40 גברים מעל 40 – אבל רונן אקרמן יש רק אחד

בתערוכה #40MENOVER40 שתוצג במשך סופ"ש אחד בלבד ב"הוטל בובו", מציף הצלם רונן אקרמן כמה מהנושאים הכואבים ביותר בקהילה הגאה – הגילנות, השיפוטיות והסגידה למראה החיצוני | גור רוזן מסביר למה אסור לכם לפספס את התערוכה הזאת
רונן אקרמן
רונן אקרמן | צילום: מקס קובלסקי

"האיש והאגדה", "האחד והיחיד", "משכמו ומעלה", "גדלו על ברכיו", "פורץ דרך בתחומו". מילים מכובסות שאני משתדל להימנע מהן, כי הן קלישאות נבובות שלרוב אין בהן ממש.

אך כשמדובר ברונן אקרמן – כל סופרלטיב שאכתוב פה לא ממש יעשה חסד עם האיש היקר והנהדר הזה.

כי אקרמן הוא באמת כל אלה, ועוד קצת.

הוא "אחד ויחיד" – כי הוא מתנהל אחרת מצלמים אחרים, בעולם מלא אגו, של צלמים שרודפים כל הזמן אחרי אייטמים וגונבים עבודות לקולגות. בעולם שבו כל רגע צץ לו צלם חדש שמוכן לחתוך מחירים רק כדי להתפרסם, ובחודש הבא מחליפים אותו בצלם אחר שמוכן לעשות את אותה עבודה עוד יותר בזול.

צלמים הולכים וצלמים באים, וכולם דוחפים ונדחפים, אבל אקרמן פשוט מסרב להשתתף במשחק הזה. הוא צלם ותיק ומוערך ואין לו שום צורך או רצון להידחף, ומשום כך הוא אחד ויחיד ושונה מאוד בנוף – לא מפוצץ באגו, איש נעים הליכות, נחמד בצורה יוצאת דופן, ולא לוקח לאף אחד עבודות, להיפך – מעביר אותן הלאה, ובאהבה.

פאק, לאיש אין אפילו ערך בוויקיפדיה, מה שכל סלב סוג ז' היום מיד מקים לעצמו. גם האתר שלו לא ממש מעודכן. אם ממש תתעקשו, תוכלו לראות את עבודותיו בעמוד האינסטגרם שלו, שאותו הוא מקפיד לתחזק בשוטף.

סוד הצלחתו של רונן אקרמן – שהיה ועודנו אחד הצלמים המצליחים ביותר בישראל כבר 33 (!) שנה – מתחלק, כמו תמיד, לשלוש: כישרון, התמדה וחיוך. כל הזמן רק חיוך. ב-23 השנים שאני מכיר את האיש, בחיים לא ראיתי אותו עצוב או זועף.

יובל אדלמן, בן 48 | צילום: רונן אקרמן


ובדיוק בגלל זה הוא גם "איש משכמו ומעלה". כי גם מאז שחלה ב-ALS, מחלה קשה וחשוכת מרפא שיכולה לקטוע במחי יד עבודה של צלם, אקרמן לא מפסיק לחייך. גם כשהוא שופך את הקרביים שלו בראיונות בעיתונות ובטלוויזיה, החיוך אף פעם לא יורד לו מהפרצוף. אופטימיות שיא שלא ברור לי מאיפה הוא לוקח אותה. אני מכל שטות עושה דרמה, ואקרמן סובל וממשיך לחייך.

עדות לכך שהוא איש משכמו ומעלה היא כל האנשים שנחלצו לעזור – מישהו הכין לו מתקן מיוחד שבעזרתו הוא יכול להמשיך לצלם על אף המגבלות הפיזיות שלו, ומישהו דאג שיהיה לו יותר נוח ונגיש לצלם בסטודיו. רן דנקר השתתף בשבילו במרוץ העשור למען חולי ה-ALS, ועשה זאת באהבה.

והרבה צלמים "גדלו על ברכיו". כי בניגוד לצלמים רבים אחרים, אקרמן לא משאיר את כל התורה לעצמו, נהפוך הוא. הוא מלמד את עוזרי הצלם שלו ומקדם אותם, והוא מורה ומנטור כבר כמה שנים לדורות חדשים של צלמים בבית הספר לצילום "סטודיו גברא".

ותכלס, גם אלה שלא למדו אצלו הלכו בדרכו. כי כולם העתיקו ממנו חופשי. נו, ואכפת לו? ממש לא, להיפך. שילמדו, שיצליחו, שיתפתחו – זה האיש. מפרגן ומחייך.

והוא "פורץ דרך בתחומו", כי עבודותיו משרטטות את פרופיל הבידור והתרבות בישראל כבר יותר משלושה עשורים. צילומי אופנה, פרסומות, מופעי בידור, מוזיקה, תיאטרון, מחול, עטיפות אלבומים, פוסטרים, צילומים של הפקות טלוויזיונית, ומאות שערים ב"7 לילות", "7 ימים", "פנאי פלוס", "ישראל היום", "מנטה". רשימה ממש חלקית.

הפורטה שלו זה כוכבים. הכוכב שהיה, הכוכב הזה, הכוכב הבא – כל מישהו שאי פעם היה משהו איפשהו – אין מצב שרונן אקרמן לא צילם אותו לפחות פעם אחת. ואם זה קרה – אז או שהוא כוכב סוג ב' ומטה, או שהוא התראיין במקום הלא נכון.

בעידן ש"סלבס" עוד נקראו "ידוענים", אקרמן כבר ידע איך להוציא מהם את ה"מאני שוט", ולהביא איזה סוג של "גלאם". גם בארצנו הלבנטינית, שבואו – שום דבר פה הוא לא ממש "גלאם" (חוץ מגל גדות. היא ההגדרה המילונית של גלאם).

ולא רק מדוגמניות הוא יודע להוציא את ה"מאני שוט" אלא גם, ובעיקר – מכוכבים ופוליטיקאים שלא תמיד קל להוציא מהם משהו, והמילה "גלאם" רחוקה מהם שנות אור.

וכולם מקבלים מאקרמן יחס שווה – בין אם את דוגמנית-על ובין אם רק עברת אודישן ראשון בכוכב הבא, הוא יצלם כמה שוטים שצריך עד שהוא ייצא מרוצה. כי אצל אקרמן כולם תמיד יוצאים מיליון דולר. האיש פשוט לא מסתפק בפחות.

וזאת הסיבה שהוא "פורץ דרך בתחומו". כי רוב הצלמים בתחום פשוט הגיעו אחריו וניסו להיות רונן אקרמן. זה לא ממש הצליח להם, אבל הם לא מפסיקים לנסות.

ולכן יש מצולמים שהולכים איתו שנים, ומסכימים להתראיין רק אם רונן אקרמן מצלם אותם, ומתעקשים על כך גם אם העיתון הספציפי לא עובד איתו (מי אמר חנה לסלאו?).

וזוהי הסיבה שאף לקוח לא מוכן לוותר על אקרמן ושגם הוא לא מוותר לעצמו, גם כשהגוף מסרב לשתף פעולה. למשל – עד היום הוא צלם הבית של שידורי קשת כבר 16 (!) שנה ברציפות (מה מעניין אותנו שאתה בכיסא גלגלים? יש עונה חדשה של "הכוכב הבא" אז תתחיל לתקתק את המשתתפים ותשלח לנו דחוף בהול, ברור?).

ואת "האיש והאגדה" אני רוצה לשמור לסוף.

רענן ניסנזון, בן 51 | צילום: רונן אקרמן

גילנות היא שם המשחק

ב-18 בנובמבר תיפתח תערוכתו של אקרמן, #40MENOVER40, וכשמה כן היא – 40  פורטרטים של גברים מעל גיל 40. ואגב, ב-18.11 חל יום הגבר הבינלאומי, כך שגם היקום מזמן לכם להגיע. אם לא תצליחו להגיע בחמישי יש לכם רק עד מוצ"ש ה-20.11.21. רק סופ"ש אחד, אז אל תפספסו.

כל המצולמים הם גברים מהקהילה הגאה, ולא במקרה. זה לא סוד שהקהילה שלנו מקדשת את אידיאל הנעורים, השרירים והיופי.

וכמי שנמצא במשחק הזה כבר יותר מחצי יובל, אני יכול להעיד ממקור ראשון שבכל שנה זה רק נעשה יותר גרוע.

בנושא הזה, אם יורשה לי, סטרייטים וגייז זה לא "בדיוק אותו דבר". גבר סטרייט יכול להזדקן בכבוד ולגדל קצת כרס ועדיין להיות נחשק. ואצלנו? גילנות היא שם המשחק. אופי בלי יופי? הצחקתם אותי.

וזהו הנושא שאקרמן חוקר בתערוכה הזו – הרלבנטיות של גברים מעל גיל 40 בקהילה הגאה, שחשופים כל הזמן לשיפוטיות וביקורתיות בכל הקשור למראה החיצוני ולגיל שלהם.

הוא עושה זאת באמצעות מצולמיו – הצעיר ביניהם בן 41 והבוגר ביותר בן 72. הם לא נבחרו בגלל שהם דוגמנים, הם נבחרו כי הם בני אדם. ואקרמן, כהרגלו, עם העין המופלאה והייחודית שלו, מצליח למצוא בכולם יופי. בניגוד לצילומי הכוכבים שלו אגב – הפעם זה בלי פילטרים ובלי פוטושופ. נטורל. לא מאמינים? בואו לפתיחה ותבדקו אם ככה הם נראים במציאות.

עומר לקנר רייכנטל, בן 57 | צילום: רונן אקרמן

התמונות צולמו לפני פרוץ מגפת הקורונה במטרה להעלות תערוכה, אבל אז, במקביל לסגרים, אקרמן גילה שהוא חולה ALS. אך רוחו של אקרמן, כאמור – לא נפלה.

"זוהי התערוכה האחרונה שצילמתי כשאני עומד על שתי רגליי", הוא אומר. "מחלת ה-ALS מפוררת את הגוף בקצב מסחרר, אבל לא מפוררת את התשוקה שלי לצילום ואת האהבה הגדולה שלי לבני אדם".

"למרות הידיעה וההכרה שאני חולה במחלה חשוכת מרפא, התעקשתי להציג את התערוכה הזו ולהתמקד בעשייה שלה. בעבודתי כצלם, אני תמיד מחפש לגלות את היופי והאור באנשים, וכך גם בחיי הפרטיים. אני מתעקש להמשיך ליצור, לחלום ולהתמקד בטוב. זו הבחירה שלי, ואמשיך ואתרגש מכל רגע כזה ככל שהמחלה תאפשר זאת".

אגדה עוד בחייו

ועכשיו ל"האיש והאגדה". קראתי שוב את כל מה שכתבתי כאן, וזה נשמע לי פתאום קצת כמו הספד. ואני ממש, אבל ממש, מסרב להספיד את אקרמן.

לאגדות תמיד יש סוף, אבל זה ממש עוד לא הסוף – כי אקרמן עוד איתנו, חי ובועט. טוב, אולי כבר לא בועט, אך עדיין חי ויוצר.

מישהי אמרה לי שזוהי שירת הברבור של אקרמן, כי זו התערוכה האחרונה שהוא יציג בחיים. אבל אני מסרב לקבל את זה.

מצד אחד – חמש תערוכות בארץ, שתי תערוכות בחו"ל וספר צילומים מכובד זה לא הולך ברגל, ובכל זאת – יש לו עוד אלפי (אם לא עשרות אלפי) תמונות שעדיין לא ראו אור יום.

פאק, אם אקרמן יציג במוזיאון תל אביב (כולל ביתן הלנה רובינשטיין) את כל תמונות הכוכבים והפוליטיקאים שהוא צילם מאז ועד היום, זו תהיה רטרוספקטיבה הרבה יותר גדולה מקוסאמה. פייר, זה ממש לא רעיון רע – אבל אני לא רוצה שיעשו את זה אחרי לכתו, אני רוצה שהוא יעלה אותה עוד בחייו.

אז זה ממש לא הספד, אפילו לא קצת. ורונן – דיר באלאק, אנחנו רוצים עוד תערוכות!

ועד שזה יקרה נוכל ליהנות מ"40 גברים מעל 40". אז תחסמו ביומן, תבואו לתערוכה, תרימו לאקרמן, ותקנו תמונות – כי כל ההכנסות מהתערוכה הולכות לעמותת ישראלס, העמותה לחקר ה-ALS בישראל ולמען החולים ומשפחותיהם.

#40MENOVER40 תערוכתו של רונן אקרמן. אולם הכנסים במלון "הוטל בובו" של רשת מלונות בראון, יבנה 42 (פינת רוטשילד) בתל אביב. סופ"ש אחד בלבד – 18-20.11.21. בחמישי משעה 20:00 ועד חצות, ובשישי ושבת מתשע בבוקר ועד חצות. הכניסה חופשית.

רן קנר, בן 44 | צילום: רונן אקרמן

עוד בנושא:  קמפיין הצילומים בנושא "צבעוניות" הופך לתערוכה

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. מאבחנת הגב

    זו תערוכת תצלומים שנראים שיווקיים-יחצ"ניים, לא נראים לי כיצירות אמנות של ממש

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן