מתוך “אליטה” | באדיבות נטפליקס
חודש הגאווה הסתיים אבל הסרטים והסדרות שהיו בערוצי הגאווה היעודיים עדיין נמצאים ב-VOD. תוסיפו לכך כמה סדרות חדשות ועונות חדשות לסדרות ותיקות, וקיבלתם יבול משובח של סרטים וסדרות להט”בים. אז הנה רשימת הטופ 10 לפי סדר העדיפויות האישי שלי – החל באלה שאסור לפספס וכלה באלה שאפשר גם.
מיוחד (Special)
כשמה כן היא – הסדרה הלהט”בית הכי מיוחדת היום על המסך. סדרה נוגעת ללב, מרגשת ובעיקר – סופר-מקורית – כי זה נושא שלא עוסקים בו כמעט, בוודאי לא בטלוויזיה.
במרכז הסדרה – בחור עם שיתוק מוחין שיוצא מהארון. בעונה הראשונה הוא מתנסה בפעם הראשונה עם גבר, ובעונה השנייה שעלתה לאחרונה הוא יוצא לדייטים ומחפש את האחד.
כותב הסדרה, ריאן אוקונל, נולד עם שיתוק מוחין וכשהיה בן 20 נפגע מתאונת דרכים שבעקבותיה עבר ניתוחים רבים. את חייו המקצועיים התחיל כבלוגר, ובהמשך כתב תסריטים לסדרה “אוקוורד” ב-MTV (אם לא ראיתם – חובה!) ולריבוט של “בוורלי הילס 90210” ובמקביל כתב ספר על חייו.
ג’ים פרסונס, שנתקל בסיפור של אוקונל, הציע לו להפוך את הספר לסרט, מה שהתגבש בסופו של דבר לסדרה בנטפליקס כשפרסונס ואוקונל מפיקים שותפים.
בהתחלה הם חיפשו שחקן אבל בגלל אילוצי תקציב אוקונל משחק בעצמו בתפקיד הראשי, ועושה עבודה נהדרת ובעיקר אותנטית – כי הסיפור הוא כל כך ייחודי כך שאין מישהו יותר טוב מהוא עצמו כדי לספר אותו.
הכל פה פורץ דרך – סדרה עם בעל מוגבלות בתפקיד הראשי, סדרה עם גיי בעל מוגבלות בתפקיד הראשי, סדרה עם גיי בעל מוגבלות שמקיים יחסי מין. והכל גם אותנטי – סיפור שיתוק המוחין והתאונה של אוקונל, וחוויות היציאה מהארון וצעדיו הראשונים כגיי.
אבל אל תטעו – זו לא סדרה על שיתוק מוחין ואין פה שום דבר מדכא. הקשיים של אוקונל הם קודם כל של גיי ששונה מאחרים ומחפש אהבה על אף הקושי, וככזה אנחנו יכולים להתחבר אליו גם אם אין לנו שיתוק מוחין.
החברה הטובה שלו, הקולגות והבוסית בעבודה והסיטואציות שהוא נתקל בהן – מספקים שלל מצבים קומיים. אז לצחוק ולהתרגש מותר. לבכות? לא ממש צריך.
אל תדלגו על Special. מבטיח לכם שתיהנו ושהלב שלכם יתרחב.
בריאים: סיפור מאבק
בין כל הסרטים והסדרות שקובצו בערוץ הגאווה ב-YES השנה היו גם בכורות שלא שודרו קודם לכן. אחד הסרטים החדשים החשובים ביותר הוא הדוקו הזה, המביא פיסת היסטוריה שמסמנת את תחילת שינוי התפיסה הציבורית והפוליטית כלפי נטייה מינית ומגדר.
ב–15 בדצמבר 1973 עשרות מיליוני אמריקאים “הבריאו” באופן מפתיע ממחלת נפש. עד לאותו רגע, הממסד הרפואי ראה בהומוסקסואלים ולסביות כחולי נפש הזקוקים לריפוי, כי הומוסקסואליות הוגדרה כהפרעה נפשית ב-DSM, המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות.
הסרט מביא עדויות של הומואים ולסביות שעברו טיפולים פסיכיאטריים, אשפוזים, טיפולים ביהביוריסטיים וניתוחים לכריתת אונה, שהותירו בגופם ובנפשם נזק תמידי.
הוא מתחקה אחר המון שנות מאבק של הקהילה הלהט”בית בתווית שהממסד הפסיכיאטרי החליט להצמיד לה בלי מחקרים תומכים או ראיות מדעיות לכך שמדובר במחלת נפש.
