cco
בסביבות גיל 17 ראיתי סרט דוקומנטרי על פונדקאות, ואני יודעת שזה נשמע מוזר אבל הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, להיות פונדקאית. ממש מין הארה כזאת. המחשבה הייתה שאם יש לי רחם ואני יכולה לעזור, אז למה לא? הכי תמים ואמיתי שיש.
עברו השנים ובדייט השני עם בעלי סיפרתי לו על החלום להיות אם פונדקאית. בדיעבד הוא לא ממש הבין עד הסוף מה זה אומר, אבל זרם. ברגע האמת, כשהחלטתי שזה הזמן, שוחחנו שוב על הדברים. הוא קרא קצת בנושא, והצטרף למסע בתמיכה גדולה.
חצי שנה אחרי שילדתי את בני השני, בדיוק ביום הולדת 34 שלי, צלצלתי למירב מ”מירב לוי פונדקאות חובקת”. היא סיפרה לי בהרחבה על כל שלבי התהליך, ויחד עם אורית מהמרכז יצאנו למסע המדהים הזה. מסע משנה חיים לשני הצדדים, ההורים שבדרך ואני. להיות פונדקאית היה חלום שלי לא פחות מהחלום שלהם להקים משפחה, וזאת זכות גדולה שאני יכולה לעזור. אני אוהבת להיות בהריון, אני אוהבת ללדת אז בשביל אחרת ועם חופשת לידה ללא תינוק, למה לא?
חבל לי שהשיח שקיים עכשיו סביב הפונדקאות הוא עם טעם מר, סביב הכסף וחלילה ניצול. דוגמנית שמתפרנסת מגופה זה בסדר, אז למה אישה – שהכוונה שלה היא לעזור לאחרת להקים משפחה וללדת עבורה תוך כדי שהיא מסכנת את חייה, חווה את קשיי ההיריון, מקריבה את נוחות משפחתה ומחסירה ימי עבודה – צריכה להרגיש לא בנוח עם המעשה?
פונדקאית בארץ היא מבחירה. אישה שבוחרת בכך עוברת מיונים, סינונים וראיונות במשרד הבריאות. הכל כדי לבדוק את יכולתה לעמוד בתהליך מורכב וסבוך שכזה וכדי לוודא שהיא לא שם בשביל הכסף. ובואו, הכסף לא שווה את זה. הענן שאני נמצאת עליו כבר שבוע אחרי הלידה הוא הכל, ורגע השיא בחדר הלידה שבו החזרתי להורים את התינוקת שלהם, הוא רגע שלא אשכח לעולם. ילדתי משפחה, ילדתי תינוקת מהממת להורים שחיכו לה 15 שנה. הגשמתי חלום, הענקתי חיים והפכתי את עולמם של שני אנשים לחיים שלמים ומלאים.
זכיתי ללדת לידה מדהימה וטבעית. זכיתי להיות פונדקאית. כל התהליך היה מדויק, שלם ואמיתי. הלידה הייתה רגע של שיא, הנשים שהיו איתי במעמד בחדר הלידה שמרו עליי, על התינוקת, על האמא והפכו את הרגע למשמעותי וקסום.
המיילדת בחדר לידה כתבה כך, כל כך מדוייק:
הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי נָשִׁים.
אַחַת מְסַיֶּמֶת
שְׁנִיָּה מַתְחִילָה
אַחַת אֲצִילָה
הַשְּׁנִיָּה עִם הִלָּה
אַחַת בְּסִבְלָהּ
הַשְּׁנִיָּה בִּתְפִלָּה
אַחַת בִּפְעֻלָּה
הַשְּׁנִיָּה בְּהַאֲפָלָה
וְאָז,
בְּרֶגַע שֶׁל גְּדוּלָּה,
אַחַת בַּהֲקָלָה
הַשְּׁנִיָּה בַּגְּאֻלָּה
אַחַת שֶׁמִּתְנַתֶּקֶת
וּשְׁנִיָּה בְּקַבָּלָה
הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי נָשִׁים.
אַחַת נְדִירָה
שֶׁהָרְתָה וְיַלְדָּה
תִּינֹקֶת שֶׁל שְּׁנִיָּה
בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילָהּ
אני יודעת שיש אנשים בחברה שלנו שמרימים גבה, שמטילים ספק ביכולת של אישה ללדת בשביל אחרת. אני לא רוצה לשפוט או לבקר את אותם אנשים אלא רק לומר – אם אתם לא יכולים לתמוך, לחבק, לעודד, להכיל, לחזק ולהרים, אז אל תעשו כלום. אל תפגעו בזוגות שזו דרכם היחידה להפוך להורים ואל תגרמו להם להרגיש שהם כשלו או שאינם ראויים.
בשבוע שעבר בבג”צ אישרו פונדקאות לזוגות חד מיניים, לי אישית זה כבר מדגדג ברחם. אני מקווה שיהיו נשים נוספות שיצטרפו אל הקהילה הפונדקאית ויעזרו ללדת משפחות חדשות ומהממות. בלי קשר לדת, גזע ומין.
הכתבה נוצרה בשיתוף פעולה עם קבוצת הנשים Supergirls זה אופי. פורסמה לראשונה במגזין אוןלייף
