ביום שלישי אחר הצהרים מתעוררת לה קבוצת הוואצאפ הישנה של “מעבר לקשת”, פרוייקט התנדבות מטעם המרכז הגאה בתל אביב שבו צעירים מכירים קשישים להט”בים ומלווים אותם, הופכים לחברים, לקשר משמעותי.
כבר שנה שהקבוצה הזאת “רדומה”. המחזור שלנו, המחזור הראשון של הפרוייקט, סיים את תפקידו כבר בקיץ שעבר. מאז הגיעו מתנדבים חדשים והנה עברה לה עוד שנה וגם המחזור השני סיים את תפקידו.
“אנחנו צריכים מתנדבים חדשים למעבר לקשת”, כותבים לנו ליאור ואביהו מהמרכז הגאה, שיודעים שההתנדבות הזאת מורכבת וקשה לעשות אותה לאורך זמן, ולכן חשוב לרענן את השורות.
אני לא מגיב. אני עסוק מידי, עמוס מידי, ורוצה רגע להדחיק. אני יודע שאם אכנס לקבוצה אני אדפדף אחורה ואז אראה אותה, את התמונות מהקפה או מבית החולים או מהערב הנפלא בפילהרמונית.
אני לא מתאפק. אני פותח את הטלפון והנה היא שם, זיכרון מתוק של חברה לחיים שכבר שנה אינה בחיים, והדמעות חונקות את גרוני.
בימיה האחרונים הבטחתי לה שהיא לא תִּשְׁכַּח, ושהסיפור שלה יהדהד ברחובות העיר שהיא כל כך אהבה. ואז לשניה אני שוכח מהדד ליין, מהלחץ בעבודה ומפליג עם הזיכרונות. איך בלילות לאחר בילוי בקפה או מסעדה היינו נוסעים יחד ומטיילים בעיר, מסתכלים על המגדלים המוארים ועל קו הרקיע של תל אביב שמשתנה ללא הרף.
סוניה הייתה מתפעלת כל פעם מחדש. “תראה איזה יופי”, הייתה אומרת, “הכל היה פה חולות ופרדסים, עכשיו תראה איזה יופי, זה הכל הראש היהודי! תראה איך הצלחנו”. והייתה מסתכלת עלי בעיניים נוצצות, מלאה כולה בתחושת גאווה ישראלית. אני מיד הייתי הופך להיות הילד בן ה-6 שמקשיב לסיפורים של סבא על מרוקו או על ישראל הצעירה, ולסוניה היה סיפור על כל פינת רחוב – “פה הכרתי את החבר שלי הטריפולטאי ההוא שהתחתן בסוף”, “זה היה פעם המקום של “החבר’ה, הייתי יושבת פה עם גילה”, “תראה איך הכל השתנה”.
איך באמת הכל השתנה בובה’לה, את כבר לא כאן ואני מדבר עליך בלשון עבר, כותב מילה, מנגב דמעה ויודע, יודע שמישהו קורא כרגע את המילים האלה וחושב לעצמו, אולי?
אז כן. לא אולי! בואו להתנדב ב”מעבר לקשת”. אולי גם לכם תהיה סוניה, גם לכם תהיה חברה שזקוקה לכם כל כך ואין לכם מושג כמה אתם זקוקים לה.