בסיומו של המאבק, האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית הכריזה שהיא טעתה ושהומוסקסואליות איננה הפרעה נפשית, והסכימה למחוק את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות המפורטות ב-DSM.
סרט מרתק וחשוב, אל תחמיצו.
פוזה (Pose)
העונה הראשונה התבססה על הסרט “פריז בלהבות”, העונה השנייה רכבה על גב ההצלחה, והיה ברור שהעונה השלישית של פוזה, שעלתה ממש עכשיו ב-YES ובהמשך תגיע גם לנטפליקס, חייבת להביא משהו חדש.
אם היינו מקבלים עוד מאותו דבר – תחרויות נשפים ומאבק של בית בבית אחר, הסדרה הזאת לא היתה נכנסת לרשימה הזאת. אז אני שמח לבשר שזה לא קרה – והעונה השלישית היא הטובה ביותר בסדרה.
הפעם אנחנו נכנסים לקרביים של הדמויות וצופים בהתפתחות שלהן. לשם כך נחוצים פלאשבקים – מאין הן באו ולאן הן הולכות, ושוב אנחנו נחשפים לשנות ה-70 הלא ממש עליזות בניו יורק. העונה השלישית מתרחשת באמצע שנות ה-90, בהן מגיפת האיידס ממשיכה לגבות קורבנות, וכולם מנסים כאן לשרוד אותה ולהצליח לחיות.
החטא (It’s a sin)
אם עוד לא ראיתם את המיני-סדרה המתוקה הזאת ב-YES אז זה באמת חטא, שאני מצפה שתתקנו עכ…שיו.
ראסל טי דיוויס, היוצר שאחראי ל”קוויר בעיר” הבריטית, “בננה, מלפפון, טופו” המצוינת (לא ראיתם? חובה!) ו“השנים”, אחראי גם לסדרה המקסימה הזאת. היא היתה הופכת בכל מקרה לאחת הסדרות הנצפות, אבל העובדה שהיא עלתה בתקופת הקורונה, והיא עוסקת במגיפה עולמית אחרת – איידס, הפכה אותה לרלבנטית מתמיד.
וגם כאן – להגיד שהיא עוסקת באיידס זה לחטוא לעיקר. היא עוסקת בצעירים בריטיים להט”בים (וגיי פרנדלי) שמגיעים ללונדון בשנות ה-80 העליזות כדי להתחיל חיים חדשים, ולחגוג בסקס ומסיבות את נטייתם וזהותם המינית.
אל תוך כל הכיף הזה מתגנב האיידס. בהתחלה כחדשות רחוקות בעיתונים, ובהמשך כמשהו מוחשי שטורף את הקלפים. אבל מה שיפה פה, שזו לא סדרה מדכאה – איכשהו אנחנו נהנים גם מהרגעים הקשים יותר, והסדרה נשארת feel good עד הסוף.
נראה לי שהסיבה לכך היא שאנחנו מסתכלים על התקופה הזו בריחוק – הדור שלי זוכר אותה כתקופה איומה אבל שרד את הכל עד שהגיע ה-PrEP, והדורות הצעירים כבר גדלו למציאות של PrEP ולא מכירים משהו אחר. ולכן כדאי שתצפו בסדרה הזו, וגם ב”פוזה” וב”בריאים”, כדי לדעת כמה קשה היה פה לפני שהגעתם.
בראיון לניו יורק טיימס סיפר טי דיווידס שהוא רצה להנציח את דור חבריו שאיבד את חייהם בגלל המחלה. “רציתי ליצור דמויות שאתה מתאהב בהן כל כך שכאשר הם מתים, אתה מתגעגע אליהם כמו שאתה מתגעגע לאנשים שאיבדת”.
והוא ממש ממש הצליח. בעיקר בגלל הסיפורים המקסימים, המוזיקה האייטיזית הכייפית והליהוק המושלם של השחקנים הצעירים ובראשם ג’ייסון אלכנסדר, וכמה מפורסמים שהובאו לחיזוק – כמו ניל פטריק האריס וסטיבן פריי.
אליטה (Elite)
ייתכן שחשבתם שזו סדרת נוער מפגרת אז דילגתם עליה. אז טעות בידכם – חפשו מיד את השלט ותוסיפו אותה לרשימה שלכם בנטפליקס, כי היא נהדרת.
היא אכן מתרחשת בבית ספר תיכון פרטי בספרד, שבו הרוב ילדי עשירים וכמה עניים שמסתננים על מלגות. אבל מה שמיוחד בה הוא המתח. בכל עונה מישהו מת בתחילת הסדרה, ולאורך הסדרה אנחנו מגלים יותר ויותר פרטים עד לחשיפת הפרשה.
זה מותח, זה מורט עצבים, וזה בעיקר – מעניין. כל הרשימה הזו ראויה לבינג’, אבל אני חייב להודות שבמקרה של “אליטה” פשוט לא הצלחתי לקום יומיים שלמים מהכיסא, כי לא היה שום סיכוי שאצליח לשרוד בלי הפרק הבא.
הבחור הכי סטרייט מגלה שהוא גיי? צ’ק. זוגיות עם בחור מוסלמי עני? צ’ק. עירום, עירום ועוד עירום? צ’ק. סקס של גברים עם גברים ונשים עם נשים? מלא. ובעיקר בעונה הרביעית שעלתה לאחרונה. מעולם לא נראה כל כך הרבה סקס להט”בי על המסך.
וכולם יפים ויפות, והבתים שלהם מדהימים, האופנה מטורפת והשפה – אח, השפה.
אל תחמיצו, גם לא את הסרטים שהם עשו לקראת העונה הרביעית – שמציגים עלילות שלא נכנסו לסדרה. אני מבטיח לכם הרבה הנאה וסיפוק. עליי.
דרך המלך (Young Royals)
ולעוד סדרת התבגרות מעולה שעלתה ממש עכשיו בנטפליקס. סיפורו של נסיך שבדי צעיר, שבעקבות שערורייה ציבורית נשלח על ידי הוריו – המלך והמלכה, ללמוד בפנימייה יוקרתית.
הכל היה יכול להיות יותר קל אילולא הוא היה נאלץ להסתיר את נטיותיו המיניות, ואת העובדה שהוא נמשך לחבר מקסים מהכיתה.
העניינים – כמובן, מסתבכים, ועוד בשבדית. מה שמבטיח איכות.
הפלייליסט של זואי Zoey’s Extraordinary Playlist))
ברור שסדרה מוזיקלית אחת לפחות חייבת להיכנס לרשימה שלי, וכשמדובר בסדרה שמככב בה אלכס ניואל אז אין בכלל שאלה.
למי שלא מכיר את פצצת הכישרון הזאת, הגיע הזמן שתכירו. ניואל השתתף בתוכנית ריאליטי שחיפשה אחר הכוכב הבא של Glee מבין 34,000 צעירים וצעירות שניגשו לאודישנים. הזוכה במקום הראשון קיבל תפקיד בסדרה, וניואל, שזכה במקום השני, קיבל תפקידון שהיה אמור להימשך שני פרקים, אבל הבשיל לתפקיד קבוע.
בסדרת הריאליטי ניואל גדול המידות לבש בגדי נשים ודפק ביצועים לשירי הדיוות השחורות הגדולות. מכאן ועד “יוניק”, הטרנסג’נדרית הנהדרת שגילם ב-Glee, ולתפקידים במחזות זמר בברודוויי, הדרך היתה קצרה.
“הפלייליסט של זואי” שמשודרת ב-Yes, היא סדרה על מנהלת מחלקת פיתוח בחברת סטארטאפ (ג’ין לוי המקסימה), שיש לה יכולת מופלאה לשמוע את המחשבות של הסובבים אותה בתור שירים שהם שרים.
ניואל מגלם כאן את מו – השכן והחבר הטוב שלה, או בעצם החברה – גבר גיי שלבוש כאישה, משחק כאישה ושר כאישה – כלומר יש לנו ג’נדרקוויר מוכשר ונהדר בתפקיד הראשי.
כל הדמויות בסדרה עסוקות בלמצוא אהבה, ויש גם טרגדיה משפחתית שממלאת את העונה השנייה בפטפטת מיותרת, שנגמרת תודה לאל, וכולם חוזרים לשיר.
יש פה המון שירים טובים, זמרים וזמרות מעולים, וביצועים נפלאים ועתירי כוריאוגרפיה. הדמות של מו שנונה ומושחזת, וכל סצינה שהוא מופיע בה היא פשוט חגיגה.
גילטי פלז’ר לגמרי – אז קחו בן אנד ג’ריס ורוצו לראות.:
בונדינג (Bonding)
העונה הראשונה היתה חביבה, העונה השנייה ממש טובה. עוד ממתק חמוד של נטפליקס, והפעם – קומדיה על BDSM.
מעשה בסטודנטית שעובדת כדומינטריקס, ומגייסת את חברה הגיי להיות העוזר שלה. הם נקלעים להרפתקאות משעשעות ועל הדרך מוצאים זוגיות.
