תלו דגלי גאווה מחוץ לחלונות, גם אם אתם לא חלק מהקהילה הגאה

צילום: בר קורן

אני אוהב את דגל הגאווה שתלוי לנו מהמרפסת. תלינו אותו ביום העצמאות האחרון יחד עם דגל ישראל שלצערי ירד בקיץ (אני חושב שנכון שיהיה תלוי כל השנה לצד דגל הגאווה). כשעברנו לבניין ראינו דגל בקומה החמישית של משפחה מקסימה, שתי אימהות עם שלושה ילדים ושני חתולים מתוקים, והייתה תקופת חפיפה של כמה חודשים בין קומה שלישית לחמישית, אבל הן עברו לשכונה אחרת בעיר. הדגל הפך לחלק בלתי נפרד מהבית מבחינתי. כשאני רוצה לתת הוראות לשליח אני מוסיף שידע שזאת קומה שלישית, זאת עם דגל הגאווה. אני נותן בו מבט כל פעם שאני יורד לרחוב ומוריד/מקפל אותו אך ורק כשאני צריך לקחת אותו לאירוע כמו הפגנה, מצעד או מפגש של הקהילה המקומית בעיר – גאווה במושבה פתח תקוה.

החלון המרכזי של המרפסת שלנו פתוח רוב הזמן ואני אוהב את האוויר מהחוץ ולראות או להשקיף על הרחוב כאילו כמעט יש לי מרפסת. אני אפילו מנופף לשלום לשכנה ממול שיש לה חתולה שדומה לחתולה שלי (עשינו פעם השוואות).

אבל כל המידע הזה לא היה מגיע אליכם אם לא היה קורה מה שקרה אתמול: בשעת לילה לא מאוחרת הסתובבו נערים ברחוב והתחילו לצעוק אל עבר החלון הגדול והפתוח שלנו:
“תורידו ת’דגל! תתביישו!”
“זה מגעיל! פה זה לא תל אביב!”
“אל תעשו לנו כאן מצעד גאווה!”

הרגשתי שהקולות הצרודים שלהם מטפסים על כתלי הבניין ומזדחלים מבעד לחלונות אל הספה שבה ישבתי כדי להתהדק סביב הגרון שלי. הייתי בבית עם שני השותפים ובת הזוג של אחד מהם, היה לי ערב סושי/סרט נעים שהתהפך עלי בבת אחת להרגשה שאני צריך להתחבא ולהסתתר. אני לא חי על ענן, אני יודע שאנשים שונאים אותי ושונאים שאני מראה את מי שאני, בדיוק כמו שיש גויים ששונאים יהודים ובמיוחד את אלה שבוחרים לשים כיפה על הראש ולהראות לעולם – הנה אני! הנני! אבל עד אתמול, בכל 33 שנותיי, השנאה לא חדרה לי אל תוך קירות הבית וישבה לידי על הספה כמו שעשתה אתמול.

אני מורה בחטיבת ביניים ומשקיע את כל הנשמה שלי במפגש האנושי של נפש בוגרת עם נפשות צעירות. הרבה פעמים אני פוגש שנאה, בורות או פחד לצד אהבה, אומץ ורדיפת צדק. התמודדתי ואני מתמודד גם עם להט”בופוביה בתפקיד שאני נושא על עצמי, ואני *לא* בארון בעבודה.

אני מזמין כל מי שרוצה ויכול/ה לתלות דגל גאווה מחוץ לבית (במיוחד בפתח תקוה). אתם ממש לא צריכים להיות להט”ב בשביל לעשות את זה. אתם רק צריכים להאמין בשוויון, בצדק לכל האנשים, בחופש לאהוב את עצמך ואחרים

ואני באמת מבסוט מהדרך שלי… אבל אתמול היו לי מחשבות בראש שהציקו לי נורא תוך כדי שהנערים צעקו: אולי הם תלמידים שלי? הם יכולים להיות בגיל לפי איך שהם נשמעים. ואם הם היו – מה הייתי כבר עושה, יוצא החוצה ומחנך אותם? בבית הספר אני מוגן, מגובה על ידי מערכת. בבית הספר אני המורה והם התלמידים… אבל כרגע הם כאן ברחוב ואין לי מושג אם אין מישהו מהם שמחכה לזרוק בקבוק זכוכית על מי שיוציא את הראש מהחלון של הדירה עם דגל הגאווה.

אז לא הוצאתי את הראש. המחשבה על ליצור איתם קשר עין הייתה בלתי נסבלת, במיוחד אם הייתי מזהה מישהו מהם. הדבר היחיד שעשיתי היה לצעוק להם בחזרה מתוך הבית “אנחנו קיימים, תתמודדו!”. אני לא יודע מה הייתי אמור לעשות… יש מצבים בחיים שלא משנה מה עושים, מרגישים חרא.

אז הם הלכו. ונשארתי אני. והדגל. והמחשבות הרעות.

ברחוב זאב ברנדה בפתח תקוה יש (לפי הספירה האחרונה שלנו) שלושה דגלי גאווה בבניינים שונים מתחילתו ועד סופו. עשיתי לעצמי הרגל לצלם כל דגל גאווה שאני רואה בעיר ולזכור שהבית הזה הוא פנינה של גאווה וגבורה בין שורות אפורות של בתים אנונימיים.

אני מזמין כל מי שרוצה ויכול/ה לתלות דגל גאווה מחוץ לבית (במיוחד בפתח תקוה). אתם ממש לא צריכים להיות להט”ב בשביל לעשות את זה.

אתם רק צריכים להאמין בשוויון, בצדק לכל האנשים, בחופש לאהוב את עצמך ואחרים.

אתם רק צריכים לדעת שאתם באותה סירה איתי, כמו השותפים שלי, שאינם חלק מהקהילה הגאה אבל הרגישו שהצעקות והאיומים של הנערים האלה כוונו גם אליהם ולא רק אלי.

אתם רק צריכים לקנות דגל, זה לא יקר.

ואל תתבלבלו – כשיהיו יותר דגלים לא יהיה פחות מפחיד, אבל כן נהיה פחות לבד כשמפחיד לנו כל כך, וזו כבר נקודת פתיחה אחרת למאבק בחושך.