fbpx

הגרסה הישראלית של רנט מצוינת, אז רוצו לראות

הקאסט נהדר והבימוי והתרגום משובחים, אז אין לכם מה להתלבט. "רנט" התל אביבי משחק רק עד סוף אוקטובר, אז זו ההזדמנות האחרונה שלכם ליהנות ממנו | גור רוזן ממליץ
rent214
ציון בסולם גור -
4/5

אם לא הייתם פעילים מינית (או לא נולדתם) בשנות ה-80 ותחילת ה-90 – זכיתם. אין לכם מושג כמה קשה היה להיות גיי בתקופה הזאת – תקופה בה לקבל תשובה שאתה חיובי ל-HIV היתה הבשורה הנוראה מכל. כשעוד לא היה טיפול תרופתי יעיל לנשאי HIV, בהרבה מקרים זה היה גזר דין מוות. וסעדנו אז חברים חולים שלא כולם החזיקו מעמד.

אני זוכר כמה התרגשתי לראות את ההפקה המקורית של “רנט” כשהיא עלתה בברודוויי ב-1996. הסיפור על חבורה של צעירים שמנסים לשרוד, ליצור ולאהוב בניו יורק בשנות ה-80, על רקע האיידס המשתולל מסביב, היה אז כל-כך רלבנטי, אמיץ ובועט.

אחד הדברים היפים במחזמר הזה הוא, שלצד זוג גייז נשאי HIV יש גם זוג סטרייטים שהם נשאי HIV. בכך, “רנט” קרא תיגר על מה שרוב הקהל שהגיע לראות אותו חשב עד אז – שנשאי HIV וחולי איידס הם הומואים (ע”ע הסרט “פילדלפיה” למשל, והיו עוד הרבה). עד סוף המחזמר הקהל הפנים את מה שהיה אז מאוד חשוב להבין – שכל אחד יכול להידבק ב-HIV.

“רנט”, שמבוסס באופן חופשי למדי על “לה בוהם” של פוצ’יני, זכה לשבחי המבקרים וזכה בכמה פרסים, כולל פרס פוליצר לדרמה ופרס טוני למחזמר הטוב ביותר. שיר הנושא Seasons of love לא השאיר שום עין יבשה באולם, והוא עדיין אחד משירי מחזות הזמר המרגשים ביותר לדעתי. שחקנים כמו אידינה מנזל, טיי דיגס, אנתוני ראפ, דפנה רובין-וגה ואדם פסקל קיבלו כאן את הצ’אנס הראשון שלהם בברודוויי והפכו לכוכבי ענק.

בשנת 2005 הוא עובד לסרט קולנוע בהשתתפות רוב חברי השחקנים המקוריים, וב-2008 הוא ירד סופית מהבמה בברודוויי, אחרי 12 שנה, אך המשיך לשחק בתיאטראות שונים בצפון אמריקה ובאנגליה עד 2020.

מי שלא זכה לראות את “רנט” על הבמה הוא דווקא מי שכתב אותו – ג’ונתן לארסון – שמת בגיל 26 מקרע באבי העורקים יום לפני הבכורה באוף-ברודוויי. לארסון לא היה גיי, אבל היה קרוב מאוד לקהילה הלהט”בית, וניתן לראות זאת באהבה הרבה שרחש לדמויות הלהט”ביות שכתב במחזמר הזה. אני ממליץ לכם להתוודע לחייו של לארסון בסרט המצוין “טיק טיק בום בום” בנטפליקס.

צילום: יוסי צבקר

צעירים ומוכשרים

“רנט” עלה מדי פעם בארץ בבתי ספר למשחק, אך מעולם לא הועלה בהפקה מסחרית. הקיץ זה קרה במרכז ענב בתל אביב. אחרי הפסקה קצרה, רנט חוזר למרכז ענב לסבב הופעות נוסף (ואחרון כנראה) מאמצע אוקטובר ועד סוף החודש.

כמו במקור גם כאן כל הקאסט צעיר, חדש ולא מוכר. עדיין. הם כל כך מוכשרים אז אני מקווה שעוד נראה אותם על הבמה בהפקות נוספות. שמחתי לפגוש פה שוב את הראל ליסמן המצוין מ”לילה אחרון ברומא” של תיאטרון המשולש, ולגלות שהוא יודע גם לשיר ולרקוד, בתפקיד טום קולינס המורה האנרכיסט. עוד ראויה לציון אילי עלמני, שרוקדת ושרה נפלא בתור מימי החשפנית הנרקומנית. הגר אנגל מצוינת כמורין הביסקסואלית, ורותם מלר שרה נהדר בתור ג’ואן, בת זוגה הלסבית. וכמובן – שחף בלאש שמשחק את אנג’ל, בנאמבר דראג מופלא וסצנות נוגעות ללב. וזה רק על קצה המזלג – כי כולם פה באמת מעולים. יש כאן דאבל קאסט על חלק מהתפקידים, ואם לשפוט על פי מה שראיתי אז גם הדאבלים בטח טובים מאוד.

עוד ראויים לציון הבימוי המהוקצע של אבישי בן גל ושחר פרץ, והתפאורה של במבי פרידמן – שהשכיל לנצל את החלל הקטן של מרכז ענב ולבנות “בניין” מפיגומי ברזל.

עוד בנושא:  ריצ'רד III בכיכובה של יבגניה דודינה בהטבה לקוראי וודג'

צילום: יוסי צבקר

יש שכר דירה אבל אין HIV

כמה דברים הפריעו לי בהפקה הישראלית. הראשון – שהאיידס “התפייד” מהמחזמר. פרט לאנג’ל שמת כאן מאיידס, הנושא כאילו לא קיים. לרוג’ר המוזיקאי יש משהו לספר למימי בת זוגו אבל הוא לא ממש מספר (שהוא נשא HIV), מימי כמעט מתה כי לא לקחה את הכדורים לטיפול במחלתה המסתורית (שאמורה להיות HIV). ובן זוגו של אנג’ל – אולי הוא הזכיר את זה שהוא גם נשא אבל לא שמעתי.

בכלל – הניסיון להעביר את העלילה לימינו אנו, שבא לידי ביטוי בכך שכולם כאן משתמשים בנייד, הוא פספוס גדול בעיניי. למה בעצם? למה לא להשאיר את המחזמר בשנות ה-80? למה להתעלם מכך שאיידס היה אז עניין של חיים ומוות? לא אהבתי את הבחירה האמנותית הזו, כי לדעתי חשוב שהדור הצעיר יכיר ויידע מה קרה פה בטרום עידן הפרפ. וכמו במקור – נושא האיידס גם היה מעצים את הדרמה.

ובהקשר לכך – בפרסומים למחזמר נעשה ניסיון להציג את ה”מגפה” של אז כמקבילה לקורונה של היום. סיריוסלי? חוץ מהתקופה הראשונה, בה היה חוסר ודאות מוחלט ולא ידענו מה מותר ומה אסור לנו לעשות (לשים כפפות? למצוץ עם קונדום? לשתות מאותה כוס?) שום דבר מהזוועה הקרויה “מגפת האיידס” לא מזכיר את הקורונה. ממש לא.

מאחר שהאיידס נדחק פה לפינה, הנושא שהפך למרכזי בהפקה הישראלית הוא יוקר המחייה – שהוא רלבנטי מתמיד גם לתל אביב ולישראל בכלל. אז הנה לכם השוואה לגיטימית – כמו אז גם היום.

לארסון היה בעצמו אמן צעיר שחי בדירת שותפים בתנאים קשים בלי גרוש על התחת, אז הוא ידע ממקור ראשון על מה הוא כותב. המחזמר “רנט”, כשמו כן הוא – מדבר על שכר הדירה ההולך ותופח, ועל הג’נטריפיקציה שחלה גם מסביבנו בשנים האחרונות. אמנים, אנשי רוח, סטודנטים וצעירים מנסים בכל כוחם להישאר לגור בעיר, אך הם נאנקים תחת יוקר המחייה, וכמות ההומלסים הולכת וגדלה.

צילום: יוסי צבקר

נושא בעייתי נוסף שאני מקווה שתוקן מאז שראיתי את “רנט” הוא הסאונד. יש סיבה למה בכל מחזות הזמר הגדולים בארץ יש מסכים עם כתוביות, על אף שכולם שרים בעברית. גם אם הזמרים מקפידים על דיקציה, יש משהו בסאונד של השפה העברית שגורם לחלק מהמילים להיעלם. ובמחזמר, כשהסיפור מתרחש כולו בשירים, זה קריטי במיוחד לא לאבד אף מילה.

בהפקה של “רנט” אין מסכים כאלה, וחלק גדול ממה שהזמרים שרים הולך לאיבוד, וחבל. כי התרגום החדש של עמית מינסטר ואסף לוי מצוין בעיניי. אני מכיר את השירים אז זו לא חוכמה, ואני מקווה שגם מי שיראה את “רנט” בפעם הראשונה לא יפספס חלק מהמילים.

זה בולט בעיקר כשהסולנים שרים בנאמברים קבוצתיים. ותכלס, יש דרך מאוד פשוטה לפתור את זה – לתת לסולנים מיקרופונים אלחוטיים ידניים, ולהחליש קצת את שאר הקאסט. המיקרופונים הידניים עוצמתיים יותר מאלה של הראש, וזה יפתור את הבעיה.

אך בסך הכל – חוץ מהדברים האלה – הגרסה הישראלית החדשה של “רנט” מצוינת, אז כדאי מאוד שתקליקו כאן ותזמינו כרטיסים כי עדיין לא ברור אם היא תמשיך אחרי אוקטובר. לרכישת כרטיסים לחצו כאן

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר WDG לא יפרסם תגובות המפרות את תנאי השימוש של האתר, לרבות תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון מבזה או פוגעני.

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הפאנסקסואליות הפוליאמורים הלהט"ב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן