צילום: מאי שביט
השבוע נסעתי לכפר ויתקין, מקום מגורי האהוב במשך שנים רבות. נכנסתי בכביש המוביל דרך חופית, עברתי במתנ”ס החדש ועצרתי בחריקת בלמים!
האם ראיתי נכון? לא האמנתי למראה עיניי; חזון אחרית הימים! לראשונה בעמק – אירועי גאווה! בתחנת האוטובוס התנוסס פרסום צבעוני של ארבעה אירועים שונים לכבוד שבוע הגאווה.
ועל מה שמחתי כל-כך?
בכל שנותיי בעמק, ועד היום, לא היו בנמצא שירותים ייעודיים לאוכלוסיית הלהט”ב בכלל ולבני נוער להט”בים בפרט. זאת, בעוד בערים אחרות קיימות קבוצות של איגי – ארגון הנוער הגאה, מקום בו בני נוער יכולים לפגוש חבר’ה כמותם, המתמודדים עם נושא הנטייה המינית או הזהות המגדרית; מקום בטוח ומקבל, בו יוכלו להרגיש שהם לא לבד ולקבל אישור, שהם בסדר.
מרגש ומשמח שהמועצה הרימה את הכפפה ופועלת לשינוי בתחום זה!
אבל למה, בעצם, צריך אירועי גאווה? כדי לאותת לכל אותם ילדים ובני נוער, וגם למבוגרים מקהילת הלהט”ב, אשר חיים בעמק, שהכל בסדר; שזה נורמלי והם אינם צריכים לחיות בבושה ובפחד. שיש להם מקום בקהילה, כמו לכל אחד אחר.
רבים מהא.נשים בקהילת הלהט”ב, חווים הדרה ואפליה ותחושת חוסר מוגנות.
רבים מהם, מתמודדים עם חיים בארון. עוברים תהליך פנימי סוער, לא אחת, מבלי להבין מה בדיוק עובר עליהם, עם תחושת ניכור וריחוק מסביבתם הקרובה, אותה הם מתקשים לשתף. לעיתים תכופות, תחושת השונות, יחד עם המשוב מהסביבה, תורמים לתחושות קשות ולשנאה עצמית. משם – קצרה הדרך לפגיעה בבריאות הנפשית ולפגיעה עצמית.
חשוב לציין, כי למראית עין, נדמה שמצב הקהילה בארץ נפלא. אנו רואים בפריים טיים סלבים מחוץ לארון, בכנסת יש חברי כנסת ואף שרים מקהילת הלהט”ב. לכאורה, קיימת התקדמות גדולה בנושא. אבל האמת היא, שהמצב רחוק מלהיות טוב.
חשוב להכיר את הנתונים, כדי להבין עד כמה התחום הזה רגיש ונפיץ.
במחקר, שנערך לפני כשנתיים על ידי פרופ’ לוי בלז יחד עם דני פלג, מהמגמה הקלינית ברופין, השתתפו 501 להט”בים מעל גיל 18, שגילם הממוצע היה 28. נמצאו שיעורים גבוהים של מצוקה עכשווית בקרב להט״בים. 57.4% נמצאו כסובלים מדיכאון בינוני עד חריף. 83% דיווחו על מחשבות אובדניות, שפקדו אותם במשך החיים. 21% דיווחו על התנהגות אובדנית. 42% מההומואים ו-50% מהלסביות, דיווחו על מחשבות אובדניות במהלך חייהם, כולל מחשבה על שיטה לביצוע התאבדות. אלו אחוזים גבוהים, ביחס לאוכלוסייה הכללית.
במחקר ארצי מקיף על קהילת הטרנס* בישראל, שנערך ב-2019 (במסגרת פרויקט “לוינסקי טרנס”, במרפאת לוינסקי של משרד הבריאות, ובתמיכת האגודה למען הלהט”ב), ע”י ידי ד”ר סיגל גולדין, בשיתוף עם צוות מחקר שכלל חברי וחברות קהילת הטרנס* עלה כי הרוב מכריע של חברי.ות הקהילה, 78%, חשבו אי פעם בחייהם על התאבדות. כמחצית מחברי.ות הקהילה ניסו להתאבד אי פעם בחייהם (48%).
הנתון הקשה הזה, אינו נובע מהיותם טרנסג’נדרים, אלא מהקשיים שהחברה מעמידה בפניהם.
על פי המחקר, שערכו במשותף חוקרים מאוניברסיטת קולג’ וקינגס קולג’ בלונדון ושנערך על בסיס שיחות עם יותר מ־4,800 צעירים, נמצא כי בקרב לסביות, הומואים וביסקסואלים, בני 16-21, שכיחות הדיכאון, הפגיעה העצמית והמחשבות על התאבדות, גדולה פי ארבעה מאשר בקרב חבריהם ההטרוסקסואלים.
כאשר מדובר בא.נשים מקהילת הלהט”ב, חשוב להבין, שאין מדובר בטרנד, בגחמה אישית או בהתרסה. מדובר בזהות האישית, בזהות המגדרית ובנטייה המינית של כל אחד ואחת, שהיא אושיית הקיום הבסיסי של האדם.
אני מניחה, שכולכם נתקלתם בקללה הרווחת ביותר בבית הספר – “יא הומו”.
חשבו לרגע על נער או נערה, שקמים כל בוקר מחדש עם הזהות האישית שלהם, עם הנטייה המינית, עם הסערה הנפשית סביב הגילוי, מבלי יכולת לשתף איש במה שעובר עליהם. בבית הספר הם שומעים, שהם בעצם קללה. לא אחת, מורים כלל אינם מגיבים לכך, מה שמחזק את התחושה הקשה (אולי גם הצוות חושב כך?). כך, הנער.ה מסתובב.ת כל היום עם תחושות קשות ועם חרדה, שמא יתגלה הסוד הגדול. מה יקרה, אם ההורים יגלו ולא יקבלו אותם, ואולי אף יזרקו אותם מהבית (כן, גם זה קורה). ועם התחושות הקשות הללו, הם הולכים לישון ומתעוררים בבוקר, וחוזר חלילה.
איך נער.ה שמתמודדים עם כל המורכבות הזו, יכולים לגייס כוחות למשימות יומיומיות והתפתחותיות, כמו לימודים, חיי חברה או סתם לתפקד בבית?
פעמים רבות, נראה את הילדים האלה הולכים ומסתגרים, מתקשים להתרכז בלימודים, מכסים ראשם בקפוצ’ון, גם בימות הקיץ החמים. עצובים, מאבדים את שמחת החיים, רחוקים ומרחיקים. פעמים רבות, נראה פגיעה עצמית, חתכים בגוף, הפרעות אכילה ועוד סימנים למצוקה.
מניסיוני ומהיכרותי עם מטופלים להט”בים, אני יודעת שאין ביניהם מי שאינו עובר דרך הגיהינום בתהליך המורכב הזה. ולצערי, אין באמירה הזו הגזמה או דרמטיות יתר.
אז מה הכי חשוב בכל התהליך הזה?
אני יודעת שעבור הורים רבים, התחושה היא שהשמיים נופלים, כאשר הם חושבים או מגלים, שהבת או הבן יוצאים מהארון.
בדרך כלל, כשהילדים יוצאים מהארון – ההורים נכנסים לארון. הילדים יוצאים מהארון לאחר מסע מורכב שהם עשו עם עצמם, ואילו עבור ההורים, בשלב הזה, התהליך רק מתחיל.
הדבר הכי חשוב לבריאות הנפשית של הילד.ה, הוא תמיכת ההורים.
אבל למרבית הפרדוקס, כאמור, פעמים רבות, ההורים חווים קשיים או משבר, בסיטואציה הזו, בה הם נדרשים להיות עבור ילדם.
חשוב שאנו כהורים, נוכל להתגייס ולתת להם גב, ונדאג לקבל בעצמנו תמיכה, עבורנו ועבורם, במהלך התקופה המורכבת הזו.
שלומם הנפשי והפיזי של הילדים, תלוי מאוד ביכולתנו כהורים להיות שם בשבילם.
חשוב לחבק אותם, לאפשר להם להביא את עצמם כפי שהם, ללא ביקורת מצדנו, ללא שיפוטיות וללא ניסיון לשנות. חשוב לאפשר להם לבחון את תחושותיהם ואת נטיותיהם ולסמוך עליהם, שהם, יותר מכולם, יודעים מי הם ומה נכון עבורם.
אם נדע לאפשר להם זאת, הם יגדלו להיות א.נשים בריאים בנפשם, שמחים ואוהבים.
בדיוק כמו שאנו חולמים עבורם.
הכותבת היא עינת הצמרי שביט, עו”ס, מטפלת רגשית, מומחית לתחום הלהט”ב. מלווה יד ביד א.נשים מכל קשת המגדרים מקהילת הלהט”ב, בכל שלבי החיים והארון, המתמודדים בנושאי זהות מינית ומגדרית , מצעירים.ות ועד גיל הזהב.
