אודם מהסוג שלא יורד

gilli3

“תמיד ארגיש שמתביישים בי? שאני בולטת מדי, מוגזמת? מתי אאפשר לעצמי להיות פשוט מחוזרת?” גילי בסון מבינה שהגיע הזמן להסיר מגננות וללמוד לקבל מחמאות


הוא אומר לי שקוקסינליות הן כמו נימפות. הן משדרות מין 24/7.

“תסכימי איתי”, הוא אומר, “שאם אני נכנס עכשיו ל’חתול והכלב’, 80 אחוז מהבנות שם לא יראו כמו קוקסנליות. יש משהו באיך שהן מנפנפות בשיער”.

אני מסכימה איתו. יודעת על איזה וויב הוא מדבר.

חמושה במחשבות ובנעלי עקב התעטפתי במעיל ובבושם מוגזם ויצאתי לרחוב בן יהודה. מנסה לבודד את עצמי מהקור שבא מן הים בזמן שאני מחפשת את דרכי הביתה בתחבורה הציבורית. כל כך מיהרתי שלא שמתי לב שנפל לי משהו מהתיק. למזלי מישהו אחר כן שם לב. הוא הסתכל עליי במבט כאילו הציל את חיי, והסב את תשומת לבי בזמן שהוא מרים את הארנק הקטן שלי. זה שאני שמה בו ליפסטיק. הודיתי לו וגערתי בעצמי על חוסר הריכוז.

“לא מגיע לי משהו בתמורה?”

“אתה רוצה את החיים שלי?” עניתי בציניות האופיינית שלי, מה שגרם לו לבקש את הטלפון שלי.

ואז התחיל המבט הבוחן. הוא שאל פעמיים לשמי, מחפש רמז בקול. החלטתי לתת לו את המספר. הוא היה נראה טוב, לבוש בבגדי אימון, אשכנזי כזה. בלילה ישנתי עם שלי וספרתי לו על המקרה, המשך ישיר לתאוריה שלו על קוקסינליות ועל מה שאנחנו משדרות. הוא אישר לי שזה בסדר להרגיש מוחמאת ושפלירטוטים עושים טוב לאגו של שנינו.

למחרת בערב הטלפון צלצל.. על הקו האביר בנעלי הריצה. לא עניתי. הוא לא באמת מעניין אותי. מאוחר יותר קיבלתי הודעה. התוכן המוכר. שני משפטי סרק ואז הבקשה לשאול משהו, אם אפשר כמובן.

“כן”. הקלדתי עוד לפני ששאל.

“אין לי כוח לזה”, חשבתי לעצמי… המשכתי איתו בעוד כמה משפטים וסיפרתי לו שזה היה בתאילנד לפני שנה. הוא סימס חזרה שלא תאר לעצמו ושאני ממש יפה, “יותר מביולוגית”, הוא כתב, והוסיף שהוא לא יכול היה להתעלם ממני ברחוב והיה חייב לבקש את הטלפון שלי.

“אין לי כוח לזה”, חשבתי לעצמי שוב. סיפרתי לו שאני לא יכולה להיפגש איתו היום כי קבעתי לצאת למועדון עם חברים. המשכנו קצת בהודעות כשבמוח שלי האיקס כבר סומן. זה לא זה.

הקוקו הגבוה והעקבים לא עזרו, חוסר הביטחון שלי התגנב וחדר אותם וגם את שכבות האיפור. הוא בטח מתבייש בי ולא רוצה להגיד לי שלום על יד כולם, שלא ידעו שהוא היה עם טרנסית. התעלמתי והמשכתי בשלי, מנסה מאד שלא לתת לזה להשתלט

התכנון לשישי הזה היה מסיבה במועדון ה”דאנג’ן”. בחור אחד שהכרתי, גבוה, רזה חטוב ובהיר כמו ערפד, לקח אותי לשם כבר כמה פעמים בקביעות. הוא סיפר לי שהפעם אמורה להיות מסיבה גדולה ושווה במיוחד. הזמנתי חברה טובה שמעולם לא הייתה שם להצטרף, טרנסית גם היא שבאה עם בחור נוסף. נפגשנו להתארגן אצלי בזמן שהבנים מוזגים שתייה ומתחרים למי יש יותר גדול (אגו).

עוד בנושא:  "בין לילה הפכתי להכי ענייה שיש"

החלטתי ללבוש שמלה הדוקה שחלקה התחתון נראה כמו חצאית דמוי עור, התאפרתי גס ומתחתי את השיער גבוה, מעל הלבשתי תוספת שיער ארוכה יותר למראה קוקו גבוה ושופע במיוחד שנראה כמו של מלכת סאדו ותיקה.

“למה כל זה?”, החברה שאלה, “את לא יוצאת להופיע שם. לדעתי יותר יפה לך בלי”.

“את לא מבינה, הדאנג’ן הוא לא מקום לטבעי, לשם מגזימים, זה כל הקטע”. לא סיפרתי לה שאלו שכבות ההגנה שלי.

מרחתי אודם מהסוג שלא יורד והתיישבתי ליד הידיד. התחלנו לצחוק על הטעם המלנכולי שלי במוזיקה, ולהכין את הזוג שלא יודע לקראת מה הוא הולך. הטלפון שלי צפצף והודעות עם גזרי שירים רומנטיים מוקלטים, חלקם מהמחשב וחלקם בקולו שלו, של זה שאני באמת שלו.

זה לא התאים באותו הרגע אבל לא יכולתי שלא להקשיב. הרי זה בדיוק אותו הקול ששר שלי אז, כשעוד היו לי כאבים בתאילנד. בסופו של דבר הסברתי שאני יוצאת עם חברים ואמשיך לשמוע את השירים ולהתקשקש מאוחר יותר.

הגענו למועדון הכי קינקי שיש. החוקים פה ברורים: עקב גבוהה הוא חובה, מינימום שחור והשאר בלי גבול, רק לא רגיל. בכניסה יש מסר למגיעים על פינות המשחק במועדון וחוקי הכבוד הנדרש כדי לאפשר מרחב חופשי ונטול שיפוטיות. לונה פארק למח.

בחוץ היה תור ארוך במיוחד ולקח לנו זמן להיכנס. קפאתי מקור והסתכלתי סביב, כשפתאום אני רואה פנים מוכרות. בחור שהייתי איתו בתקופה כשרבתי ולא דיברתי עם שלי. הוא היה מקסים ורומנטי ולימד אותי כמה דברים שלא ידעתי ורק חלמתי שאוכל לעשות בגוף הזה החדש שלי. הוא לא יוצא לפה בדרך כלל, זה לא הקטע שלו. לא הבנתי אם הוא רואה אותי או לא. הקוקו הגבוה והעקבים לא עזרו, חוסר הביטחון שלי התגנב וחדר אותם וגם את שכבות האיפור. הוא בטח מתבייש בי ולא רוצה להגיד לי שלום על יד כולם, שלא ידעו שהוא היה עם טרנסית. התעלמתי והמשכתי בשלי, מנסה מאד שלא לתת לזה להשתלט.

עוד בנושא:  "הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון"

נכנסנו סוף סוף, חלפתי על פניו בראש מורם, ענטוז קל ומתעלם וקוקו מתנפנף. בפנים המקום מלא. הצבע השחור של הבגדים שולט במרקמים שונים של דמוי עור. החברים שלא מכירים היו קצת בהלם תרבות והתיישבו על הספה בזמן שאני והידיד טיילנו במועדון כשהוא מוביל אותי יד ביד. התפלאתי על עצמי כמה אנשים כבר אומרים לי שלום ואיך יש כמה וכמה פרצופים וגברים שהייתה לי אינטראקציה כזו או אחרת איתם.

הייתי שיכורה עד שעצרנו. סמס מהחברה דיווח לי שהיא כבר לא שם… היא שתתה יותר מדי וכנראה חטפה הלם תרבות. שלובה בזרועות של הערפד ביקשתי ממנו לשבת לרגע. רצה הגורל והבחור הרומנטי מולי. עכשיו הוא בטוח רואה אותי, עכשיו הוא לא יכול להתעלם ממני. החלפנו כמה מילים, היה מביך מאד. מטומטמת שכמוני, הוא בכלל לא ראה אותי בחוץ. ועכשיו הוא רק יושב קפוא מולי מחייך בסקסיות ומנסה לגשש מה מהות הקשר שלי עם הבחור שאיתי.

למה חוסר הביטחון הזה חוזר על עצמו שוב ושוב אצלי? תמיד ארגיש שמתביישים בי? שאני בולטת מדי, מוגזמת? מתי אלמד להכיר באפשרות לקבל מחמאה ואאפשר לעצמי להיות פשוט מחוזרת?

מחשבות שלא כדאי לערבב עם אלכוהול.

המועדון הציף ולא היה לי חשק לכלום. מבטים חטופים ונגיעות שלא מתאימות לי החזירו אותי ואת הערפד לדירה שלי. חיממתי לו מהאוכל הטעים שהכנתי, הורדתי מעצמי את כל השכבות ונכנסתי למיטה נקייה. בזמן שהוא שתה מלא מים, אכל, התקלח והתיישב לראות כדורסל, אני נרדמתי.

הוא העיר אותי אחרי ששם ראש ונח כדי שיוכל לנהוג חזרה. קמתי לנעול, סגרתי וילונות לחושך מוחלט והלכתי לקבור את עצמי מתחת לפוך.

כשקמתי סוף סוף הבטתי בטלפון, קיבלתי ממנו הודעה.

“שבוע הבא יוצאים למועדון רגיל”

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן