הפרקים הוורודים בהיסטוריה של חיפה הם חלק אינטגרלי מהסיפור שלה

כמה חודשים לאחר שעבר לחיפה, נחשף מתנאור שוכר לסיורים בעקבות ההיסטוריה הגאה של העיר והתאהב | "הנרטיב הלהט"בי של חיפה הוא קריטי, שימור ההיסטוריה והכרת הפרקים הוורודים שלה חיונית לצעירים הלהט"בים שיגדלו בה"
עירייתחיפה
צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה

עומד בין הירקות ומחזיק ביד שני סוגי אבוקדו. מנסה להחליט איזה מהם מתאים יותר לבית “שלנו” ומחייך לעצמי כמו אהבל. מי היה מאמין שעברו חודשיים מאז שעברתי לגור עם מר בחור בחיפה. במסגרת חלוקת האחריות נסעתי לסופר הזול ביותר באזור לעשות קניות שבועיות, בהתלהבות בורגנית שקצת מחליאה אותי. התברגנתי, וכמו הקלישאה הזוגית עברתי לפריפריה כדי לקנן.

אז חיפה! העיר שאסור לדבר בה על זיהום אוויר. העיר שכל הלהט”בים בורחים ממנה אלא אם הם צעירים מדי לברוח או שהלימודים שלהם הופכים את הנסיעה תל אביב – חיפה ברכבת לבלתי אפשרית. כשהחלטנו לעבור לגור ביחד לדירה שלו בחיפה, אמרתי לעצמי שזה רק לכמה חודשים. גלות קצרה שבה אצטרך לצמצם את הנוכחות הלהט”בית שלי ולמדר אותה לארבעה קירות ביתנו. ידעתי שהולך להיות לא פשוט. רחוק מהביטחון של עיר המקלט אליה ברחתי בגיל 22, רחוק מהמשפחה הענקית שבניתי לי שם. רחוק מאחים ואחיות מבחירה, שנמצאים במרחק של כוס קפה בהתראה של רגע. אבל בזוגיות עושים הקרבות וכלכלית זו ההחלטה הנכונה ביותר, אז למה אני מרגיש כל כך מבודד?

אין להט”בים בחיפה, או לפחות כך זה נראה. כמה הופתעתי שכשהודעתי על הגלות המתוכננת בפייסבוק, הוצפתי הצעות שונות למפגשים מלהטב”ים שמתגוררים גם הם בחיפה ואפילו מבחירה. ההתרגשות שלהם מהמעבר הצפוי שלי רק הדגישה בעיני כמה להיות להט”ב בחיפה זה בודד.

באחד מימי השישי הבודדים שבהם החלטתי להישאר בחיפה, יצאתי עם חבר שגר בקיבוץ קרוב לעיר לאכול בשוק תלפיות. בדרך, תוך כדי נסיעה ברכב, (כי בחיפה מסתבר שללכת ברגל זה עד 200 מטר מהבית אחרת אתה נכנס לאימון עליות רציני), חלפנו על פני סיור של “פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית“. נזכרתי שפעם קיבלתי מייל מחבר שמבקש לתרום ל”פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית”, רפרפתי עליו, אפילו קראתי על מה מדובר אבל אני זוכר שלא הבנתי מה הצורך בפרויקט כזה. הרי אין בכלל היסטוריה גאה בחיפה ומה זה נוגע אליי בכלל, אני גר בתל אביב. עברתי לפוסט הבא בפייסבוק ופרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית עבר לנבכי הזיכרון שלי.

“הם עושים גם סיורים?” שאלתי את החבר. “מסתבר שכן” הוא ענה. נעצרנו ברמזור ובחנתי את הקבוצה, נראה כי המדריך בן גילי, חבוש בכובע פרקטי, שאף הומו תל אביבי ממוצע לא היה מעז להסתובב איתו. הוא נופף בידיו בהתלהבות לקבוצת האנשים שהתהלכה מאחוריו בחום של חיפה, ניסיתי להבין מאיפה מגיעה ההתלהבות הזאת. תהיתי לעצמי אם הוא מקבל כסף על הנושא ותחת איזו מטריה הוא יושב. האמת, הסתקרנתי, משהו בהתלהבות שלו בחום הזה גרם לי לרצות להבין על מה הוא מדבר.

לבחור שלי ולי יש הסכם לא כתוב, אחת לכמה זמן אחד מאתנו עושה לשני דייט הפתעה. אחרי שהבנו ששנינו אנאליים וכל דבר נכנס ליומן, אלמנט ההפתעה הולך ומתמוסס בקשר, אז הבנו שיש צורך במשהו אחר וקבענו לעצמנו “דייט הפתעה”, בו אחד מאתנו מתכנן דייט לשני מבלי לספר לו מה התוכן שלו (כמובן שזה כתוב ביומן, מה חשבתם), וכך נכניס קצת ריגוש למערכת היחסים שלנו.

בהתחלה כשחשבתי על הסיור, חשבתי להזמין את כל החבורה מתל אביב ולעשות סיור. המחשבה הזאת התנדפה לה מהר מכמה סיבות. להוציא את כולם מתל אביב לחיפה, צפונית לנחל הירקון, לעשות סיור רגלי בשמש על ההיסטוריה של גייז? צחקתי בקול רם על המחשבה המטופשת. כנראה שנשארה רק האופציה לדייט הפתעה מעניין.

סיור פתוח | צילום: עדי סדקה

לאחר חיטוטים נוספים הבנתי שהבחור המפורסם עם הכובע הוא יואב זריצקי, השגתי את המספר שלו ושלחתי לו הודעה. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני רוצה להפתיע את מר בחור. יואב חזר אליי במהירות שהייתה מביישת את שירות הלקוחות של כל חברה ישראלית והתחלנו לדבר.

הוא התעניין מי אני ואיך הגעתי אליו, בחביבות שמוססה את כל ההגנות שלי. לאחר הצגה עצמית מפוצצת ושל ההיסטוריה הלהט”בית האקטיביסטית שלי בתל אביב הוא שאל האם אהיה מעוניין לשמוע על “פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית”. חשבתי לעצמי שמן הראוי שכדאי שאפתח את אוזני ואקשיב, בשום אופן לא הייתי ערוך לסיפור המדהים של הפרויקט הזה.

צריך לדעת מה היה פה קודם

פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית התחיל כרעיון של שלושה חברים- יואב זריצקי ודותן ברום וממש לאחר מכן גם עדי סדקה. שלושה אקטיביסטים שלקחו את התחום האקדמי שלהם וחיברו אותו לאקטיביזם להט”בי פר אקסלנס. יואב ודותן, סטודנטים לתואר שני בהיסטוריה ועדי, בוגרת לימודי קולנוע. לפני שנתיים וחצי שלושת הפעילים מהקשת החיפאית הבינו שכדי לקחת את הקהילה הלהט”בית בחיפה קדימה, צריך לדעת מה היה פה קודם, מי נלחם לפניהם, על מה נלחמו ומה קרה לאותן מלחמות ורודות. הנרטיב הלהט”בי של חיפה לא היה קיים עד אז או לפחות לא לעיני הציבור. ההבנה כי קהילה לא יכולה להתקיים ללא העבר שלה הובילה את פועלם וכך הם עברו מבן קהילה חיפאי אחד לשנייה בחיפוש אחר הסיפור הלהט”בי של חיפה. משעת ראיון אחת, שאליה נוספו עוד רבות אחרות, הם יצרו מאגר עצום שרק הולך וגדל, מעל ל-40 שעות מצולמות של ראיונות עם ותיקי וותיקות קהילה, חיפאים ויוצאי חיפה, ומאות תמונות ומסמכים. מאגר שמספר סיפור שלא היה מבייש מותחן רב מכר או סרט הוליוודי שובר קופות. מה לא היה שם, אלימות, סקס בפומבי, פגישות סודיות, מעטים מול רבים, מלחמה מול הממסד ההטרו נורמטיבי וכמו כל סיפור טוב הטובים מנצחים בסוף. קשה להאמין שכל זה קרה בחיפה ועוד יותר מכך שאף אחד מאתנו לא היה מודע לכך.

עוד בנושא:  "השנה גם מי שלא יכול להגיע לסינמטק יוכל ליהנות מהפסטיבל"

יואב סיפר לי שהסיורים מודרכים בהתנדבות וכי הסכום שהם גובים על הסיורים הללו הולך לתרומה לפרויקט. כאשר שאלתי האם הסיורים יכולים להיערך גם בערב הוא אמר שהוא לא רואה שום מניעה, אף על פי שמעולם הוא עוד לא הדריך סיור בערב. קבענו להיפגש בשמונה בערב “בבית הקהילות” המרכז הגאה של חיפה. מרכז קהילתי, שרק הסיפור של הקמתו יכול לשמש כעונה שלמה בהיסטוריה הוורודה של חיפה.

הכנתי סנדוויצ’ים וחטיפים לדרך, רציתי להרגיש תייר בעיר שאני חי בה. חבשתי כובע, הרי יוצאים לטיול ,אני ומר בחור התייצבנו נרגשים וחוששים בכתובת הייעודית בדיוק בזמן. הכתובת שיואב נתן לנו נראתה כטעות, על פניו בניין דירות סטנדרטי בשכונת הדר, המראה האופייני לשכונה, חיבור בין עיצוב עם השפעות ערביות ובאוהאוס עם מראה חצי נטוש. בניין שהייתי חולף על פניו עשרות פעמים לפני שהייתי מנחש שהוא משמש בית לקהילות הלהט”ביות של חיפה. יואב הגיע בדיוק בשעה הנקובה והוביל אותנו בגרם מדרגות לאחורי הבניין.

בחלקו האחורי של הבניין נגלתה לעינינו פינת חמד. כל הקומה התחתונה של החלק האחורי משופצת ומזמינה. ליד הדלת שלט המכריז “בית הקהילות- לגאווה וסבלנות” בעברית, ערבית ואנגלית, השומר בכניסה חייך לעברנו ויואב הכניס אותנו לבית. הכניסה לבית מובילה למטבח פעיל בו מבושלות ארוחות שישי לחברי הקהילה בסופי שבוע, קירות הבית מכוסים בתמונות של גברים טראנסים ונשים טראנסיות כחלק מהתערוכה הנוכחית של נראות טראנסית. הבית משדר תחושה של בית, של חמימות מזמינה, מעלה בך רצון ולחוות את המקום. יואב סיפר לנו כי ברגעים אלו אמורה להסתיים פעילות של איג”י, אחת מקבוצות הנוער שפעילות פה בעיר. בשל כך נצטרך לסיים את הסיור שלנו מהר כדי שנוכל לאפשר לנוער את הפרטיות הנדרשת. התיישבנו על טרסת העץ שנבנתה מחוץ לבניין ויואב הציע שמכיוון שהסיור הזה פרטי אולי כדי שנכיר קצת לפני.

יואב, דותן ועדי יחד עם צוות הבית הגאה – ארנון מנהל הבית וחן הרכזת

יואב סיפר על עצמו, הציג את עצמו כאקטיביסט שנלחם בין השאר על זכויות להט”בים, סיפר לנו על הפרויקט והעביר את השרביט אלינו. “מי אתם?” הוא שאל בחיוך מזמין. מר בחור ואני החלפנו מבטים ובלי מילים הבנתי שהוא רוצה שאוביל. שוב ההצגה העצמית המפוצצת של ההיסטוריה האקטיביסטית שלי, אני להט”ב פוליטי יאדה יאדה יאדה ואני רואה כיצד מר בחור בונה לעצמו בראש את הצורה בה הוא יציג את עצמו. כאשר הגיע תורו, הוא התחיל בהתנצלות כי הוא לא אקטיביסט וכי הוא חי את חייו ודרכי הוא לומד להכיר את העולם הזה. צרם לי לשמוע את זה, צרם לי שהוא היה צריך להתנצל על הבחירה שלו לחיות את חייו הפרטיים לעצמו.

עלתה בי המחשבה האם יש לנו ברירה אחרת מאשר להילחם על מקומנו בימים אלו והאם אנחנו נותנים לגיטימציה למרחב פרטי. מרחב בו האישי הוא אישי ובו הנטייה המינית או הזהות המגדרית נשארים שלנו מבלי שיצטרכו להיות מונחים לראווה על מזבח האקטיביזם לעיני החברה כולה. תהיתי לעצמי אם העובדה שאני עברתי את הליך היציאה מהארון שלי בתל אביב והוא בחיפה יוצרת את ההבדלים האלה. הבדלים תהומיים בין העיר המוחצנת הלא מוותרת לעומת העיר מלאת הניגודים שמאפשרת פרטיות.

כולם עברו בחיפה והשאירו את חותמם עליה

יואב התחיל את הסיור בהיסטוריה של חיפה, הוא הסביר בצורה ציורית כיצד העיר צמחה לה מהנמל וטיפסה לה על ההר. כיצד המרכז נדד לו הרחק מהים וכיצד הוואקום שנוצר השאיר מקום מרחב צמיחה למיעוטים שהם חלק בלתי נפרד מההרכב הרב גוני של העיר חיפה. ובמשך כל הסיור שזר את ההיסטוריה של חיפה באבני דרך של ההיסטוריה הלהט”בית ובנה נרטיב שמראה כיצד הפרקים הוורודים בהיסטוריה של חיפה הם חלק אינטגרלי מהסיפור שלה.

הסיור התקיים בשכונת הדר הממוקמת על חצי ההר, בין העיר התחתית למרכז הכרמל. שכונת הדר שעד סוף שנות ה-70 הייתה המרכז התוסס של חיפה, הפכה להיות הבית של הקהילה הלהט”בית בחיפה עוד מוקדם בראשית הדרך. מטבע הדברים הסיור בעקבות ההיסטוריה הגאה החיפאית נערך כמעט כולו באותה השכונה. מצאנו את עצמו משוטטים בשיכון בו אנו גרים, ברחובות שלנו ומגלים שכבת היסטוריה שלא היינו מודעים לקיומה.

המסע שלנו עבר במועדון התאטרון, המועדון בו היה מותר לראות וליהנות, לחוות ולהתרגש מהאקזוטי והשונה, מרחב ערטילאי שמאפשר פורקן בחזות “נורמלית”. שוטטנו בגנים הציבוריים, המקומות שעם רדת הלילה נוצרו בהם חברויות אמת, שיחות נפש ופורקן חייתי בשיחים. ברחוב נורדאו שהפיכתו למדרחוב דפק את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו. רחוב בו הסניף החיפאי של הועד למלחמה באיידס ניצח במאבק משפטי מול בעלת בית חשוכה, שלאחר שגילתה כי השכירה את דירתה ל”סוטים” ניסתה לסלקם ממנה. במדרגות העירייה, עליהם בסוף כל מצעד במשך שנים דפקו הלהט”בים על דלתות העירייה במאבק לתקצוב הוגן ובית משלהם בחיפה. שמות כמו גילה גולדשטיין ז”ל, ננסי שניידר, אייל פרידלנדר, תלמה בר דין, הטרנסית הצרפתייה המפורסמת “קוקסינל”, כולם עברו בחיפה והשאירו את חותמם עליה. בכל תחנה יואב חשף בפנינו את המאבקים, האירועים והמפגשים שעיצבו את הלהט”ביות של חיפה באיכות קסומה של מספר סיפורים מקצועי.

עוד בנושא:  "לא ידעתי להגיד שסקס לא אמור להיות כואב, זה חלק מהחיים - זה חלק מהעסקה"

פרסום למסיבת גברים במועדון הקלפטה | שנת 1994

הנקודה הנמוכה וגם הצד האפל ביותר של הסיור היא גן הזיכרון, ששמו מעיד על הזיכרונות הקשים שהתחוללו במרחביו. יואב סיפר על שלושה מקרי רצח באמצע שנות ה-90 על רקע להט”בי בעיר. שני גברים מרקע אשכנזי, שככל הנראה נרצחו על ידי מאהביהם שהגיעו מהפריפריה. גברים מרקע מזרחי שסירבו להודות בקיום קשר מיני עם אותם הגברים גם במחיר הירקבותם בכלא. הנער התמים שהגיע עם חבריו מטירת הכרמל לחפש ריגושים בעיר. אותו נער שגולגולתו רוסקה באכזריות על אבני הגן. הרוצחים של הנער נמצאו ומכיוון שהם היו בני מיעוטים הרצח קוטלג תחת רקע לאומני אף על פי שהיה ברור למה גן הזיכרון משמש. הזיכרונות מאותו הגן כואבים, הדרך בה המשטרה טיפלה באותם אירועים, כיצד הקהילה בחיפה גילתה כי למשטרה יש “רשימות ורודות” של הגברים הלהט”בים שביקרו באותו הגן. אותם גברים לאחר מכן זומנו לחקירות והוצאו מהארון ללא רצונם, גם אם לא היו קשורים לאירוע. רק התערבות מהכנסת עצרה את צייד הלהטב”ים מגן הזיכרון.

הסיור נגמר בתצפית על העיר התחתית בגן הזיכרון. מזווית העין אני קולט גבר, ככל הנראה ממוצא ערבי מנסה לתפוס את מבטי. אני מסתכל על יואב בפליאה והוא מספר שכיום בעידן האינטרנט בו אנשים מחפשים ריגושים באטרף בעיקר קבוצות שוליים מגיעות לפה. הלהט”בים שלא מצליחים “לעבור מסך” באותם חדרי הכרויות וירטואליים, הלהט”בים עם קשיי השפה העברית, אלו שמגיעים מישיבות ואפילו זנות של קטינים. אני מציץ שוב על אותו הגבר, הוא עומד ספק נוכח ספק נמצא, עיניו משוטטות בעצלתיים ימינה שמאלה, מחפש אחר חיבור רגעי, רגע לפני שהוא חוזר למציאות חייו.

יואב שואל בביישנות מה דעתנו על הסיור ואם יש לנו פידבק הוא ישמח לשמוע. אני עומד המום, הדרמות והאירועים רצים לי בראש, שאלות על זהות, מאבק ותמימות מציפות אותי ואני לא מצליח לדבר. מר בחור מציל אותי כהרגלו ומתחיל להסביר כיצד הוא אהב את הדוגמאות האישיות. בשלב זה אני כבר לא איתם, אני קצת כועס שהפרק הזה בהיסטוריה הלהט”בית הישראלית הושתק. כיצד תל אביב לקחה לעצמה את כל התהילה, כיצד מחקנו מההיסטוריה את אותן רציחות. תהיות על כיצד אנו מתייחסים היום לאלו שעדיין מחפשים אהבה בין השיחים, כאילו העובדה שאנו מתחבאים מאחורי מסך הופכת אותנו לנעלים יותר. אני לא יכול להפסיק לתהות האם אנחנו מאפשרים לפרקים האפלים של ההיסטוריה הלהט”בית שלנו להיות נוכחים במאבק שלנו להכרה ומה המחיר של ההשתקה הזו.

פרוטוקול מפגש שיתוף הפעולה הראשון בין הומואים ללסביות בחיפה בשנת 1994

הנרטיב הלהט”בי של חיפה הוא קריטי

אני ומר בחור מטפסים חזרה הביתה. אני מוצף רגשות, קצת כמו התחושה שהייתה לי אחרי הסיור ביד ושם. שוב אני מרגיש כיצד הזהות הלהט”בית והזהות היהודית שלי נאבקות ביניהן מי תוביל אותי קדימה. “נו… אז איך היה?” אני שואל. הוא מהנהן בראשו בהתלהבות המהוססת שאופיינית לו ואומר “ממש כיף”. אני כהרגלי חופר ומנסה להבין אם גם הוא התרגש כמוני, אם גם הוא הרגיש שהסיור טלטל אותו כאילו חווית הסיור היא דרך חד סטרית עם מוצא יחיד וממוקד. מר בחור אולי לא התרגש כמוני, ההבדלים בחוויות הרגשיות הלהט”ביות שלנו מספרות הרבה, אבל האסימונים שנפלו לי בסיור הזה לא יעזבו אותי לעולם.

לעיר בה תבלה את שנות חייך לאחר היציאה מהארון יש השפעה גדולה עליך. עוד יותר מכך, הסיפור שאותו עיר תספר על הלהט”ביות שלה ישפיע רבות עליך. הנרטיב הלהט”בי של חיפה הוא קריטי, שימור ההיסטוריה והכרת הפרקים הוורודים שלה חיונית לצעירים הלהט”בים שיגדלו בה. הרעיון מאחורי פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית הוא כל כך בסיסי שמדהים איך לא חשבו על זה עד עכשיו. עוד יותר מדהימה התעוזה של יואב דותן ועדי להוציא לאור נרטיב של עיר ולחבר את העבר להווה, את הצעירים לותיקים ואותנו למציאות.

חיפה עוד לא עברה תהליך מיסוד מלא כמו תל אביב, בחיפה אין הגדרה ברורה כיצד לסבית צריכה להיראות או כיצד טרנסית צריכה להתלבש. התמימות שלה מייצרת מרחב שבו הלהט”ביות שלך היא קודם כל שלך ולא של שאר הציבור. חיפה היא פוליטית מאוד, הרי איך אפשר שלא עם כל המגוון האנושי שחי פה. שכונות מעורבות שבאותו הבניין מתגוררים יוצאי ברית המועצות, ערבים נוצרים וגרעין של הנוער העובד והלומד בהרמוניה. הפוליטיקה של חיפה מייצרת סובלנות וסבלנות שתל אביב יכולה רק לחלום עליה.

אני התאהבתי בחיפה אחרי הסיור הזה, בעומק שלה, במאבקים שהתחוללו ועוד יתחוללו בעתיד, היא עוררה בי רצון לקחת חלק פעיל במאבק הלאה ולפקפק ברעיון החזרה למרכז. ההטרוגניות שלה מאפשרת לך להיות להט”ב אחר, היא מציעה פרטיות. בחיפה, הלהטב”יות שלי ממש לא צריכה להצטמצם לארבעת קירות ביתי, אבל הבחירה באיזה צבעים אני רוצה להיחשף היא ממש שלי. החוויה הזאת גרמה לי לחוש גאווה שאני להט”ב חיפאי ולהבין דרך דפי ההיסטוריה שאני ממש, אבל ממש לא לבד.


סיור בעקבות ההיסטוריה הגאה של חיפה | יום שלישי 19.6.2018 בשעה 18:00 | יציאה מבית הקהילות בחיפה (מסדה 6) 

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן