צילום: כדיה לוי
זה לא בהכרח בבחינת ידע רווח בציבור הרחב, אבל זה אף פעם לא מאוחר מידי לקצת מסורת לסבית; לנו הלסביות קוראים על שם האי לסבוס ביוון. למרות שהתושבים שלו תבעו את הלסביות ביוון ב2008 על שימוש בשם האי, הוא עדיין משמש יעד תיירות גאה, ויש בו אפילו פסטיבל מוזיקה לסבית שפעם רונה קינן תמר אייזנמן ויעל דקלבאום הופיעו בו ביחד, ואם היה לי מחולל זמן הייתי מבקרת בהופעה הזו.
אבל הקשר של זה לחיינו העמוסים עכשיו, מלבד המלצה אסקפיסטית, הוא ההצגה המקורית “סאפפו” של הבמאי והמחזאי עמוס מוקדי בן ה92 (!!!) שעלתה בתיאטרון יפו בשבת האחרונה, עם תפאורה ואווירה ששולחת אותנו דוח לאתונה למאה השביעית לפני הספירה.
למי ששואל את עצמו למה לחזור דווקא לשם (ולא להופעה של רונה תמר ויעל בפסטיבל לסביות), האמת שהסיפור מעורר השראה- סאפפו, או סאפפו מארסוס (עיר באי לסבוס) הייתה משוררת יווניה מפורסמת מאוד מהמאה השביעית לפני הספירה. בעיני הרבה אנשים היא נחשבת ‘הלסבית הראשונה’, למרות שבימינו היו קוראים לה ביסית. היא כתבה ופרסמה שירי אהבה אירוטים לנשים, וכך נשים שנמשכות לנשים ומרגישות שהכינוי לסביסית לא קליט יכולות לקרוא לעצמן סאפפיות.
סיפור הפקת ההצגה מעורר השראה לא פחות: לעמוס מוקדי שעוד מעט בן 92 יש היסטוריה מפוארת בעולם התיאטרון הישראלי, הקים וניהל תיאטראות בארץ ובאנגליה (וגם-ההורים שלו השתתפו בהעלאת תאטרון הבימה לישראל) שיחק ביים וכתב, כששאלתי אותו למה דווקא סאפפו ולמה דווקא עכשיו, הוא סיפר לי שזה התחיל בשנות השבעים, כשניהל תאטרון בלונדון וקיבל בקשה מחברת הפקה ישראלית לכתוב להם תסריט לסרט קולנוע על המשוררת סאפפו מלסבוס.
עמוס חקר וחקר, מה השתמר מהמשוררת העתיקה והמוכשרת הזו. התסריט נכתב, אבל לא יצא לפועל, ועמוס המשיך בקריירה הענפה שלו, אבל את סאפפו מלסבוס הוא לא שכח, ובתקופת הקורונה הוא מצא את התסריט הישן שכתב. “זה סיפור מעולה!” את התסריט, עוד בדפים של מכונת כתיבה, הוא החליט להפוך למחזה. וכך בשנות הקורונה הוא כתב מחזה אפי ל40 שחקנים על בסיס התסריט שכתב בשנות ה70 (ומה אתם עשיתם בקורונה?). אחרי שסיים לכתוב הוא הסתכל על זה שוב. הוא ניסה לחשוב על היתכנות הפקה. “קיבלתי החלטה”, הוא אמר, “להפוך את זה לכמה שיותר אפשרי. אז צמצמתי את זה, החלטתי להתמקד בשתי דמויות- בסאפפו כמובן, ובבת הזוג שלה, אתיס. מה שמשך אותי לסאפפו הוא פרגמנט אחד, מתוך השירים הרבים שלה שנמחקו, שהשתמר, היא כתבה בו: ‘יום יבוא אולי ומישהו עוד יזכור אותנו.'”
ההצגה סאפפו עדיין מרגישה אפית, למרות שהיא כוללת רק שתי שחקניות. הטקסט יחזיר אתכם לשיעורי ספרות שקראתם בהם את אנטיגונה, או לשייקספיר, עשיר, מורכב, תיאטרון שמריח ‘עת עתיקה’. לתחושתי זו הצגה מרתקת שלא מנסה להיות ‘עכשווית’, אלא פשוט להגיש תאטרון בשיאו – עם טקסט שהעושר והמורכבות שלו מהפנטת. אני אודה – לא הבנתי את כל ההצגה, וזו הייתה חוויה שיכלה להיות מתסכלת, אבל בכל פעם שהרגשתי שאני מתבלבלת מידי, הן התחילו לשיר, וזה היה מהפנט ועבד כמו שטיפה אנרגטית, וקרדיט למוזיקאי של ההצגה-רון וידברג.
אז הדמויות הן סאפפו, אותה מגלמת מרים טוקאן. טוקאן פרצה לתודעה הישראלית בתור הזמרת הערבייה הראשונה בכוכב נולד 2007 ומאז (וגם לפני) הפכה להיות זמרת בינלאומית ופעילת שלום מובילה. זו ההצגה הראשונה שלה כשחקנית, היא חזרה בשביל לעבוד עם עמוס, ‘המאסטרו’ כפי שהיא מכנה אותו, מספרד. זה ליהוק מושלם, כי טוקאן עם השיער השחור הארוך מנגנת את העברית באופן שנשמע תנ”כי, וכשהיא וירדן קרוואני, השחקנית והזמרת המוכשרת שמגלמת את אתיס-המאהבת של סאפפו, שרות יחד, התוצאה לא פחות ממאגית. זה נשמע כמו פלמנקו, מעולם אחר וזמן אחר, החיבור ישיר לתוך הרגש, והמילים העתיקות של סאפפו מלאות תשוקה, אהבה ופחד ומרגישות חיות גם היום.
העלילה של סאפפו ואתיס יכלה גם להופיע ב L word בעיני, גם מבחינת המורכבות שלה וגם מבחינת הלסביות שלה, זו תזכורת לכך שהיוונים המציאו את הדרמה, ואם אתם מתכוונים ללכת לראות (וכדאי לכם) אז אנסה לתמצת אותה כי אני לא הבנתי את כולה תוך כדי ההצגה, וגם כדי לחשוב על למה להתמקד בדמות של סאפפו דווקא עכשיו.
אז לסאפפו יש חבורה שנקראת ‘חבורת הרעות’, הן מפורסמות, מופיעות בציבור, נחשבות ‘סוטות’, ומעריצות את סאפפו. אתיס, בת טובים שהלכה אחרי סאפפו, היא חלק מהחבורה ותלמידה של סאפפו, והן מאוהבות. אתיס היא הבת של מלך האי, והמשפחה שלה לא כ”כ רואה את זה בעין יפה, אבל הצרות האלו מתגמדות כשחבורה של בריונים נטפלים לחבורת הרעות בגלל השירה האירוטית ו’מעשי הזימה’ שלהן ואפילו הורגים חברה שלהן, תימאס. המדינה לא עושה דבר נגד הבריונות הזו, אבל אז המצב מתערער- כי הבריונים האלו משתלטים על הפוליס, ולוקחים את מקומו של אבא של אתיס. הם מנסים למצוא דרכים להאשים את סאפפו כדי להחליש אותה, ובסוף מכריחים אותה לחתן את כל התלמידות שלה.
אני אוהבת להגיע להצגות עם השאלה ‘למה עכשיו?’ כי בעיני תרבות אמורה להיות מראה חברתית, ואין דבר כזה תרבות שהיא לא פוליטית. היום השאלה ‘למה עכשיו?’ בוערת יותר מתמיד, כי אנחנו בתקופה של שינוי-ונדמה שאם עושים משהו שהוא לא קשור ישירות (כביכול) למהפכה שקורית ולהמונים ברחובות אז צריך להצדיק את המקום שנותנים לו. אבל לא הייתי צריכה להתאמץ מידי כדי לשאול את ה’למה עכשיו?’ על ההצגה סאפפו. טוקאן אמרה “אני לא מאמינה שזה קרה לפני 2600 שנה, זה נראה כמו אתמול”, ואכן יש רגע בהצגה שבו טוקאן-סאפפו אומרת שהרשויות לא מנסות לתפוס את הבריונים שתקפו אותם, ולי הייתה צמרמורת.
האם זה רחוק מאיתנו? עוד משהו בתור לסבית שתפס אותי הוא הקשר בין סאפפו לאתיס- הוא מתחיל להתערער כשכל הקשיים מסביבן מטלטלים אותן. המחזה הופך להיות סביב קנאה (ואולי גם לרדוף את השונה זו קנאה?) כשאתיס מקנאה לסאפפו, שמרוב כריזמה כולן וכולם נופלים שדודים לרגליה.
מהבחינה הזו, הרגשתי שאני מכירה אותן, והיה לכאב הזה תחושה מוכרת- יש כל כך הרבה דברים קשים שקורים בחוץ שקשה לשמור על הבית. הסיפור של סאפפו, ושל חבורת נשים שהיו שונות בתוך החברה ונאבקו על כך שיתנו להן להיות מי שהן, הוא רלוונטי לא רק מהמקום הלסבי- אלא מכל מקום של מיעוט, שעצם היותו מיעוט מייצר לו בעיות פנימיות.
אחרי השאלה למה עכשיו, מגיעה השאלה “ובמה זה עוזר?” יש יצירות שבהן התשובה ברורה, והמסר חד. אבל ההצגה הזו מורכבת הרבה יותר. יש בה כל כך הרבה רבדים, נראה שכל בחירה בה נעשתה בקפידה ומתוך מחשבה רבה, והחזרה לעבר עוזרת לעבד את ההווה, ואין בה מסר אחד, וגם לא כל כך מומלץ לראות אותה מתוך הראש- אלא מתוך הלב, ולהרהר בה אחר כך.
