fbpx

להשאיר חותם בגאווה – ההיסטוריה הקהילתית באמצעות סיפוריהם האישיים של וותיקיה

תערוכת הצילומים "להשאיר חותם בגאווה" מציגה צילומי פורטרט של ותיקי הקהילה, שמזכירים לנו שכמעט כל דבר שאנחנו עושים היום, מישהו עשה בצורה כזו או אחרת לפנינו | "להעניק במה לאנשים שבעבר נדחקו לשוליים, להאיר את פועלם ולהודות להם עליו"
להשאיר חותם בגאווה
צילום: The Autographers

בין שלל ארועי הגאווה, הפתיחות וההשקות ה"ראשונות", על גג עיריית תל אביב הושקה תערוכת הצילומים "להשאיר חותם בגאווה" המציגה צילומי פורטרט של ותיקי הקהילה, שמזכירים לנו שכמעט כל דבר שאנחנו עושים היום, מישהו עשה בצורה כזו או אחרת לפנינו.

התערוכה, פרי שיתוף פעולה של המרכז הגאה בתל אביב ומיזם התיעוד האומנותי "האוטוגרפרס" (The Autographers), העניקה  הזדמנות לשתף בהיסטוריה ובדרך שעברה הקהילה הגאה בתל אביב, באמצעות סיפוריהם האישיים של וותיקיה, ששיתפו בכאב וגאווה אודות המאבקים שהובילו לשינויים החשובים שאנו רואים כיום, ואלו שעוד יגיעו.

התערוכה מהווה שיא של פרויקט חברתי שחיבר בין בני הדור הצעיר לבני הדור השלישי כדרך להפיג את הבדידות וכן להעריך את המאבק לשינוי תודעתי בו הם מתמידים עוד מימי מצעד הגאווה הראשון בתל אביב בשנת 1993.

עם סיום הצגתה על גג עיריית ת"א מיועדת התערוכה לעבור בין אתרים שונים ולבסוף להגיע למרכז הגאה החדש בתל אביב. בנוסף התערוכה כולה תורגמה לאנגלית ותנדוד לערים תאומות של תל אביב. את המצולמים וסיפוריהם תוכלו לקרוא באתר התערוכה הדיגיטלית.

"המיזם נותן מקום של כבוד ומחזק את ותיקי הקהילה הלהט"בית, כמו גם את הקשר בין הדורות ובין הקהילות בעיר תל אביב", מסבירים יוזמי הפרויקט, "התערוכה מעוררת השראה במיוחד מאחר והיא מעניקה במה לאנשים שבעבר נדחקו לשוליים, ואילו כיום, אנו פועלים להאיר את פועלם ולהודות להם על כך. מהשיחות עולים תיאורים על עבר חשוך ובמהלכו נאבקו עבור הזכות להיות מי שהם, וקריאה לדור הצעיר – להיות מעורב, אכפתי ופעיל למען האחר".


אדם ללו אלמוג

"לא לכולם קל לקבל אותי. לא אז וגם לא היום. אבל אני מי שאני ולא אוותר על זהותי. ואני עדיין מחפש אהבה חדשה. זו כמיהה שלא עוזבת ולא מרפה. היום אני בקשת הזהב וקשה מאוד לחיות בבדידות. אין אדם שלא זקוק לאהבה, לא משנה באיזה עטיפה היא מגיעה".


גנדי גבלשוב

"מצעד הגאווה לא היה תמיד מצעד", כך מספר גנדי גבלשוב (יליד 1954) שהיה חבר באגודה משנות ה-70'. "פעם היינו חוגגים באולם סגור עם סדנאות והרצאות, אירוע פנימי שלנו. אבל יום אחד הבנו שזה לא מספיק. זו הייתה הפעם הראשונה שהחלטנו לצאת החוצה לגינת שינקין. זה היה חשוב כדי שיראו שאנחנו קיימים, שאנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום".

עוד בנושא:  אקלים קווירי? יש דבר כזה


דניאל אדרי

אנחנו היינו אלו שהרמנו את הדגל והיינו הכוח המוביל בשנות ה-70'. היינו בהפגנות וסבלנו כדי שהצעירים של היום ייהנו מפירות מאבקנו. אני מעריך את ראש העיר שקיבל את נושא הגאווה שלנו. היום יש יותר מודעות בחברה, בארץ ובעולם; יש יותר זכויות. חתונות מתקיימות חופשי, אנו רואים להט"בים בטלוויזיה. כבר לא צריך להתחבא. אתם זוכים לחיים טובים יותר – תשמחו".


חנה קליין

"צעירים רבים בקהילה נולדו לעולם טוב יותר יחסית, לוקחים הכל כמובן מאליו ואינם מודעים שהמצב הנוכחי הושג במאבקים מרים נגד עולם חשוך והומופובי. השינוי בן כ-60 שנה מול אלפי שנות דיכוי אומר שהשינוי עלול לא להיות יציב! מעורבות ופעילות בקהילה הגאה היא דרך חיים ערכית וחשוב להנחילה לדור הצעיר. הישגים שלא נשמרים הולכים לאיבוד ואין חיסון נגד הומופוביה".


נורה גרינברג

הרבה שנים סבלתי ממצוקה מגדרית. באותן שנים לא היה מושג שיתאר אנשים כמוני. ניסיתי שנים לברוח מזה, עד שכבר לא יכולתי יותר. בהתחלה לא הבנתי שאני בתוך תהליך התאמה מגדרית, הדברים נחווים לאט ומתוך מהפכה פנימית גדולה. אני לא רואה את עצמי כאדם אמיץ במיוחד. אנשים מגיעים למצב שזה או להיות או לחדול. אין להם ברירה".


עודד כצמן

"היו ימים ששילמנו על מצעדי הגאווה מתרומות, עוד בטרם הרשויות לקחו חלק בכך. באותן שנים חשבתי שהגיע הזמן לגייס כסף לטובת האגודה, וארגנתי תערוכת מכירת תמונות אליה תרמתי גם מאוסף האומנות שלי עד היום אני מאמין ופועל למען הקהילה שלנו, ולמען היכולת שלנו לחיות את חיינו".

 

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן