“העדפתי פשוט לשתוק ולהיות מי שאני בסתר”

קוראים לי ליאור מוגמי, בן 31, דתי לשעבר, תימני וגיי. גדלתי בבית דתי למופת מאז שנולדתי והוריי שהאמינו בלב שלם באמונתם חינכו ולימדו אותי איך צריך להיות ולהיראות הבן של אלוהים, החל מלברך לפני האוכל, ללבוש ציצית, ועד לברך אחרי כל ארוחה שאתה אוכל.

גדלתי מעט ועברתי את שלב החיתולים והמשחק עם החברים בגן בארגז החול, עליתי בהתרגשות לכיתה א’ בבית ספר דתי שנקרא “ניר עציון” בפתח תקווה עם לא מעט קשיים התפתחותיים ולימודיים אבל עם הזמן, לא ויתרתי והצלחתי לכפר על הפער שנוצר ולהגיע לכל אותם החברים שלי בכיתה.

במהלך השנים בבית הספר היסודי הכל היה כרגיל, עד שעליתי לכיתה ו’ ושם הרגשתי שאני לא כמו כולם ושאני שונה. ניסיתי להבין מה בעצם שונה בי ומה גורם לי להרגיש ככה, אבל לא הצלחתי, עד שההתחלנו את שנת הלימודים, הכרתי את החברים שלי לכיתה והיה שם מישהו שהרגשתי אליו משהו שונה, תמיד רציתי לראות אותו, בכל פעם שהוא דיבר איתי נורא הסמקתי ולפעמים גם הייתי חולם עליו בלילות ופה ידעתי את מה שניסיתי לגלות על עצמי ולא הצלחתי, שאני אוהב בנים.

העדפתי לשמור את הסוד הקטן הזה בלב שלי ונשבעתי שאני לא אספר לעולם לאף אחד. לא הייתי טיפש וידעתי שבבית התימני שאני גדלתי בו ובכלל בקהילה הדתית לא מקבלים את הנושא הזה, אז העדפתי פשוט לשתוק ולהיות מי שאני בסתר.

כך עברו השנים, עליתי לחטיבת הביניים ואחרי זה לתיכון, הסוד עדיין נשמר בתוך ליבי ולא נאמר לאיש. אפילו לחברים הכי טובים שלי. לא הצלחתי. ידעתי שאם אני אספר להם, אף אחד לא יקבל את זה ושיכולים לעשות עליי חרם בגלל זה. סבלתי, רציתי להשתחרר ולצעוק לעולם שזה מי שאני ושאני לא מתבייש בעצמי.

עם הזמן הבנתי שדת לא סותרת נטייה מינית ונטייה מינית לא סותרת דת, ואם אני אוהב את מי שאני ואת הדת שלי אסור לי לוותר על אף אחד מהם בעולם וכך אני יהיה שלם עם עצמי

במהלך השנים לא הייתי הולך לפעילויות של איגי- ארגון הנוער הגאה ולא הייתי מעורב בפעילויות של הקהילה הגאה כי פחדתי שמישהו מהמשפחה או מהחברים יראה אותי ויגלה להוריי, לשאר בני המשפחה או לחברים הקרובים שלי בבית הספר. יום יום סבלתי, הייתי בקונפליקט מאוד גדול עם הנטייה המינית שלי ועם הדת, איך זה מסתר ביחד? הרי כתוב “לא תשכב משכב זכר” בתורה? אז האם זה מותר והאם זה לא מותר? עם הזמן הבנתי שדת לא סותר נטייה מינית ונטייה מינית לא סותרת דת, ואם אני אוהב את מי שאני ואת הדת שלי אסור לי לוותר על אף אחד מהם בעולם וכך אני אהיה שלם עם עצמי.

לפני הצבא הייתי הולך בסתר לקבוצה של איגי שהתקיימה במקום שבו אני גדלתי, פתח תקווה, אך עדיין לא הייתי בשל לצאת מהארון בפני הוריי. הגיע יום הגיוס שלי והתגייסתי ושירתתי את המדינה שלי בגאווה גדולה, גם ביחידה שלי לא סיפרתי לאף אחד על היותי גיי. במהלך שירותי הצבאי כשחזרתי הביתה מהבסיס, אני לא אשכח את זה, ישבנו לארוחת שבת עם המשפחה ופתאום התחלתי לבכות ורצתי מיד לחדר. אימא שלי ז”ל הגיעה אליי לחדר ושאלה אותי מה קרה, מאוד חששתי לספר לה כי אני לא ידעתי איך היא תקבל את זה, אבל בסוף נשברתי ואמרתי לה “אימא, אני הומו”. היא לא האמינה למה שהיא שמעה והתחילה לבכות, היא לא קיבלה את זה וגם כל השנים אחרי שסיפרתי לה עדיין היא לא קיבלה אותי בלב שלם. אבא ואחי כן קיבלו אותי, תמכו, עטפו והיו שם בשבילי לכל אורך הדרך, ובטח אתם שואלים את עצמכם מה עם החברים? לא קיבלו והתרחקו ממני עם השנים, לא ציפיתי למשהו אחר כי ידעתי שהם לא יקבלו אותי בכלל.

היציאה מהארון השפיעה עליי רבות, גם לטובה וגם לרעה. מצד אחד הקשר עם המשפחה התחזק, התעצם ואפילו מכיל ואוהב יותר ויותר ומצד שני החברים שהיו באותה תקופה כבר לא נשארו בגלל שסיפרתי להם את זה שאני גיי ואפילו יש אנשים שאני הכרתי שהתרחקו. אם אני מסתכל אחורה, אני מרגיש מאוד טוב שיצאתי מהארון, זה גרם לי להיות גאה במי שאני ולא להסתתר וגרם לי להבין שמי שיאהב אותי יאהב אותי איך שאני, כי הנטייה המינית שלי לא משנה אותי והופכת אותי לבנאדם רע וזה לא עניין של אף אחד מה אני עושה בחיים האישיים שלי.