זאוס היה בנם השישי והאחרון של קרונוס וריאה הטיטאנים. נבואה שרבצה על אביו, קרונוס, חזתה, כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם, ובשל כך נהג לבלוע את ילדיו מיד עם היוולדם. כדי להציל את בנה הערימה ריאה על בעלה ונתנה לו, במקום בנה הרך, אבן עטופה בבד. קרונוס בלע את האבן והיה בטוח, כי בלע את בנו. ריאה ילדה את זאוס במערה חבויה בכרתים, והוא גוּדל בסתר על ידי נימפות, עד שבגר והגיע למלוא כוחו. לאחר שגבר על הטיטאנים ועל טיפון, נעשה זאוס לאדון העולם והאלים. הוא נטל לעצמו את השמים וקבע את ארמונו על פסגת האולימפוס.
האלים הם אלים, אך במיתולוגיה היוונית הם אינם חפים מפגמים. הם בוגדים, תככנים, בעלי יצרים ותשוקות. זאוס, למשל, חרף גדולתו והיותו החזק שבאלים, אינו הפיקח שבהם. הוא מצטייר כיישות יצרית מאוד, ותאוות הבשרים שלו מביאה אותו ללבוש צורות שונות כדי לפתות אלות, נימפות ובנות תמותה. אחת מהן היא מטיס (העצה, תושייה), שזאוס שאף לבעול אותה כדי להבטיח את עצמו מפני מזימות והפיכות. המיתולוגיה מספרת, כי האלה ניסתה להתחמק, אך לבסוף נאלצה להיכנע. לאחר שהרתה לו, נודע לזאוס, כי היא עתידה ללדת בת, שתהיה דומה לו בעוצמתה ובתבונתה, ובעתיד תלד גם בן, שידיח אותו משלטונו. כדי להקדים תרופה למכה, ובדומה לאביו לפניו, בלע זאוס את מטיס ההרה, והעובר צמח בתוך ראשו. ברגע הלידה, בעודו מתייסר בצירים (היו אלו כאבי ראש נוראיים, אני מניחה), קרא זאוס להפייסטוס הנפח, וזה הלם בגרזנו על קודקודו של זאוס, ומן הבקע זינקה אתנה, חמושה מכף רגל ועד ראש.
גם את דיוניסוס ילד זאוס. מי שמוכר כאל היין והגפן, נולד לזאוס ולסמלה, בתו של מלך תבאיי. לאחר שנגלה זאוס בפניה של סמלה בצורתו השמימית, אורו ועוצמתו היו כה אדירים, עד כי גופה האנושי לא יכול היה להכיל את המראה, והיא מתה. כאשר מתה, הוציא זאוס את העובר מגופה, חתך את שוקו (או את ירכו, על פי גרסאות אחרות), הכניס לשם את העובר ואיחה את השוק. כעבור מספר חודשים הוציא/ילד אותו.
האלים הם אלים, ומיתוסים נועדו ללמדנו דבר או שניים, אך היריון, ככול שהוא נשיאת העובר בגוף הממשי – לעומת הורות (סוגיה בפני עצמה, שהפמיניזם נדרש לה מאז ההבחנה, שטבעה אדריאן ריץ’ בספרה ילוד אישה, בין אימהוּת כמוסד דכאני, מגביל ומדיר, לבין אימהוּת כחוויה של צמיחה, יצירתיות, קשר וקִרבה) – אפשרי בבני האדם רק עבור הגוף הנקבי, הגשמי.
בהשאלה משמש המושג “היריון” גם ביחס לתכנון וליצירה. מבחינה זו זוכה הזכר, הגבר, הפטריארך. הוא היוצר, היולד. תפישה תרבותית זו יוצאת נשכרת מהגותו של פרויד, אבי הפסיכואנליזה. לאקאן, שהגותו ממשיכה את המסורת הפרוידיאנית, מתייחס לשלב האדיפאלי של פרויד וכותב, כי בעת ששני הילדים הפרוידיאניים משווים חלקי גוף ומגלים את השונוּת ביניהם, החברה היא המצביעה על הילדה ומיידעת אותה, כי היא חסרה דבר מה. וכך, הוא ממשיך, בעוד הפין הוא האיבר האורגני, שלחלק מאתנו יש ולחלק אין, הרי הפאלוס, מה שקיים בתחום הדמיון, הוא מה שהחברה מסמנת כחסר אצל הנשים. במסגרת הדיון הפאלוצנטרי-הוויזואלי, הפאלוס כמסמן נוכחות מקנה לזכר את מעמדו כסובייקט ואת יכולת היצירה האקטיבית.
רפי דייגי אינו מעוניין אך ורק בכוחו הסימבולי היוצר של הפאלוס. הוא מבקש לנכס אל תוך גופו הזכרי את תהליך ההיריון והלידה. לאורך השנים עוסקות יצירותיו של דייגי בסוגיות אישיות וחברתיות, הנוגעות לזהות המגדרית והמינית שלו עצמו ובכאלו הנוגעות לקהילה הגאה בישראל. בתערוכה “דראגולוגיה”, שהתקיימה ב-2007 (אוצרת: רחל סוקמן), גישש דייגי אחר ההיבט הנשי בזהותו כזכר, כשצייר 24 שעות בחייה של מלכת דראג. ב-2017, בתערוכה “אמנות פרובוקטיבית – לייט+” (אוצרת: רחל סוקמן), הציג פסל בשם מזל תאומים: שני גברים מכונפים בעלי בטן היריונית, ולמרגלותיהם יושב תינוק, המחובר עדיין בחבל הטבור לאחד מהם.
בתערוכה הנוכחית, “גברים בהיריון”, ממשיך דייגי להתמודד עם הסוגיה, שהפכה בוערת בשנה האחרונה עבור הקהילה הגאה, סוגיית ההולדה/פונדקאות של גברים הומוסקסואליים, ומציג גברים, הנושאים לפניהם בטן היריונית. תהליך העבודה על הציורים כלל הכנת מודלים של בטנים בשלבי היריון שונים, שהורכבו על גופם של דוגמנים גאים. בשלב הבא צולמו הגברים וצוירו בסגנון ההיפר-ריאליסטי, הייחודי לאמן. בכל אחד מהציורים מופיע גם מעין “צוהר” למאוויי הנפש; “בועית”, שהיא נדבך נוסף בסיפור ההיריון והלידה: פעם זה אולטרסאונד של עובר, פעם הרך הנולד, או כדור בדולח למשחק/לניבוי עתיד. מעבודותיו של דייגי עולה כמיהה להוויה הנשית ההיריונית וכאב על אי היכולת להביא ילד ביולוגי לעולם, רצון שאינו נחלתו של גבר או של אישה דווקא, אלא תשוקה כלל-אנושית.
אף שבשנים האחרונות אנו עדות ועדים לדיווחים על גברים שנכנסו להיריון וילדו, הרי שמדובר בגברים טרנסג’נדרים (מי שנולדו כנשים ביולוגיות, וזהותם המגדרית היא של גברים), ששמרו על איברי הרבייה שלהם ושימרו את היכולת להרות. היריון בגופו של זכר ביולוגי טרם הושג, ואפשרות זו היא, כרגע, רק בגדר הנחה אוטופית.
התערוכה “גברים בהיריון” מציגה, אם כן, ערגה ליצירת משפחה מתוך זוגיות הומוסקסואלית, וציוריו של דייגי נושאים את כתב ידו ואת כמיהתו של אמן גאה.
רפי דייגי: גברים בהיריון | אוצרת: רחל סוקמן | גלריה משרד – רח’ זמנהוף,6, תל אביב | פתיחה חגיגית: יום שבת, 11.5.2019 בשעה 12:00 נעילת התערוכה: 11.6.2019 | ימי שלישי עד חמישי: 11:00-18:00 יום שישי: 11:00-14:00
