צילום: עמוד הפייסבוק המרכז הגאה ת”א-יפו
מסביב לחודש הגאווה הזה, התעורר שיח די נרחב ביחס לאיחוד מאבקים בקהילה הגאה. השיא בנושא הגיע לאחר שגבר הומו בחר לתקוף אישה שהחזיקה דגל פלסטין בעצרת שהתרחשה בתל אביב. עצרת שסגרה חודש גאווה מוזר, חודש שהתחיל במובנים מסוימים ב-2 ביוני, עם צעדת הנשים שהתקיימה בגן צ’רלס קלור, המקום בו בד”כ מצעד הגאווה מסתיים.
אני משער שזה לא אמור להפתיע אותי, העובדה שגם גברים הומואים יכולים להיות אחראים לאלימות מגדרית, אבל הנושא מטריד במיוחד כשאני חושב על חשיבות רעיון הקהילה בעבורי. בשנות היציאה שלי מהארון, הרבה מהביטחון ששאבתי ביחס לזהות להט”בית היה מהקהילה הגאה. מהרעיון שיש קבוצה של אנשים שידאגו לי ויתמכו בי בתקופות מצוקה.
רעיון הסולידריות החברתית שבה אותי. חשבתי שהתשובה המוסרית והאישית כלפי האפליה שחוויתי היא לדאוג שכמה שפחות קבוצות ייפגעו מהיחס של החברה – בקהילה ומחוצה לה.
סולידריות חברתית ושוויון הם ערכים שבריריים. במקרים רבים הם יכולים להפוך לשוויון לחלק מהחברה, לסולידריות כלפי אלה שדומים לנו. במקרים שכאלה, אדם יכול לעמוד בעצרת ולמחות נגד הדיכוי שהחברה מפעילה כלפיו, ובאותו הזמן לפגוע – פשוטו כמשמעו – בחלשים ממנו.
אני חושב שהנקודה הזו התחזקה בעבורי כשישבתי בפעם הראשונה בבית מדרש, כאדם שהיה (יחסית) מחוץ לארון. על אף ששמחתי בכך שמצאתי מקום בעולם הדתי, לא יכולתי שלא לחשוב: האם אני יכול לתמוך בלב שלם במוסד מופרד מגדרית? האם היה יכול לשבת כאן תלמיד טרנס? תהיתי אם יש לי כאן מקום אמיתי – או שמצאתי מקום בו “מקבלים” אותי, אבל לא רואים בי תלמיד מן השורה.
ברגע הזה הבנתי שללא שוויון לכולם – אני לא אחווה חופש בעצמי. הבנתי שאני לא רוצה שיפתחו את דלתות בית המדרש גם בעבורי, אלא אני מבקש חשבון נפש בנוגע להימצאות של דלת נעולה, לבניית בית מדרש ללא חלק מהאוכלוסייה. אני לא מבקש קבלה, אין בי את הרצון להעניק את הכוח “לקבל” אותי לאף אחד. אני מבקש מרחבים שנועדו מלכתחילה לכולם.
לכן, חשוב לי לכתוב באופן פומבי את הדברים האלה, דווקא כקול שנשמע מארגון של גברים דתיים: בעבורי, פמיניזם ולהט”ביות שלובים. להט”ביות ודאגה לאוכלוסיות מוחלשות הם מאבקים הדדיים ומשלימים. לא ניתן לדבר באופן מלא על הומופוביה ללא התייחסות לאלימות כלפי נשים, לא ניתן לדבר באופן מלא על מאבק הקהילה הגאה ללא שיח על התנאים של העובדות הסוציאליות במדינה, ללא שיח על שירותי הרווחה והמענה שהם נותנים ללהט”בים שנזרקו מהבית.
יש בחברה שלנו דיכוי ממוסד וקבוע, כדי לטפל בו נצטרך לפנות אל השורש, להתייחס למציאות חברתית רחבה: לא רק להתגלמויות ספציפיות של שנאה. אני חושב שכדי לפרק אותו צריך לפעול כקבוצה. כשאני אומר את זה אני מתכוון גם ל: כדי לפרק אותו אני צריך את העזרה שלכםן, אני מבטיח בתורי להיות גב ותמיכה לכל מי שיצטרך.
סוף חודש גאווה שמח!
הכותב הוא אמתי מינצר – חברותא – הומואים דתיים. המאמר נכתב במסגרת פינת #מעת_לעט שמתפרסמת כמדי שבוע במדיה החברתית של ארגון חברותא – הומואים דתיים.
