“העולם הוא מגרש המשחקים שלי, ואני יכול להיות חד הקרן בו”

 אורלי בינה מלכה קורן | צילום: אלבום פרטי

היום, ה-31 למרץ, מצוין יום הנראות הטרנסי. לרגל היום, פעיל חברותא, אמתי מינצר, ניהל שיחה עם אורלי בינה מלכה קורן, נערה טרנס א-בינארי, תלמיד כיתה י”א.

תוכלי לספר לי על עצמך?
אני אורלי, אני בת 17 מירושלים, אני מזדהה כביסקסואל וטרנס א-בינארי. יצאתי מהארון לפני 4 שנים, בגיל 13. אני דתל”שית, לומד בפנימייה בכיתה י”א. הייתי חניך בבית הפתוח שם הכרתי בפעם הראשונה את הקהילה הגאה ואת הקהילה הדתית הגאה. כיום אני באיגי באר שבע.

מה זה אומר להיות טרנס א-בינארי?
א-בינאריות הוא מונח מטרייה, שמתאר כל זהות מגדרית שאינה גבר / אישה. בהנחה כי קיים רצף בין זהות גברית לבין זהות נשית, זהות א-בינארית נעה על הרצף הזה: יכולה להיות גם וגם אבל גם לא ולא.

באופן אישי, אני לא חווה תחושה של מגדר, אין לי הבנה של מה זה אומר להיות “גבר” או “אישה”, אני לא כל כך נמצאת במשוואה הזאת. אני מרגיש שייכות לקהילה הטרנסית כי בעיני טרנס הוא מי שאין הלימה בין הזהות המגדרית שלו לבין המגדר ששויך לו בלידה. אני יודעת שיש טרנסים מסוימים שיגידו שאני “לא באמת” או “לא נחשב”. זו נקודה כואבת בעבורי, כי גם אצלי יש לפעמים קול קטן בראש שאומר “את לא באמת”, אני מנסה להילחם במחשבה שלא יקבלו אותי כי “אני לא טרנס אמיתי”.

יש לך זיכרון ראשון שבו הבנת שאתה לא בדיוק כמו הסביבה שלך?
כן, אני זוכר יום בכיתה ז’ כשהתארגנתי לבית הספר. עמדתי מול המראה ושום דבר לא התאים, משהו לא הסתנכרן בין החוץ לבין הפנים. זה היה לי מאוד מוזר – מבחוץ אני “עוברת” כאישה, אבל בכל זאת היה בי פחד שיתקפו אותי ברחוב כי משהו בי לא תואם את הנשיות הזאת, אני פשוט לא מתאימה לתבנית. בסוף לבשתי מה שלבשתי, אבל הרגע שבו עמדתי מול המראה והחלפתי 10 פעמים בגדים היה רגע בו הבנתי שמשהו לא מסתדר.

היו פעמים בהם דווקא התלבשת והרגשת שזה מתאים?
לאחי היה בר מצווה לפני כמה שנים, ואני החלטתי שאני רוצה ללבוש חליפה ולהסתפר. אבא שלי מאוד התנגד לזה, הוא אמר שהוא רוצה שכולם יהיו יפים לבר מצווה. אני זוכרת שאמרתי לו שאני רוצה להסתפר כדי להיות יפה בבר מצווה. בסוף הלכתי עם אמא שלי וקניתי סוף סוף את הבגדים האלה, קניתי את החולצה המכופתרת הראשונה שלי! לבשתי את החולצה לבר מצווה והרגשתי מדהים. זו הייתה גם סוג של יציאה מהארון כלפי המשפחה המורחבת שלי, כולם אמרו לי שאני נראה מעולה. כל כך שמחתי.

יום הנראות מעניק כוח לכל מי שבארון ומאפשר לו לדעת שיש אלטרנטיבה אחרת. האלטרנטיבה לא תמיד קלה, אבל יום הנראות הטרנסי מציב את האלטרנטיבה הזאת כקיימת

למה צריך את יום הנראות הטרנסי? אי אפשר להסתפק במצעדי הגאווה?
השאלה הזאת קצת מקבילה לשאלת “למה צריך את יום האישה”. התשובה בעיני נמצאת בגוף השאלה. אני חושבת שאם קיים יום כזה יש אנשים שצריכים שהוא יתקיים. אם הכול היה בסדר לא היו צריכים יום נראות, ואני חושבת שהרצון מראה שלא הכול בסדר.
אני יכול לדבר על הנתונים היבשים, על אחוזי האובדנות בקהילה הטרנסית, על אחוזי הנשים שעובדות בזנות. אני חושב שיש כבר הרבה במה, עד כמה שחשוב וצודק שתהייה כזאת, להומואים וללסביות. הנראות הזאת חשובה, פעם גם היא לא הייתה קיימת. עם זה, אם הקהילה ההומו-לסבית נמצאת במקום מסוים – הקהילה הטרנסית נמצאת מאחור מבחינת מוגנות, נראות וקבלה.

לפני שיצאתי מהארון תהיתי למה אני לא יכולה להיות ביסקסואלית וזהו, למה זה לא היה יכול לעצור שם. יש משהו בזהות טרנסית שמאתגר יותר את גבולות הקבלה. להיות הומו, לסבית, ביסית – זה עוד בסדר, אבל זהות מגדרית שונה זה כבר משהו אחר לחלוטין, רף אחר של שינוי שנדרש.

לאישה טרנסית יהיה קשה יותר להתקבל לשוק העבודה, גבר טרנס יקבל אינספור שאלות אינטימיות ופולשניות, בני נוער טרנסים יידחו על ידי המשפחות שלהם הרבה יותר מאשר הומואים ולסביות. יש פער מאוד גדול בין החברים בקהילה הלהט”בית – בין אלה שעוד “בסדר”, אלה ש”ניתנים לעיכול” לבין אלה שפשוט לא עוברים.

מה יום הנראות הטרנסי מעניק לך?
באופן אישי, בכל יום נראות אני גוללת בפיד ובוכה מהתרגשות ומשמחה. יום הנראות מעניק כוח לכל מי שבארון ומאפשר לו לדעת שיש אלטרנטיבה אחרת. האלטרנטיבה לא תמיד קלה, אני לא חושב שהדרך של אנשים מהקהילה הקווירית והטרנסית היא בהכרח קלה, אבל יום הנראות הטרנסי מציב את האלטרנטיבה הזאת כקיימת. יום הנראות הטרנסי הוא גם חיזוק למי שבאמצע הדרך. הוא יום שמאפשר לי להרגיש את הקהילה, את המשפחה – את האחים והאחיות. להרגיש שאני לא לבד.

מה מיוחד בחוויה הטרנסית?
יש לי 2 תשובות לשאלה הזאת. יש קווים דומים בין החוויה הטרנסית לבין כל חוויה קווירית אחרת. חוויה של חוסר התאמה, של בדידות ושל אחרות. יחד עם זאת, אני חושב שמשהו בעוצמות החוויה שונה כשמדובר בזהות טרנסית. החוויה הטרנסית מערערת לחלוטין על הפטריארכיה, במיוחד כשמדובר בזהות א-בינארית. אני חושבת שזו הסיבה שטרנסים וטרנסיות כל כך מפחידים ומערערים אנשים.

מה שאני הכי אוהב בחוויה הטרנסית זה הסיפור של ללכת עד הסוף עם מי שאתה כי זו מילולית שאלה של חיים או מוות. המחירים מאוד גדולים, ובכל זאת אנשים מוכנות לבחור לשלם את המחירים האלה. עד כדי כך חשוב לנו להיות מי שאנחנו.

יש את כל אלו שאומרים שזו לא בחירה, אבל גם אם זו הייתה בחירה הייתי עושה אותה בלי להסס. אני לא מסכים להיות מה שהסדר ההטרונורמטיבי אומר לי להיות, אני מי שאני בוחרת להיות, אני מי שאני מחליטה להרגיש אתו בנוח.

אני חושב שגם טרנסים בינאריים יוצרים משמעות משלהם להגדרה של “גבר” ו”אישה”. הנקודה הזאת מאוד מיוחדת בעיני, אנחנו מפרקים לחלוטין את ההבניות המגדריות, אנחנו מכירים בחשיבות של מגדר בעבורנו אבל אנחנו גם קובעים איך הוא ייראה.

כא-בינארית אני מרגישה שהעולם הוא מגרש המשחקים שלי, ואני יכול להיות חד הקרן בו. אני מחליטה, אני בוחרת במי שאני. אני מרגישה בבחירה הזאת המון חופש ואמת ואותנטיות. אני מרגיש שאני פועלת מתוך גרעין פנימי ולא מתוך התכתיבים בהם אישה או גבר צריכים להתנהג. הבחירה החופשית יכולה לרפא את העולם שלנו. אני חושב שאם כל אחת תוכל לפעול על פי מה שטוב לה המציאות שלנו תהיה טובה יותר.

אמא שלי תמיד אומרת ש”אדם הוא אדם הוא אדם”. מתחת לכל המגדרים האלה אנחנו אנשים. אם נראה את האנושיות של הסובבים אותנו ונתנהל בהתאם נוכל ליצור קשרים חדשים, פחות היררכיים.

אני רוצה להמשיך לפתח את שאלת הבחירה. ביסים וטרנסים א-בינאריים לפעמים נתקלים בשאלה למה לא “לבחור” בצד הנורמטיבי יותר, מה את חושב על זה?
זו נקודה מעניינת, וכיאה לביסית אני מחזיקה בשתי הקצוות. ברגע שאומרים לי שאני יכול לבחור אני נכנס למגננה: אני רוצה לומר שלא מדובר בבחירה: נולדתי ככה, אין לי דרך לשנות את זה. לפני שנה שוחחתי עם נציג ארגון שמבצע “טיפולי” המרה. הייתי במקום לא טוב והרגשתי שלכולם היה יותר נוח אם הייתי אישה. לאחר השיחה, פניתי לכמה חברים וביקשתי מהם לפנות אלי בלשון “את” ולא בלשון מעורבת. הרגע הזה הבהיר לי שבעבורי לא מדובר בבחירה, אני זוכר את תחושות הבחילה ברגע הזה, הגוף שלי הרגיש שאני עושה משהו נגד הטבע שלי.

אולי בעולם אידיאלי היינו יכולות לבחור מי אנחנו, האמירה של “אין לי ברירה אלא להיות מי שאני” היא אמירה של הישרדות. של “בבקשה אל תהרגו אותי”, של “אין לי ברירה, אנוס אני!” בעולם טוב יותר, בו היה חופש לכולן להיות מי שהן, אולי דברים היו נראים אחרת. אולי היינו יכולים לנוע על הסקאלה יותר בחופשיות.

תוכלי לספר על טרנספוביה שחווית בקהילה הדתית הגאה?
לאחר השיחה עם נציג הארגון שמבצע טיפולי המרה פניתי אל חבר מהקד”ג. שיתפתי אותו בכך שאני רוצה לשנות את המגדר שלי ולהיות אישה. הוא אמר לי שהוא תומך במה שיהיה לי טוב, אבל שבעיניו “עדיף אידיאולוגית לבחור במגדר אחד”.

אני חושב שהאמירה הזאת יכולה להיות לגיטימית, אבל ברגע הזה כאבתי מאוד. חשוב לי גם לציין שהחבר שינה את דעותיו מאז, אבל השיח הזה הבהיר לי שהזהות שלי לא עוברת חלק בגרון לכולם. גם מי שאמורות להיות הכי ליברליות ומכילות, מי שחוו על בשרן דיכוי דומה, יכולות לא לקבל אותי לחלוטין.

מה אתה מאחלת לעצמך ולקהילה בשנה הקרונה?
אני מאחלת ביטחון, מוגנות ויציבות לכל חברות וחברי הקהילה הטרנסית. אני יודע שזה לא משהו שקיים הרבה. אומץ לא חסר לקהילה שלנו, אבל אנחנו עדיין ממשיכות לתהות האם יעיפו אותנו מבית והאם יהיה לנו מה לאכול. אני מתפללת שלא יהיו את המחשבות ואת השיקולים האלה יותר. שנוכל להיות מי שאנחנו, שיאהבו אותנו.

מה היית אומרת לנער טרנס בארון?
אני אחזור על הקלישאה הכי מוכרת והכי חשובה: יש מי שיאהב ויחבק ויקבל. אולי אתם מרגישים לבד אבל אתם לא לבד. אלף פעמים אתם לא לבד! יש עוד כמוכם, אתם לא היחידים שמרגישים ככה ואתם טובים בדיוק כמו מי שאתם. מי שאתם זה מהמם, אל תאפשרו לאף אחד בעולם לגרום להרגיש אחר.