הכינו את הממחטות: “את שאהבה נפשי” היא הצגה נפלאה ומרגשת עד דמעות

איתי סגל אחראי על כמה תסריטים מוצלחים לקולנוע (“הסיפור של יוסי”, ו”סאבלט” שנכתב עם איתן פוקס) ולטלוויזיה (“משפחה טובה”, שיצר וכתב עם פוקס), שבמרכזם דמויות וסיפורים להט”ביים.

ביומיום הוא עיתונאי ותיק ומוערך. הוא עורך וכותב כתבות מגזין כבר 17 שנה, ב-7 ימים וב-7 לילות של ידיעות אחרונות, בעיקר בתחום התרבות. בחישוב גס זה יותר מ-1,000 כתבות, כל כתבה באורך של 2,000 מילה לפחות (ולפחות 2 מיליון מילים עד היום. מדהים).

בראיונות כל כך ארוכים סגל צריך לנבור בביוגרפיה של המרואיין ולמצוא בה את הסיפורים הכי חזקים, שיזיזו לקורא משהו בלב ויגרמו לו לקרוא את הכתבה עד הסוף. משימה כמעט בלתי אפשרית בעידן של ראיונות שטחיים וקצרצרים באינטרנט ושל גסיסת הפרינט.

לפעמים הוא צריך לראיין מישהו שאין לו ממש משהו מעניין להגיד לעולם, או שחייו (שלפעמים הם ממש קצרים) עברו עליו בנעימים ללא שום טראומות או טרגדיות גדולות. אז סגל צריך לחפור קשה ולמצוא בכל זאת רגעים פחות נעימים (שתכלס אפילו לסמיילי יש אם ממש מחפשים).

קורה שהוא נאלץ לראיין מישהו שמתראיין במקביל בעוד מקומות, או כזה שהוא כבר ראיין פעם אחת (או שנייה או שלישית) בעבר, ונדמה שנאמר כבר הכל. אז סגל צריך למצוא  זווית חדשה לסיפור, שתהיה לא פחות מעניינת ושלא תופיע בשום מקום אחר.

והכי קשה – לראיין אנשים שלא מסכימים לדבר על נושא מסוים. לא מוכנים ללכת עד הסוף ולחשוף את הפצעים העמוקים שלהם, בטח שלא בפני כל העולם ואשתו. ומי אם לא סגל יודע לגשת למשימה הזאת ברגישות אך בנחישות. זוהי הסיבה, אגב, שאמנים כמו רן דנקר, רועי בר נתן ואורנה בנאי הסכימו לצאת מהארון קודם בראיון אצל סגל.

בכל סל הכלים הזה השתמש איתי סגל בבואו לכתוב את המחזה “את שאהבה נפשי”, שעולה בימים אלה ב”הבימה”. הוא מצא כאן זווית חדשה לסיפור שכולנו חשבנו שהיכרנו, חפר עמוק ונכנס לקרביים שלו, הוציא מהארון נושאים שחשוב לדבר עליהם ורקח מכל זה מחזה נפלא. כל כך נפלא עד שקשה להאמין שזהו המחזה הראשון שלו.

צילום: אור דנון

להפוך ידיעה לכתבת שער

פיגוע הירי בברנוער ב-2009 סוקר בהרחבה בכלי התקשורת, שעקבו אחר סיפורם של הנרצחים – ניר כץ וליז טרובישי, ושל עשרת הפצועים – חלקם קשה, ושניים שנותרו נכים לצמיתות. האירוע המטלטל הזה לווה ברעש גדול – הפגנות, עצרות, תהלוכה בירושלים (שהפכה למצעד הגאווה הירושלמי הראשון), גינויים של אישי ציבור ובראשם שמעון פרס, וביקור של ביני נתניהו במקום האירוע כמה ימים אחריו.

אבל סגל לא כתב מחזה על כל זה. הוא בחר לחפור, לנבור ולהוציא לאור את הדרמה שעמדה בצל הפיגוע בברנוער, ולהפוך אותה מידיעה שולית בעמוד האחורי לכתבת שער שפותחת את המגזין.

הדרמה הזאת היא סיפורם של הנערים והנערות שהיו בארון ונכחו בברנוער בזמן הפיגוע. הם הגיעו לשם מדי שבוע כדי להרגיש בטוחים ומוגנים ולפתוח את סגור ליבם, וברגע אחד חרב עליהם עולמם. בבת אחת – ללא הכנה מוקדמת וללא בחירת העיתוי – הם הוצאו מהארון בעל כורחם, והעדפותיהם ונטיותיהם הכמוסות נחשפו למשפחות, לבית הספר ולסביבה בכלל.

