fbpx

"הטרדות מיניות קיימות בכל חברה, ולשתוק זו תגובה אוטומטית של כמעט כל אחת ואחד"

בימים אלו מגלמת השחקנית מירב שישא את דמותה של ליל'ביט, החושפת מול הקהל את ההתעללות המינית שעברה על ידי דודה מילדותה | "העבודה שלי כשחקנית היא להבין מאיפה הדמות פועלת ומהיכן מגיעה השתיקה שנמשכת לאורך כל השנים למרות המעשה שקורה"
איך למדתי לנהוג צילום שמחה ברבירו
צילום: שמחה ברבירו

עוד כשהייתה בת שמונה, ילדה קטנה ממשפחה חרדית באשדוד, ידעה מירב שישא שהיא נמשכת לנשים.

"כבר מגיל צעיר מאד ידעתי שאני נמשכת לבנות, והבנתי שאני מסתכלת על נשים בצורה אחרת. לא ידעתי להגדיר את זה ואפילו ניסיתי להדחיק את זה בשלב הזה בחיים. לקראת כיתה ט' התחלתי לצאת לבלות, ואז גם הכרתי אנשים ונחשפתי לעולם הזה יותר. פתאום הייתה לי תקשורת חזקה יותר עם בנות, אבל לא עשיתי עם זה כלום. רק בגיל 21 העזתי ללכת על זה ולנסות ולא לדחוק את זה הצידה".

כשהייתה בת 12 התגרשו הוריה של מירב. אימה חזרה בשאלה ועברה לגור באשדוד יחד עם מירב ושתי אחיותיה, בעוד אביה נשאר עם אחיהן בגן יבנה.

מירב עברה ללמוד בבית ספר חילוני באשדוד, שם נחשפה לעולמות חדשים, ביניהם גם לעולם התיאטרון.

"היה קשה לשמור שבת כשהחברים לא שומרים שבת ושכל כך הרבה דברים מפתים מחכים בחוץ. יחד עם זאת, היה בי איזה שהוא פחד לחזור בשאלה ולהתחיל לעשות דברים שנוגדים את הערכים עליהם גדלתי, וזה קרה עם הזמן.

אחד הדברים הראשונים שהשתנו אצלי היה הלבוש. הפסקתי להתלבש צנוע כמו שהייתי לבושה. בילדות הייתי לובשת חולצות צווארון וחצאיות עד כפות הרגליים לביה"ס, ובאשדוד פתאום אני לובשת חצאית שהיא לא באמת חצאית וחולצה שללא צווארון.

נחשפתי לעולם החילוני ולהרבה דברים חדשים, וגם לתיאטרון. מכיתה ז' עד הצבא למדתי בביה"ס ללימודי משחק "יצירתי" באשדוד, אחרי הצבא המשכתי עם קורסים שונים, ולפני שנתיים התחלתי למוד בבית צבי".

"הטרדות מיניות קיימות בכל חברה"

בימים אלו משתתפת מירב במחזה "איך למדתי לנהוג" של המחזאית פולה ווגל, המועלית על ידי המחזור שלה בבית הספר בית צבי.

המחזה עוסק במערכת היחסים המורכבת של נערה בשם ליל'ביט עם הדוד שלה, פק, שגדול ממנה בכמעט שלושים שנה.  הוא נפתח במונולוג של ליל'ביט הבוגרת, שמגלה לנו את ה'סוד' הקטן שלה ושל הדוד שלה, הסוד שהשליך על כל מהלך חייה. על ידי פלאשבקים מהעבר אנחנו נחשפים לאט לאט לתחילתה של מערכת היחסים שמתחילה בשיעור נהיגה, כביכול, אותו הדוד מעביר לה בגיל אחת עשרה, שם בעצם הוא ׳נותן גז׳ ונוגע בה.

משפחתה של ליל'ביט כוללת אמא אלכוהוליסטית, סבא בוטה ואגרסיבי שמתייחס למימדי גופה של ליל'ביט הקטנה במשפטים כמו "אם הציצים שלה יגדלו נצטרך לקנות מריצה", וסבתא מוקטנת לצידו שאין לה מה לעשות. בין כל אלו נמצאת ליל'ביט שגדלה אל תוך עולם בו היחס אליה הוא כאל חתיכת בשר, בדיוק כמו הכינוי המשפחתי שניתן לה.

"המחזה, לדעתי, מעביר ביקורת גדולה על החברה", מסבירה שישא, "שלפעמים גם מתמימות, מחליטה להעלים עין מהטרדות ופגיעות מיניות בטענה ש"זה לא שייך אלי, אין סיבה שאתערב", ופה מתחילה הבעיה. הדרך החריגה והחולנית בה ליל'ביט מתארת את בני משפחתה, את הנערות בנות ה-14 שמכנות אותה "את הילדה הכי מוזרה שפגשתי" כשהיא בסך הכל מנסה להבין למה היא מרגישה 'רדופה', או את העובדה שבתקופת הלימודים באוניברסיטה כל מה שהיא עשתה זה לנהוג שיכורה בכבישים ולקוות שהכאב שנוגס בה יעבור איכשהו, מדגישה לנו עד כמה השתבשה תפיסתה של אותה ילדה קטנה ותמימה שרק הישתוקקה לאבא".

עוד בנושא:  כל יום פורים - האירועים והמסיבות של כל הליינים הגאים

צילום: שמחה ברבירו

בתור ילדה שגדלה בחברה חרדית ושמרנית, כיצד הרגשת לשחק תפקיד של ילדה שכל היחס אליה סובב סביב מיניותה?
"זו בכלל לא הייתה דאגה מבחינתי. כל מה שאני עוסקת בו בתיאטרון זו פשוט שליחות וזה לא משנה מאיפה אני באה. הטרדות מיניות קיימות בכל חברה, ואני חושבת שאין אחד שלא חווה הטרדות מיניות בחיים שלו.

ככל שהתעמקנו בהצגה ועבדנו עליה יותר ויותר, גיליתי על דברים כאלה ואחרים שעברתי בילדותי והחלטתי לשים אותם כ"כ עמוק בצד שמבחינתי הם לא היו קיימים, והעבודה על המחזה פשוט הציפה והעלתה אותם מחדש. בתור אחת שגם חוותה דברים כאלה, התגובה הראשונית שלי גם הייתה לשתוק, וזו תגובה אוטומטית של כמעט כל אחת ואחד – פשוט להעביר את זה הלאה, להגיד 'זה היה צריך לקרות וצריך לחיות עם זה' ופשוט לא לעשות עם זה שום דבר ולהרגיש שאין את מי לשתף. במבט לאחור תמיד אפשר למצוא את מי לשתף ואני חושבת שאסור שאנשים יעברו את זה לבד. אם אנשים מרגישים שדברים כאלה קורים, החברה והמשפחה חייבים להתערב ולא לתת לילד או לילדה לעבור את זה לבד כי זה משבש חיים שלמים".

האם במהלך המשחק את יותר לויאלית לדמות או שאת מנסה להעביר מסר משל עצמך?
"אני כרגע עסוקה בלנסות ולהבין את ליל'ביט הקטנה. העבודה שלי כרגע היא להבין מאיפה הדמות פועלת ומהיכן מגיעה השתיקה שנמשכת לאורך כל השנים למרות המעשה שקורה. אני מנסה להבין איך היא נשאבת אליו ונוזלת לידו ברגע שהוא מתקרב אליה, ואני מנסה להתאהב בדוד הזה כמו שהיא התאהבה בו, כי הוא אדם מאד אינטליגנטי, תומך ודואג ואוהב, האבא שלא היה לה אף פעם, ובסך הכל הוא "מלמד אותה לנהוג".

הם העבודה על המחזה לימדה אותך משהו על עצמך?
"אני חושבת שבכל עבודה על מחזה ודמות שיצא לי לפגוש, אני לומדת דברים על עצמי, במיוחד דברים שאני נמנעת מלגעת בהם ביומיום, וזה כל היופי במשחק. זה סוג של טיפול פסיכולוגי מורכב ולפעמים קצת כואב ולא נעים, אבל בסופו של דבר בשביל שתהיה לי היכולת לעלות על הבמה ולנסות להביא נפש של אדם, אני חייבת קודם כל להכיר את עצמי הכי טוב ולהתמודד עם האני העצמי הזה.

מחזה כזה וסיפור חיים כזה, מצריך עבודה מאד עדינה ומדוייקת. המחזה עובר בתקופות חיים שונות של ליל'ביט, מגיל 11 ועד שנות ה-40 לחייה, ומצריך אותי לחקור פתאום את הצדדים הילדיים שבי: התמימות, הקלאמזיות, הצחוק המתגלגל, התלותיות הנערצת, מקומות ששנים ניסיתי שלא יהיו קיימים בי, היה נורא מאתגר ולעיתים מביך, אבל זו לחלוטין היתה התמודדות שעשתה נעים בלב".

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן