בואו לקברט!

המיני סדרה פוסי/ורדון מציגה את סיפורו של בוב פוסי, אחד הכוריאוגרפים והבמאים הידועים והמוערכים ביותר בתחום מחזות הזמר, ומעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של כמה מיצירותיו הגדולות ביותר | אז אתם אוהבים מיוזיקלס, תעשו לעצמכם טובה ותתנפלו עליה מהר
פוסיורדון-YES
צילום: באדיבות yes

הומואים ומחזות זמר זה כמו הומואים ואירוויזיון. אכן, יש גם סטרייטים שאוהבים מחזות זמר, אבל שום סטרייט שאני מכיר לא טס במיוחד לניו יורק כדי לראות את בט מידלר ב”הלו דולי”, לא ראה את “בוק אוף מורמונז” ו”וויקד” כבר 5 פעמים, ולא קנה כרטיס ל”המילטון” בווסט אנד ב-1,500 ש”ח רק כדי להשוות אותו להפקה של המילטון שראה לא מזמן בברודוויי תמורת אותו סכום או הרבה יותר. ואם המחירים נשמעים לכם דומים למחיר כרטיס לחזרה הגנרלית של האירוויזיון בישראל אז נדמה לי שהוכחתי את טענתי. הומואים ומחזות זמר זה כמו הומואים ואירוויזיון. אולי כי אנחנו דרמטיות, מוגזמות וצבעוניות וכולנו חולמות להיות כוכבות ולנצנץ באור הזרקורים. מה שבטוח הוא, שאירוויזיון ומחזות זמר הם קודם כל שלנו, ורק אז נשארים מקומות לסטרייטים ותיירים שיש להם מספיק כסף להשקיע בתחביב היקר הזה.

אז אם אתם אוהבים מיוזיקלס ובמקרה מצמצתם כשעלתה המיני-סדרה פוסי/ורדון ב-Yes, תעשו לעצמכם טובה ותתנפלו עליה מהר או תצפו ברשת. במרכז הסדרה בוב פוסי (אומרים את זה Fosse אז אל תתבלבלו עם הקונוטציה הראשונית), אחד הכוריאוגרפים והבמאים הידועים והמוערכים ביותר בתחום. וכשאני אומר “אחד מ…” אני מתכוון שהיו גם אחרים. אבל אף אחד מהם לא הצליח, כמו פוסי, לייצר שפה תנועתית ייחודית משלו. המונח “JAZZ HANDS”, הברכיים הכפופות פנימה, ועוד שלל תנועות שאופייניות רק לפוסי, הפכו את סגנונו למזוהה ומוכר. ולא צריכים להיות רקדנים כדי להבין על מה אני מדבר. מספיק שתראו את “שיקגו” ו”קברט” ותבינו לבד.

אז כן, יש כמה וכמה כוריאוגרפים טובים של מחזות זמר, וכמה במאי סרטים מוזיקליים לא רעים בכלל. אבל אף אחד מהם לא הצליח, מאז ועד היום, לזכות באותה שנה בפרס אוסקר, אמי וטוני. פוסי עשה זאת ב-1973 עם הרבה יותר משלושה פרסים: אוסקר על הסרט “קברט”, שני פרסי טוני על המחזמר “פיפין”, שלושה פרסי אמי על המופע “Liza with a Z”, פרס BAFTA על “קברט”, שני פרסי Drama Desk Awards על “פיפין” ופרס גילדת הבמאים על “Liza with a Z”. וכל זה רק בשנה אחת. לא ייאמן. סך הכל זכה פוסי בשנות עבודתו בתיאטרון ובקולנוע ב-20 פרסים חשובים והיה מועמד לעוד 21 פרסים. אחד הידועים והמוערכים בתחום, כבר אמרתי?

עוד בנושא:  כוכב "אקדמית המטריה" יצא מהארון כטרנסג'נדר

רשימה ממש חלקית של יצירותיו: “צ’ריטי המתוקה”, “משחקי פיג’מה”, “קברט”, “שיקגו”, “פיפין” ויש עוד המון. חלקם חוזרים מאז לבמה כל כמה שנים, וחלקם רצים עד היום ברחבי העולם בלי לרדת בכלל (“שיקגו”). ובכולם בולט סגנון הריקוד והבימוי הייחודי של פוסי.

גם הרבה אחרי מותו של פוסי יש מי שמנסה לעשות קופה על גבו של האיש, במחזות זמר שמתהדרים בכוריאוגרפיה “בסגנון פוסי”, רביואים מוזיקליים עם נאמברים “בסגנון פוסי”, מופעי “הצדעה לפוסי” ומה לא. בכלל, אם לשפוט על פי ברודוויי והווסט אנד פוסי עדיין חי, ועושה רושם שהוא לא מתכוון למות לעולם. השפעתו על התחום ניכרת, והשם פוסי ממשיך להיות שם נרדף להצלחה בקופות. ממש כמו שמם של ליאונרד ברנשטיין, סטיבן זונדהיים, רוג’רס והמרשטיין, אנדרו לויד וובר ויוצרים ידועים אחרים בז’אנר. מי שמבין במחזות זמר יודע להבחין מיד איזה יוצר שייך לאיזה סגנון מוזיקלי, ממש כמו שהוא יודע להבחין בין הכוריאוגרפיה של ג’רום רובינס לזו של בוב פוסי. עושה רושם שכשאחד או יותר מהיוצרים שמניתי כאן מופיע על פוסטר של מחזמר, אין צורך בשמם של כוכבים ידועים (שמתחלפים אחרי חודש) כדי להביא קהל לאולם. כשמדובר ביוצרים פחות ידועים צריך ללהק כמה כוכבים ידועים מהוליווד, לכתוב את שמם בענק על הפוסטר, ולקוות שהם גם יודעים לשחק (בינוני), לרקוד (בינוני) ולשיר (בינוני), ושהם יצליחו להביא מספיק קהל לאולם.

ב-1979 כתב וביים פוסי את “כל הג’אז הזה”, סרט סמי-אוטוביוגרפי על חייו של במאי וכוריאוגרף מכור לסמים ורודף שמלות ברגעי ההצלחה והשפל שלו. הסדרה פוסי/ורדון אינה מתבססת על הסרט הזה, אלא על הביוגרפיה “פוסי” של סאם ווסון שפורסמה ב-2013. בשונה מהסרט, הסדרה שמה דגש על מערכת היחסים האישית והמקצועית של פוסי עם אשתו, גוון ורדון. ורדון היתה אחת הרקדניות הבולטות בברודוויי עד שהכירה את פוסי, אז הפכה לשותפתו של פוסי ליצירה ולחיים. היא היתה היחידה שהבינה את פוסי והצליחה לדבר איתו, והיחידה שהוא גם הסכים להקשיב לה. מערכת היחסים ביניהם כללה בת משותפת ויצירות מופת חשובות, אך גם פרידות, נשים אחרות והרבה כאבי לב. התקף לב הוא גם מה שגרם למותו של פוסי ב-1987, אז התמוטט בזרועותיה של ורדון שהיתה כבר פרודתו. בניגוד לסרט, הסדרה מדגישה עד כמה היתה ורדון מעורבת בבימוי ובכוריאוגרפיה של פוסי ולא רק שימשה כמוזה שלו. בשנות ה-60 וה-70 השוביניזם נתן את הטון ולא היה אז סיכוי לבמאיות וכוריאוגרפיות להיות בפרונט של העשייה. יש להניח שהיום זה כבר לא היה עובר בשתיקה, ושוורדון היתה מקבלת את הקרדיט הראוי לה לצד פוסי.

עוד בנושא:  על פוליטיקה, נשיות ואימהות בפוזה

מאחורי הסדרה שהופקה על ידי FX עומדים כמה מהיוצרים של מחזות הזמר הבולטים היום – “המילטון” ו”אוון הנסן היקר”. העלילה מתארת לא רק את סיפורם הפרטי של פוסי וורדון, אלא מספקת גם הצצה אל מאחורי הקלעים של התעשייה הלא פשוטה הזו, שלא השתנתה הרבה משנות פעילותם ועד היום. סם רוקוול מביא את האדג’ הדרוש כדי לגלם את בוב פוסי ומישל וויליאמס נהדרת כגוון ורדון. הצילום מעולה והשירים ממכרים. ואם ציפיתם לראות פה ליפסינג לצלילי פלייבק של הביצועים המקוריים אז ממש לא. יודעי דבר יבחינו מיד בכוכבות ברודוויי עכשוויות שרוקדות ושרות פה באמת, ומגלמות בחן את שירלי מקליין, לייזה מינלי וכל אותן כוכבות שנענעו עד זוב דם את ידי הג’אז שלהן, רק כדי לשמוע שוב ושוב את בוב פוסי צועק “Again, from the top!”.

פוסי/ורדון , ימי ראשון ב-Yes Edge וב-Yes VOD

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. רינת הגב

    באסה שרק ב- yes.הצלחת לעורר את בלוטות הטעם שלי…

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן