במהלך השנים רונה רמון יצגה עבור רבים את הדרך העיקשת להמשיך למרות הכל. התרגום החי לפסוק “ובחרת בחי” התגלם בצורה הכואבת והאופטימית ביותר שרק אפשר לדמיין בפועלה הציבורי. הדלקת המשואה ביום העצמאות והתמיכה הגורפת לה זכתה מכל קצוות העם, מסמלים יותר מכל את קדושתה של האישה הנערצת שהפכה בעל כורחה, לאימא לאומית, זו שמגישה את יקירה על מגש הכסף, כשהשמיים מדממים.
באופן אירוני, מותם הטרגי של בעלה אילן ושל בנה אסף (ז”ל), לא נקבע על פני האדמה, בגבול הלבנון או ברצועת עזה. אלא בשמיים, בזמן תקלה לא מתוכננת ולא מכוונת. ועדיין, ההצדקה למות גיבורים, שמורה להם היטב ועטופה בנרטיב שמור של הנצחה לאומית, כמי שהלכו לעולם הבא בזמן מילוי תפקידם הקודם.
הישארותה של רונה למרות הכל ובזכות הכל מוכיחה איזה אינזים יהודי של הישרדות בכל מחיר. כזה שלא נמחק מעל פני האדמה או בין ענניי השמים. התגובה הציבורית להיעלמותה הפתאומית והכואבת חושפת את החשש הקיומי הלאומי, שנדמה כי בימים אלו של חטא היבריס שלטוני, נעשה לא רלוונטי. בזמן מציאות פוליטית כזו, שמגובה במערכת מדינית שמייצרת תמונה של “כל יכול”, ומשכנעת את העם באיתנה ויוצרת אופוריה מתמשכת, בכוח מותה והנרטיב הטרגי של משפחתה להזיז את הלוחות הטקטוניים בחברה הישראלית, למוטט את הביטחון האידאי – של “אנחנו פה בכל מחיר”. זה נעשה ריאקציוני עוצמתי וגדול יותר בצל תפאורה פוליטית שעסוקה בלשכנע את העם במקומו היציב והלוחם. הרגע הזה, חושף את עיוורונו של העם בדבר כוחו של שלטון יציב ואיתן שלא יכול לספק לו “שקט לאומי”, ואת חולשתו של המושל לחסל את הפראנויה הלאומית ומניסיונו למכור תמונת מצב משכנעת.
אפסטימולוגיה של הארון היהודי
בניגוד למנהג היהודי של ביצוע הלוויה, רונה רמון בחרה שלא להיקבר, אלא שגופתה תישרף. במקום הריטואל המסורתי, הוצב ארונה בשעות הבוקר במרכז פרס לשלום והמעוניינים הגיעו להיפרד הכי קרוב שרק ניתן. זהו אותו הארון בו הוצבה גם גופתו של בעלה המנוח, אילן. בחירה זו משקפת את ההכרה בכוחו של החומר, של חתיכת העץ, להפוך לסמל מקודש, לייצר משמעות סמלית לא רק עבור החיים, אלא גם עבור המתים עצמם. הארון “זוכה” לשימוש מעשי כפול, בנסיבות טרגיות, ומאפשר להכיר במקום הקרוב הממשי והדומה ביותר אותו חלקו הזוג לפני שהסתלקו לעולם הבא.
ביהדות סוגיות ארון הקבורה נדונה עוד בהרחבה. לפי שולחן ערוך:
“הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר [על מצוות לא תעשה של] משום ולא תלין את המת [לא תותיר את גוף הנפטר או הנפטרת אלא תקבור אתם בקרקע]. ואם נתנו בארון ו[בנוסף לכך] קברו בקרקע, אינו עובר עליו. ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש [לא בתוך ארון] אפילו בחוץ לארץ.”
מכאן כי אמנם מורה הפסוק המוכר “כי מעפר באת ואל עפר תשוב” על קבורה ישירה באדמה , אולם היהדות מתירה גם לקבור בארון (כך למשל נקברים חללי צה”ל). בעוד הארון מסתיר את גופת המת באופן הרמטי, התכריכים המאפשרים זיהוי מסוים של חלקי גוף שונים.
בשיח הלהט”בי הארון הוא הסוד. לצאת מהארון הוא לשבור את הסוד ולהכיר בזהות החדשה. המושג להיכנס לארון, פחות שגור משום שלהט”בים אף פעם לא נכנסו לארון, הם תמיד היו בו, והוא תמיד ליווה ומלווה אותם. בין אם במודע ובין אם לא.
בימים אלו שבהם בוקעים קולות של השפלה ושנאת חינם ממחנות בחברה הישראלית השוללים את קיומם הלגיטימי של משפחות להט”ביות ושל להט”בים דתיים , אירוע הצבת הארון והשימוש באותו הארון הטרגי של אילן, מלמד על חשיבותו הסמלית של הנכחת הארון עצמו –דהיינו, הנכחת הסוד. היציאה מהארון הלהט”בי, החשיפה של המורכבות שלו והעובדה שהיציאה מהארון היא אינסופית ומתרחשת פעם אחר פעם, זו הדרך היחידה להיאבק בקולות של להט”בופוביה. חוש”ן, אחד הארגונים החשובים בקהילה שלנו ובחברה הישראלית בכלל, עושה את זה – ומכאן זו הזדמנות נוספת לקרא לכם\ן להשמיע את סיפורכם בכיתות ובמרחבים שונים.
רונה רמון ז”ל, בבחירתה הלא קונבנציונאלית להעלים את גופתה מהעולם הזה, ובמופע של ארונה החשוף לכל, מציעה לצאת נגד קולות הטרונורמטייבים המבקשים למשטר את היהדות ולהגביל אותה לחוקי הלכה בודדים. קולות שלא מתבוננים בצרכיו של הפרט, באוטונומיה שלו על חייו ובבחירות שלו להיות חלק מהחברה תוך הכלה וקבלה, כבוד ואנושיות.
יהי זכרה ברוך.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוני’ בן גוריון ועמית מחקר בתוכנית יהדות וזכויות אדם במכון הישראלי לדמוקרטיה