אבל לפני שאתם מתלהבים – בעונה הראשונה קהילת ה-BDSM לא ממש עפה על הסדרה, בטענה שההומור מאוד סטראוטיפי והתיאורים לא ממש משקפים את המציאות.
היוצר התנצל, ולקח מומחית ל-BDSM שלדבריו עזרה לו לתקן את אי הדיוקים לקראת העונה השנייה שעלתה לאחרונה. אולי זוהי הסיבה שהעונה השנייה הטובה יותר.
כך או כך – סדרה חמודה להפליא, ובהחלט שווה צפייה.
הוליווד (Hollywood)
מאז שעלתה בנטפליקס ועד היום התחמקתי מלכתוב עליה, כי היא לא אחת מיצירות המופת של ריאן מרפי, אבל בסך הכל אהבתי אותה.
המיני-סדרה הזו מתרחשת בהוליווד של אחרי מלחמת העולם השנייה, כשתעשיית הקולנוע נשלטה על ידי גברים, הכוכבות היו בלונדיניות, וגייז ושחורים היו נרדפים ואזרחים סוג ב’ גם בארה”ב ובעיקר בתעשייה.
ייחודה של הסדרה הוא שהיא מתבססת על סיפורים הוליוודיים מוכרים. כמו סיפורו של סקוטי באוארס, ששימש כסרסור של נערי ליוויי לתעשיית הקולנוע, וסיפורו תועד בדוקו “סקוטי וההיסטוריה הסודית של הוליווד” ב-YES.
וכמובן דמויות מוכרות כמו רוק הדסון, ויוויאן לי, האטי מקדניאל, אנה מאי וונג ואלינור רוזוולט שמופיעות פה לצד הדמויות הראשיות והפיקטיביות – תסריטאי שחור וגיי, שחקנית שחורה שמקבלת את התפקיד הראשי, ובמאי צעיר ממוצא פיליפיני שמביים את סרטו הראשון.
הסרט מתאר מציאות מקבילה, של מה-היה-קורה-אילו כל אלה היו זוכים באוסקר, ואת האולפן היתה מנהלת אישה ולא גבר, ורוק הדסון היה יוצא מהארון.
מצד אחד – פנטזיה מעניינת, ומצד שני – הכל פה טוב מדי ונופל בול במקום. ברור שזה מה שמרפי התכוון לעשות, אבל הפעם זה בעוכריו – ויש תחושה שהכל נשאר פה על פני השטח ולא ממש חודר פנימה.
אך עדיין – כאמור – שווה צפייה. ולו בגלל הקאסט – האישה והאגדה פטי לופון, דארן כריס, דילן מקדרמוט, ג’ים פרסונס, קווין לטיפה, מינה סורבינו וכל הקאסט הצעיר והמוכשר.
הלסטון (Halston)
עוד החמצה של מרפי, אבל שווה לראות אותה.
על פניו היו פה את כל החומרים לדרמה מוצלחת – סיפורו של המעצב האגדי, שהחל כילד דחוי בעיירה נידחת והפך לכוכב בשמי האופנה, חי חיים של סקס, סמים ודיסקו, קיבל שורה של החלטות מסחריות שגויות וויתר על שמו המסחרי, ומת מאיידס בגיל 54.
אז חומרים לא חסר פה, אבל מה שחסר פה זה עומק. מעבר לתיעוד מוצלח של עולם האופנה באותה תקופה, הסיפור לא ממש מתפתח לשום מקום. מהבחינה הזאת, סרט הדוקו על הלסטון ששודר ב-YES היה הרבה יותר מוצלח.
והדמות של הלסטון כל כך בלתי נסבלת, עד שאפילו יואן מקרגור שעושה כאן את כל שביכולתו כדי שנצליח לחבב את הלסטון, לא מצליח לגרום לנו לעשות זאת.
אז למה בכל זאת? קודם כל בגלל שזה משתפר. הפרקים הרביעי והחמישי הרבה יותר טובים מהפרקים הראשונים, אז משהו טוב בכל זאת קורה פה. ושנית – בגלל תיעוד התקופה. לייזה מינלי חברתו הטובה, אלזה פרטי הדוגמנית שלו שהפכה למעצבת תכשיטים ידועה, האמן ויקטור הוגו שהיה בן זוגו, המועדון המפורסם סטודיו 54, וכמובן – העיצובים האגדיים של הלסטון וחשיבותו לעולם האופנה – כל אלה דברים שאפשר לקרוא עליהם בוויקיפדיה אבל אני באופן אישי מעדיף לראות אותם מול העיניים.