את הדרמה הגדולה הזאת בחר סגל להמחיש דרך סיפורה של משפחה אחת.

יהונתן, צעיר דתי בן 17 וחצי, נפצע בפיגוע הירי בברנוער ומובהל לטיפול נמרץ בבית החולים. כבר בחדר ההמתנה נוצר החיכוך הראשון בין קודש לחול – כשאמו הדתייה ומכחישת הסיטואציה של יהונתן פוגשת את אדם – נער חילוני מחוץ לארון, שנפצע באורח קל באותו פיגוע.

חוקר משטרה הומופוב שמתשאל את האם, ובהמשך גם מגיע לתשאל את הבן – עושה זאת בחוסר רגישות משווע. זה לא ממש רחוק ממה שלהט”בים חווים עד היום, כשהם שעוברים תשאולים וחקירות על ידי משטרת ישראל.

התשאול של החוקר וביקור מפתיע של אדם, החבר מהברנוער – דוחקים את יהונתן לקיר, והוא נאלץ לצאת מהארון בפני משפחתו.

האמא ממשיכה להתעלם ולהכחיש, האבא רואה בכך בלבול של נער צעיר, אך הוא הרבה יותר מבין ומוכן אפילו לקבל את נטייתו המינית של הבן.

יהונתן נקרע בין שני העולמות. מצד אחד הוא רוצה לרצות את הוריו, לשמור על אורח חיים דתי ולהפסיק את השמועות מסביב. מצד שני –הוא יודע בסתר ליבו שזה לא רק בלבול, ושהוא באמת נמשך לגברים.

הוא מסכים לבקשתה של אימו להיפגש עם רב כדי “ליישר את הסטייה”. אך בעקבות טיפול ההמרה המשפיל שמטלטל אותו, מחליט יהונתן לחשב מסלול מחדש.

צילום: אור דנון

מתחילה חזק ואז מתגברת

ההחלטה של משה קפטן, המנהל האמנותי של “הבימה” שגם ביים את ההצגה, לכלול אותה ברפרטואר של התיאטרון הלאומי – היא מאוד אמיצה בעיניי. זה אינו מחזה שמבוסס על ספר רב מכר (או, הטרנד מהשנים האחרונות – מחזה שמבוסס על סרט), זוהי לא הצגה שמכוונת לוועדי עובדים והיא לא הצגה מסחרית (במובן הרע של המילה, כי מסחרי זה לא בהכרח דבר רע). ובניגוד ל”הנאהבים והנעימים” שכתבתי עליה פה לא מזמן – אין בה שום אתנחתא קומית. להיפך. בפרפראזה על “מבצע סבתא” – הדרמה מתחילה חזק ואז מתגברת.

וכשהיא מתגברת יותר ויותר אנשים בקהל מתחילים לבכות. אני חושב שהתחלתי הכי מוקדם מכולם. אולי כי הזדהיתי כל כך עם הגיבור והסיפור. להבדיל אלפי הבדלות – גם אני גדלתי בסביבה מאוד לא פתוחה, עם אמא שלא קיבלה אותי ואבא מדהים שרק שמח על כך שאני מאושר. גם אני נקרעתי, הדחקתי וכמעט התחתנתי עם אישה, ויצאתי מאוד מאוחר מהארון.

אז אולי בגלל זה התחלתי לבכות קצת קודם, ולאט לאט כולם בקהל הצטרפו אלי. ובסוף ההצגה (ותסלחו לי על הקלישאה אבל זה באמת מה שקרה) – שום עין באולם לא נותרה יבשה.

הסערה המתחוללת בנפשו של יהונתן הולכת גדלה, והקהל עובר את הסערה הזו ביחד עם יהונתן. הכל כאן מתגבר ומתגבר ורוחש וגועש ועולה בקרשנדו ענק עד לקתרזיס המושלם. אז אי אפשר שלא לבכות ואי אפשר שלא להתרגש – מהמחזה, מהבימוי ומהמשחק. אח, המשחק.

אורלי זילברשץ נפלאה כתמיד בתפקיד האמא. יגאל שדה נהדר בתור האבא הכי מושלם שמישהו יכול לאחל לעצמו. אורי הוכמן משכנע כרב ה”ממיר”, עמוס בוארון מצוין בתור החוקר חסר הרגישות, ונאיה בינשטוק מקסימה (ויפהפייה) בתור חברת הנפש של יהונתן.

ועכשיו לנערי הברנוער. לפני ההצגה קפטן הודיע שזוהי הפעם הראשונה שאת יהונתן ואדם יגלמו מחליפים – שנכנסו לתפקיד במקומם של עמית רהב ודניאל ליטמן. אני מודה שקצת חששתי, במיוחד כי אני אמור לכתוב על זה ומה יקרה אם הם לא יספקו את הסחורה.

אני שמח לבשר שזה לא קרה.

אברהם ארנסון מוכר בעיקר מסדרות וקומדיות לילדים ולנוער (“פלמ”ח”, “PPS”, “האחיין שלי בנץ”). הוא הוצנח כאן היישר לתפקיד ראשי דרמטי ראשון בתיאטרון רפרטוארי. ארנסון הוא הציר המרכזי שמניע את גלגלי ההצגה, ואם הוא לא היה טוב אז שום דבר לא היה עובד. וארנסון הוא לא רק טוב. הוא נהדר. הוא נפלא. הוא יוצא מהכלל.

ואם ככה הוא שיחק בהצגה הראשונה שלו כמחליף, אני לא רוצה לדמיין אפילו איך הוא ישחק כשאתם תגיעו לראות (ואתם תגיעו, כי אסור לכם לפספס את ההצגה הזאת).

ידין גלמן (“תמונת ניצחון”, “פלמ”ח”, “נעלמים”) מקסים כאן בתור אדם – החבר מחוץ לארון שכל כך בטוח במי שהוא, אז הוא בכלל לא מבין למה יהונתן עובר את זה כל כך קשה.

אגב, לא משנה את מי ייצא לכם לראות (יש כאן דאבל קאסט על עוד תפקידים), כמו שאני מכיר את קפטן הוא לא ייתן שהם יהיו פחות ממעולים.

אברהם ארנסון, ידין גלמן | צילום: טלי שמל, שרי עוז 

חובה לראות ולדבר על זה

על הנייר, “את שאהבה נפשי” שייכת לז’אנר הדרמה המשפחתית (או הדרמה הביתית) – מחזה שמציג את עולמה הפנימי של משפחה ואת מערכות היחסים בה. אבל “את שאהבה נפשי” היא הצגה הרבה יותר גדולה וחשובה מעוד דרמה משפחתית.

בגלל האירוע הקשה שברקע. בגלל הקונפליקט העצום שבמרכזה. בגלל שהיא מטילה שוב זרקור על פשע השנאה הנתעב שאסור שיישכח, ועל יחסה של המשטרה ללהט”בים (ואזלת ידה, כי הרוצח לא נתפס עד היום כידוע).

ובגלל שצריך לדבר שוב ושוב (ולא משנה כמה כתבות ותוכניות יעשו על זה) על טיפולי ההמרה ההרסניים. אמנם הוחלט לאחרונה במשרד הבריאות לאסור עליהם, אבל בואו – זה לא נאסר בחוק אלא רק בחוזר מנכ”ל, וקשה מאוד לאכוף את זה. ובמדינה שבה תיק הבריאות יכול לעבור עוד דקה מהורוביץ לליצמן – לא הייתי בונה על תוקף האיסור הזה לאורך זמן.

“את שאהבה נפשי” היא הצגה שהמילים “נוגעת ללב” עושות איתה עוול. היא הצגה מטלטלת, מכמירת לב ומרגשת עד דמעות. ביציאה פגשתי מבקר תרבות ותיק שראה כבר הכל בחיים, אבל את ההצגה הזאת הוא בא לראות כבר חמש פעמים ועוד ממשיך להגיע. ושחקן ואיש תקשורת שכשהוא לא אוהב משהו הוא חומק מהצד, והפעם הוא רץ לקפטן ולסגל כדי להלל ולשבח.

וראיתי גם הרבה נערים ונערות שהורידו את הגיל הממוצע, וטוב שכך. אף אחד לא הכריח אותם לבוא – זו לא היתה הצגה לבתי ספר או משהו כזה. הם באו מיוזמתם לראות תיאטרון במיטבו. ואני משוכנע שהם יעבירו את זה מפה לאוזן, כי חשוב שבני ובנות הדור הצעיר יבואו לראות ולדבר על זה.

אחרי הכל, “עקומים” ממשיכה לרוץ בהבימה כבר ארבע שנים ברציפות (אם עוד לא ראיתם אז תעשו את זה. חובה.). אז אני לא יכול לחשוב על שום סיבה ש”את שאהבה נפשי” לא תעשה את זה גם.

“את שאהבה נפשי”, התיאטרון הלאומי הבימה. מאת: איתי סגל. דרמטורגיה: שחר פנקס ומשה קפטן. בימוי: משה קפטן. בהשתתפות: עמית רהב/אברהם ארנסון, אורלי זילברשץ, יגאל שדה/דני גבע, דניאל ליטמן/ידין גלמן, אורי הוכמן, עמוס בוארון/נדב שמה, נאיה בינשטוק, מיכל ברנד/עמית זיתון.