יחד עם השינוי האחרון של גילי בסון, מגיעות גם ההטרדות וההחפצה, שהופכות את החיים מסרט דביק למציאות מכוערת
חשבתי הרבה על הבלוג הזה, אפילו לקח לי זמן לכתוב אותו.
האם לספר גם את מה שפחות אופטימי? לחשוף גם את מה שלא טוב, ואולי לא באמת ישתנה?
את המציאות אי אפשר לשנות. אני יכולה לחיות בסרט, מותר לי.. זה הסרט שלי, אבל לפעמים יש מה שקוטע את העלילה והופך אותה ללא צפויה, מישהו שמתערב לי בתסריט.
אין מה לעשות, אני לא מתכוונת לערוך החוצה ולהגיש סרט אמריקאי עם עלילה דביקה. זו מציאות חיינו וחשוב שגם היא תשתקף לצופים, או במקרה שלי לקוראים. הפופקורן עליי.
לאחרונה אנחנו נחשפות יותר ויותר לתופעה המכוערת ושומעות יותר מדי על הטרדה מינית. תמיד אומרים שהמקור לתופעה טמון בהחפצה של נשים, התייחסות לאדם כאל חפץ שאפשר לעשות בו שימוש מבלי שיביע התנגדות.
יום של שמש העיר אותי מהמיטה, עדיין בכאבים מהגדלת חזה. לבשתי את חזיית הלחץ הבלתי נסבלת ותוך כדי דמיינתי לי איך אני מעלה אותה באש ברגע שיסתיימו ששת השבועות בהם אני אמורה ללבוש אותה כל הזמן.
שישה שבועות! ובנוסף לזה אני גם אמורה לישון רק על הגב, אז לא מספיק הכאבים אני גם לא ישנה טוב. סיוט! אבל מי אמר שזה הולך להיות קל? הבטחתי לעצמי שהפעם לא אתלונן.. זה החלק הכיף, אז אשכב על הגב ואדמיין חזיות תחרה בשקט.
כשסיימתי לדמיין הגיע כבר הזמן לקום. עייפה או לא, הגיע הזמן לצאת מהבית שלי אל הבית השני שלי: נחלת בנימין. עם כל הכבוד לכאבים יש ציוד שצריך להביא כדי להמשיך לעבוד. אז למרות שאני עירקית אשתמש בפתגם פולני עתיק: "אני כבר אנוח בקבר.."
כדי להרגיש יותר טוב השתמשתי במשכך הכאבים הכי טוב שאפשר למצוא – איפור. החלטתי ללכת על קליל כזה עם גלוס חמוד ולבוש כזה של סידורים: ג'ינס צמוד עם חולצה דקה בלי ממש מחשוף, כדי להסתיר את חזיית הלחץ וצעיף שחור. הפעם וויתרתי לעצמי על העקבים ופניתי אל נעלי הבובה שלי. הן חמודות ועם סרט קטן שמקשט אותן. ריססתי קצת בושם שיעשה טוב על הנשמה ויצאתי ברגל.
אין מצב שאסחב בדים במצב של החלמה, אז החלטתי שאקנה כל מה שצריך ואוסיף כסף לשליח. הפעם אין ברירה ואין טעם לשחק את הגיבורה. הלכתי בזהירות בין הבדים עם המוזיקה באוזן. לא כדי להתעלם מהסביבה אלא כדי לפזם ולהתעלם מהכאבים, בכל זאת עבר רק שבוע מאז הניתוח.
"מה בדיוק בצחוק?" אני חושבת לעצמי. אני, אני הצחוק, אני הדבר הזה שנכנס לחנות, החפץ שמותר לגעת בו בלי שיתנגד… אני זו שאמורה להתייחס לגוף שלי כמו שהיא רואה אותו: בצחוק.
יש טקס קבוע כשאני מגיעה לנחלת בנימין – להציק למוכר האהוב עלי. יש לנו צחוקים קבועים לי ולו, הקנטות בלתי פוסקות של זוג נשוי, כימיה בלתי מוסברת שולחת אותי אליו להתייעצות ופריקת רגשות. הוא צועק עלי, אני מצייתת ולפעמים גם קונה בד, אצלו זה רק לפעמים כי הבדים שלו הם של הביוקר, אלו שחתומים עליהם המעצבים הגדולים.
אני רואה אותו בזווית האליטיסתית האופיינית שלו עם הסגריה והגבה המורמת. אני מתקדמת אליו והוא כבר קולט את השינוי, אבל עסוק עם לקוחה אחרת בחנות, מסביר לה בעצבים על בדים שלא בטוח בתקציב שלה. היא מצדה בוחנת גלילים ואת היחסים ביני לבינו. משהו בה התעורר, קול זעקה נשית לגידופים שלי ושלו שמצחיקים בעיקר אותנו.
"למה אתה מדבר אליה ככה?!" היא קוראת לעברו. הוא מותח גבה ומגיב בניב הומואי מוגזזזם: "חמודה!, היא אשתי. אני מדבר אליה איך שבא לי…"
אני כמובן צוחקת. ואז נשמעת הערה נוספת מצדה, "היא או הוא?".
אני קצת לא מבינה אם שמעתי נכון אבל מחליטה להגיב בהומור ופונה למוכר: "איזה גליל בד הכי כבד בחנות? משהו שאני יכולה לזרוק עליה…" היא מבינה את השטות שיצאה לה מהפה ומסייגת "סליחה… לא ראיתי, הכל בצחוק כמובן".
"מובן למי?", אני חושבת לעצמי, לזו שהצחוק על חשבונה?! כי זו אני, ולי זה ממש לא מובן.
אבל אני עונה בחיוך סלחני "ברור.. אם לא היינו צוחקים לאן היינו מגיעים". מפה כבר סימנתי את הבחורה כפקאצה תל אביבית טיפוסית, כזו שיש לה הרבה חברים כמוני.
אין לי יותר עניין בה, באתי לבקר חבר. אני פונה לאהובי: "אתה לא שם לב שלא חיבקתי אותך?!"
"ברור, עשית חזה… רואים!" הוא מותח הפעם את הגבה השנייה, זו שמפרגנת. צחקתי בהנאה מהעובדה שהם בולטים לעין, הציצים החדשים שלי. לא שמתי לב שהפקאצה החליטה פשוט לשלוח יד לאחד מהם בתנועת מישוש לא מתנצלת! רגע של שוק השתלט עליי, כאב פיסי חד ושוב שוק!
"את נורמאלית????! אני אחרי ניתוח !! ולמה בכלל את נוגעת בי?!"
"רק רציתי לראות אם זה אמיתי… הכל בצחוק"
"מה בדיוק בצחוק?" אני חושבת לעצמי. אני, אני הצחוק, אני הדבר הזה שנכנס לחנות, החפץ שמותר לגעת בו בלי שיתנגד… אני זו שאמורה להתייחס לגוף שלי כמו שהיא רואה אותו: בצחוק.
העמדתי אותה במקומה, לא ממש כמו שרציתי גם כי היא הכאיבה לי וגם כי הכה בי הלם חזק יותר מהיד הארורה שלה. מיהרתי לצאת מהחנות. לא רציתי יותר להיות שם או בסיטואציה. המוכר התחיל לשלוח לי הודעות לחזור. סימסתי לו חזרה שאני ממשיכה בקניות ואחזור אח"כ. צלצול גואל הכריח אותי לעשות הצגה של משעשעת למסיבת רווקות למרות העצבים בגוף שלי, לפחות לסגור אירוע.
חזרתי אח"כ לחנות. הסתומה כבר לא הייתה שם והדיווח על הצעקות שחטפה כשיצאתי רק חיזק. אני לא יכולה להתייחס לכל מקרה שכזה או לתת לו להפיל אותי. יצאתי מהנחלה כשנהג מונית סוחב לי את השקיות ומוביל אותי אל הרכב שמחכה, שמתי משקפי שמש עם מסגרת אדומה, דמיינתי שנעלי הבובה הצמיחו עקבים קטנים והן נוצצות ואדומות גם הן. אני אקיש בהם כמו דורותי בקוסם מארץ עוץ ואצווה במילת הקסם: "הביתה!"
כי המכשפה מתה' או במקרה שלה – אישה פח! בכל אופן לי אין כבר יותר מה לעשות על שביל האבנים של נחלת בנימין. צעדתי ישר ובקצב, דפקתי פוזה של כוכבת…. כי גם ביום כזה, ההצגה חייבת להימשך.
