הכול התחיל לפני 3 שנים במגמת מוזיקה בבית הספר הדמוקרטי, ״קהילה״, בו למדו ילדיהן של רותי שטרן וליליה צווקבנקל.
יהונתן דורון, ראש מגמת המוזיקה בבית הספר הקים הרכבים שונים של להקות נוער, ובסוף השנה ארגן עם הילדים הופעת רוק. ״זה היה היסטרי”, סיפרה ליליה בהתלהבות, “ראיתי ילדים בני 14 שמנגנים פינק פלויד על הבמה! רותי ראתה את זה ואמרה – למה שלהורים לא יהיה הרכב?”.
ואכן, זמן קצר אחר כך נולד “הרכב הורים”, להקת הורים שחברו והחלו לנגן יחד. אל רותי שטרן (כתיבה,לחן ושירה) וליליה צווקבנקל (כתיבה, לחן, שירה ופסנתר), הצטרפו יובל אנדורן (גיטרה חשמלית), דני יבורסקי (גיטרה אקוסטית), יהונתן דורון (בס) ותמי צפריר דסאו (תופים). הקבוצה החלה לנגן יחד בחדר המוזיקה של בית הספר של ילדיהם, בהתחלה קאוורים ואחר כך גם חומרים מקוריים.
האלבום “לאן נעלמו הלסביות?”, שמוציא ההרכב בקרוב בעזרת קמפיין הדסטארט, מכיל 10 שירים. 5 מתוכם שרה רותי ו-5 שרה ליליה.
“לקחתי אצל שלום גד קורסים של כתיבה וגיליתי שאני מאד נהנית לשיר שירים שאני כותבת”, מספרת רותי, “תוך כדי אחד הקורסים בו הקלטנו שיר אחד באולפן, גיליתי שלשיר למיקרופון זה מאד שונה מלשיר לעצמך והתאהבתי. מבחינתי להוציא דיסק זה כמו לצאת מהארון, לספר את כל הסיפור שלי, להיחשף”, היא מספרת בחיוך, “במיוחד עם שם שכזה”
שתיהן לסביות, חיות בתל אביב. ליליה נמצאת במערכת יחסים של 14 שנים עם אשה, ורותי חיה עם בת זוגה כבר 6 שנים לאחר שסיימה נישואים עם גבר.
“כשלמדתי כתיבה יצא לי שיר עם השורה – תחזיקי אותי חזק”, מספרת רותי, “שלום אמר לי שזה נשמע מצוין להקלטה אם אני מעיזה. באותו רגע לא תפסתי את זה כמשהו נועז. אולי בגלל שיצאתי מהארון בגיל מאוחר הרבה יותר קל לי לזהות להט״בופוביה. להורים שלי לא היה כזה קשה. לקח לי שנתיים מאז שהבנתי שאני לסבית עד שהתגרשתי. ניסינו כל מיני דרכים אחרות כמו פוליאמוריה אבל בסוף החלטנו לסיים את זה”.
למה החלטתן לקרוא לאלבום כך?
“לי יש דף פייסבוק שכבר רץ הרבה זמן עם השם הזה, ואני רואה שכל הזמן הוא מקבל לייקים למרות שהוא ממש לא פעיל. אז זה גרם לי להבין שזה שם טוב, וגם כל מי ששיתפתי אותה בזה חשבה שזה שם טוב, אז.. זה קצת כמו שאני לא יודעת איך בחרנו שמות לילדות”
בקליפ שלכן, שיר אהבה לסבי, יש תמונה מאד מיוחדת, מאיפה היא? מי מצולמות בה?
“יש לי קטע כזה של לחפש תמונות באלבום המשפחתי ולהחליט על כל מיני מצולמים שהם להט”בים. לפעמים כנראה זה גם נכון, לפעמים לא. בכל מקרה אחרי שסיימתי עם האלבום המשפחתי עברתי לחפש בתמונות בשוק הפשפשים (כשעוד היה בכיכר דיזינגוף) ואת התמונה הזאת מצאתי שם. באמת אין לי משהו אחר לספר עליה, אין לי מושג מי הנשים האלה, פשוט מאד אהבתי אותה וחשבתי שהיא מתאימה”
איך השם ״לאן נעלמו הלסביות״ התקבל? זכיתן לפרגון מחברי הלהקה שאינם להט”בים?
“חברי ההרכב לא התרגשו מהשם, אני חושבת שבגלל שהם נגנים (ואולי זה לא נכון לכל הנגנים בעולם אבל זה נכון לגבי שלנו) מילים הם לא מה שמעניין אותם כל כך. יש שירים שרק עכשיו הם שואלים – רגע, על מה השיר הזה בכלל? חילוקי הדעות בינינו תמיד היו יותר בקטע של סגנון מוסיקלי (המתופפת היתה שמחה ליותר גרוב ורעש) אבל באופן כללי הם זורמים”
“חברינו ללהקה מזדהים עם הכתיבה כי התכנים אוניברסליים”, מוסיפה ליליה, “אהבה זאת אהבה, אפילו שבעברית קל לזהות שמדובר בשירה לסבית בגלל השפה המגדרית. דבר שהצלחתי להתחמק ממנו כשכתבתי שירים בשפה הרוסית כנערה”.
איך הילדים הגיבו לכך שבאתם והופעתם בבית הספר שלהם?
“הילדים והילדות סופר מפרגנים”, אומרת רותי, “הקטנה שלי (בת 12) יודעת את כל המילים לכל השירים, ובהופעות שהיו הייתי מסתכלת עליה כדי קצת להירגע מהלחץ. השנייה הזמינה חברות להופעה והשלישית (הבכורה) שיתפה את הקמפיין בפייסבוק שלה. אין פרגון גדול מזה”
מה ההשפעות המוזיקליות שלכן?
“קשה לי לשים את האצבע על השפעות מוסיקליות, יש המון וכל רגע שתשאלי אותי התשובה תהיה שונה. בגדול זה בעיקר רוק, בעיקר אלטרנטיבי, בשנים האחרונות יותר ויותר מזרחי. כמשפחה אנחנו הולכות קבוע כבר כמעט עשר שנים לפסטיבלי אינדי, שגם שם זה במקור הגיע יותר מרוק אבל ככל שעוברות השנים יש יותר ויותר גיוון. בכלל לדעתי דברים מאד מרגשים קורים בארץ בשנים האחרונות, כשאנשים מוצאים את הדיוק שלהם בערבוב הזהותי. דוגמא לזה היא רביד כחלני (יאמן בלוז) שמערבב את כל מה שהוא מבחינתו לתוך משהו חדש (תימן, אפריקה, בלוז). אולי זאת פילוסופיה בגרוש אבל אני רואה בזה פוסט ציונות מקסימה, של במקום להיות כולנו מקשה אחת כמו שניסו להיות, אנחנו משהו חדש שמושפע גם מהמסורות של המשפחות שלנו אבל גם מהמון דברים אחרים ואנחנו לא מפחדים להביא את זה ביחד”
מה הכי מרגש אתכן במה שקורה?
“התחלנו לקבל תגובות ממש מרגשות על השירים שפרסמנו, זה שאנחנו מצליחים לעשות מוסיקה שנוגעת באנשים, זה הכי מרגש. גם מצד לסביות שאמרו (נגיד על שיר אהבה לסבי) שזה לגמרי עליהן, וגם מאנשים אחרים שהתרגשו ומצאו את עצמם בתוך השירים”
מה למדתן על עצמכן בתהליך? איזו תובנה עלתה? האם היה איזה רגע של אינסייט מחולל?
“בתור רגע מחולל, אני חושבת שאחד מהם היה ההחלטה להקליט את האלבום. זה עשה לנו שיפט, שהתחלנו לראות את עצמנו הרבה יותר ברצינות. גם התהליך היה ועודנו מדהים, ובכלל זה שאנחנו עושים את זה. אני מרגישה שיש לנו מזל גדול שהגענו לשלום גד, כי הוא מוסיקאי גדול (אפרופו השפעות) וגם איש מקסים שמאפשר לנו להביא ולהבין מי אנחנו תוך כדי התהליך”
