראשונה מהארון והיא נכסה לראשונה לזוגיות עם בן זוג. שני ילדים בכיתה י"א, טווים יחד זיכרונות ראשונים בעולם האהבה, הזוגיות והמיניות. והנה שבע שנים אחרי, כבר לא ילדים בכיתה י"א שנינו התגייסנו לקרבי. אני הספקתי להתגייס ולהשתחרר מחיל התותחנים ולהפוך למדריך טיולים, היא מצידה נשארה צהובה ואחרי שירות במג"ב החלה לעבוד במשטרה.

והנה אנחנו ביחד, משני צידי הגדר, שוטרת וסדרן בעצרת הגאווה.

"תביאי חיבוק עכשיו מה נראה לך", אני צועק לה כשאני רואה אותה לפתע, ועוד שנייה גם היינו מתחבקים אם הקורונה (שתיבדל לחיים קצרים תודה ואמן סלה) לא הייתה מונעת מאיתנו.

יום השנה לחתונה שלי (ספוילר היא תהיה על איזה הר באזור בנימין), יום השנה ללידת הילד/ה הראשונ/ה שלנו, יום השנה לבניית הבית המשותף שלנו ועוד ימים כאלה ואחרים, ואני ובן זוגי נחיה לנו ככה מיום שנה אחד לשני

"עמנואל! אתה יודע כמה זמן לא ראיתי אותו?!" היא צועקת בתגובה ספק לי ספק למפקד שלה, שמלכסן מבט מזהיר על החיבוק שמתדפק אצל שנינו בלב ומאיים גם לצאת החוצה.

והנה עוד תאריך מיוחד שהגורל הטווה לנו, עצרת הגאווה 2020. הומו מוצהר וחברה מהתיכון שהייתה שם ועדיין, עומדים יחד. מוצהר שבע שנים בזכות אותם אנשים מלאי אהבה שהיו שם, כמוה. ואני מתמלא התרגשות, התרגשות שנבעה לאו דווקא ממשהו יוצא מהכלל אלא מהטבעיות שחשתי, מהעובדה שזה טבעי עבורי להיות מחוץ לארון, עם כל הדברים הקשים והיפייפים שגלומים בזה.

ועכשיו, בגיל 24 אני כבר מרשה לעצמי לשזור ולטוות בחלומי עוד ימי שנה שהעתיד יזמן לי בנוסף ליום השנה ליציאה מהארון. ימים שבגיל 17, באותו לילה בפנימייה בירושלים שבה הייתי צריך כבר להיות במיטה (שוב מתנצל בפני המדריך שלי מהתיכון, נו מה נעשה), לא הייתי מעלה בדמיון הפרוע שלי:

יום השנה לחתונה שלי (ספוילר היא תהיה על איזה הר באזור בנימין), יום השנה ללידת הילד/ה הראשונ/ה שלנו, יום השנה לבניית הבית המשותף שלנו ועוד ימים כאלה ואחרים, ואני ובן זוגי נחיה לנו ככה מיום שנה אחד לשני.

אני יוצא מהארון לראשונה בפני חברה מהתיכון, זה ארוך, זה לוקח זמן. לא הכל זוהר, ועדיין יש קשיים, זהויות מתנגשות, שאלות לא פתורות, חלומות גדולים ולפעמים גם לילות מלאי רווקות גלמודה שמגרדת את העור.

ובכל זאת שאני עומד בעצרת הגאווה לידה, זה נראה לי כל כך טבעי שאני בחוץ.

רק אהבה חברים יקרים.


הכותב הוא פעיל הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן