לפני חודש הלכתי לקולנוע לראות סרט. מסביבי ישבו בעיקר זוגות סטרייטים מבוגרים, מהסוג שעדיין הולך לראות סרטים בקולנוע. אחרי שני טריילרים התחיל טריילר לסרט BROS (או, בשם האידיוטי שבחרו לו פה, "אין גברים כאלה"), שכלל בחור שמצלם את התחת שלו, שני בחורים מתנשקים בזמן ששניים אחרים מוצצים להם, בדיחות על פסיבים וכמה נשיקות לוהטות של גברים. הסתכלתי מסביב בזמן שהצופים לידי זזו באי נוחות בכיסאות ותהו אם הם בקולנוע הנכון. חבל שלא יכולתי לצלם את הבעת התימהון על פניהם כשהטריילר נגמר.
וזוהי הסיבה הראשונה ללכת לסרט הזה. זה סרט להט"בי (או, אם תרצו, להט"ב+ כי יש פה ייצוג של כולם) שמוקרן בהפצה מסחרית בכל רחבי הארץ. אז צריך ללכת ולהצביע ברגליים – ולהראות למפיצים שיש מספיק קהל בארץ לסרט כזה, אז שיביאו עוד.
והסיבה השנייה היא, ש"אין גברים כאלה" (נכנעתי, ככה קוראים לו פה אז אין מה לעשות) הוא סרט מוצלח.
לכאורה, זוהי עוד קומדיה רומנטית אמריקאית על שני הפכים מוחלטים עם בעיית מחויבות שמתאהבים כנגד כל הסיכויים. בובי הוא "גיי מקצועי" בן 40 פלוס שמעולם לא התאהב. יש לו פודקאסט נשכני וצעקני והוא חבר הנהלה במוזיאון להיסטוריה להטבפא"קית שעומד להיפתח בניו יורק. הוא מחפש היכרויות פחות שטחיות ממה שגריינדר מספק לו, אך גם מתגאה בכך שהוא לא פנוי רגשית.
ארון הוא קרוספיטאי בעל גוף מפוסל שחוגג במסיבות ובאורגיות ומזריק לעצמו הורמונים. השניים נפגשים במסיבה ומבהירים אחד לשני שהם לא בעניין של מערכת יחסים, ובאמת – הם עושים הכל כדי לחבל בה, וזה כמעט מצליח להם.
אך למעשה – "אין גברים כאלה" הוא לא סתם עוד רום-קום סכריני. הוא סרט שמציב מראה מול הפנים של קהילת הלהט"ב+ כפי שהיא נראית בשנת 2022, והפנים שנגלים במראה הזאת מכוערות מאוד.
החל מהשיח בגריינדר, שכשמסתכלים עליו כאן רואים עד כמה הוא פאתטי ומגעיל, וכלה בשיח הפנים-קהילתי – שמורכב בעיקר מצעקות ומלחמות אגו בין הומואים, ללסביות, לטרנסים, לבי-סקסואלים, לא-בינארים – וגם כאן אין ממש "שיח", אין "קהילה" ואין עשייה משותפת.
אבל אל תבינו אותי לא נכון – זה לא סרט כבד, זה סרט משעשע. "אין גברים כאלה" מצליח במקום שרבים אחרים נכשלו – לעשות סרט מצחיק על נושא רציני.
אהבה היא לא אהבה
"אהבה היא אהבה הוא טיעון מתנשא", אומר בובי בפודקאסט שלו. "זה מה שאנשים סטרייטים אומרים כדי להראות כמה הם כביכול מתקדמים ומקבלים זוגות הומוסקסואלים. אבל אהבה היא לא אהבה, היא שונה".
ו"אין גברים כאלה" אכן מראה את כל הצדדים. מצד אחד, הוא כתוב על פי הנוסחה של קומדיות רומנטיות קלאסיות כמו "כשהארי פגש את סאלי" ו"יש לך הודעה" שגם מוזכרות בסרט, ומצד שני – הוא מספר סיפור אהבה חד-מיני מודרני, רענן ושונה, שמחבק את ההבדלים עליהם מדבר בובי.
ויש כאן ניצחון נוסף. כי "אין גברים כאלה" הוא סרט של "יוניברסל", שדואגים לשווק אותו כ"קומדיה הרומנטית הלהט"בית הראשונה שמגיעה מהאולפנים הגדולים". וזהו אכן סרט האולפנים ההוליוודי הראשון שכל כוכביו הראשיים הם להט"בים+ מחוץ לארון. ניק סטולר שכתב וביים אותו היה אחד היוצרים של סרטי "החבובות", "שכנים" ו"חסידודס", ובילי אייכנר שכתב איתו את התסריט וגם מככב פה, כתב תסריטים לסדרות טלוויזיה ושיחק ב"מלך האריות", "אנגרי בירדס" ו"שכנים 2". אז קומדיה הם יודעים לעשות, והיא אכן מוצלחת.
ויוניברסל בהחלט שחררו להם את הרצועה, אז גם בדיחות על תעשיית הקולנוע לא חסרות פה. צחוקים על שחקנים סטרייטים שמשחקים גייז בארון כדי לזכות באוסקר, הזמנה מהאולפנים לכתוב תסריט ש"יראה לסטרייטים שאהבה של גייז היא אותו דבר", ועקיצות על הולמרק, שעשו כביכול בפעם הראשונה סרט כריסטמס על גייז, וגם סרט כריסטמס על משפחה פוליאמורית. ועל הדרך יש פה גם עקיצות על "שיט'ס קריק", "רפסודיה בוהמית", "אוון הנסן היקר", ליל נאס ועוד.
ואפרופו עקיצות וקריצות – לצד אייכנר מככב בתפקיד הראשי לוק מקפרליין ("סופרגירל", "סמאש" ו"אחים ואחיות"), שהוא אחד הכוכבים הרומנטיים הקבועים בסרטי הולמרק, ושיחק גם בסרט הכריסטמס החד-מיני הראשון של נטפליקס "הרווק הנצחי". בניגוד לבדרך כלל הוא משחק פה את השרירן ה"גבר-גבר", ועושה תפקיד מצוין.
עוד פנים מוכרות הן דוט מארי ג'ונס (GLEE), בואן יאנג (SNL), הארווי פיירשטיין ("היירספריי"), מיס לורנס ("ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי"), ג'ים ראש ("קומיוניטי", "העולם על פי דאנקן", "היורשים"), אמנדה בירס ("נשואים פלוס"), ג'יי רודריגז ("טא'צ עליז לסטרייט שיעיז") והופעת קמע משעשעת של דברה מסינג בתפקיד עצמה ("אני לא גרייס! זו רק דמות. אני לא החברה הכי טובה שלכם!").
באדיבות סרטי יוניברסל
הקהילה צריכה לעשות חשבון נפש
"אין גברים כאלה" הוא סאטירה ביקורתית על מצב הקהילה הלהט"ב+ היום, אם יש בכלל "קהילה". זה סרט שמראה לנו שמצד אחד אנחנו חייבים להמשיך לפעול, לנגח ולצרוח את מי שאנחנו לכל העולם – וחלילה לא "להחליש מסרים" – בקשה פוגענית שמבקש ארון מבובי לפני המפגש עם הוריו. אך מצד שני אנחנו צריכים להפסיק לצרוח אחד על השני – ולהתחיל לכבד, להכיל, לשתף ולפעול יחד עם כל מי שאחר ושונה בתוך הקהילה שלנו – גייז עם לסביות עם טרנסים עם קווירים עם א-בינאריים עם ביסקסואלים (ועם כל שאר האותיות). כי מלחמות פנימיות לא יביאו אותנו רחוק, והן לא מה שיהפכו אותנו ל"קהילה".
וברוח יום כיפור – עוד חשבון נפש אחד שכדאי לעשות בעקבות הסרט הזה. לזכור שמאחורי כל דיק פיק, "כמה הכלי?" ו"מה מחפש?", ומאחורי כל שרירן בלי חולצה במסיבה מסתתר בנאדם. עם שריטות ובעיות, ממש כמונו. אז רגע לפני שאנחנו עונים – בואו נהפוך את השיח למכבד ונעים יותר. החל מרגע זה.
תגובה אחת
בעיקר מביך ומעיק עד כמה הסטנדרטים ההטרו נורמטיביים מוכלים בקהילה – בסרט שרדיקליות היא ממנו והלאה. שוב ובסה״כ מדובר ברומן הטרו נורמטיבי, בין שני גברים לבנים סיס-ג׳נדרס מהמעמד הבינוני גבוה מזילים דמעות קרוקודילים בעוד הייצוג הסטריאוטיפי של לסביות, טרנס, בי והשאר, הולך לעזאזל. פארסה קולנועית פר אקסלנס- תביאו שקית הקאה!