מה, גם פה יש להט”בים?!

זכור לי שנאבקתי למען שוויון עוד הרבה לפני שחשבתי על עצמי כחלק מהקהילה הלהט”בית. חשבתי שזה קל, רובנו הרי מכבדים את הסובבים אותנו וזה רק כמה שוביניסטים, הומופובים או דתיים קיצוניים שאחראים לאי-השוויון. ניפטר מהם והכל יהיה בסדר, לא?

לימים למדתי שזה לא כזה פשוט, ושלמעשה השתיקה, שכמוה כקבלה של נורמות מדירות ומפלות היא הבעיה החמורה ביותר, לעיתים קרובות הרבה יותר מאיזה רב שמכריז שהומואים הם נגועי מחלות שזקוקים לריפוי בדמות טיפולי המרה.

הרי מתי בכלל נשמע את האמירות האלה? כל עוד כולם יושבים בשקט ומקבלים את מנת חלקם אין בכלל על מי לצאת בהכרזות. רק כאשר המופלים לרעה מרימים את הראש ואומרים “היי, תתייחסו גם אלינו בכבוד!” אז מתחילים לשמוע את קריאות הנגד המקוממות, שהן למעשה שירת הברבור של הנורמות החברתיות הישנות.

כשלמדתי בתל-אביב הכרתי לראשונה את הקהילה ואת המונחים שלה. לפני כן הייתי מבין השותקים. הכרתי שם גם חברי קהילה מהעיר שלי, מרחובות. מי ידע שברחובות יש להט”בים?

אז מתברר שיש לא מעט! מהם למדתי על המונח א-מיני, שאיתו אני מזדהה כיום. ומתברר שגם חלק מבני משפחתי להט”בים. לנו יצא טוב – לי ולחבריי ולמשפחתי יש את המפלט שלנו בקרב חברי קהילה מאזור המרכז ובקרב שאר החברים שלנו, שאיתם אפשר להרגיש בנוח עם מי שאנחנו.

אבל תהיתי לי: היש בעירנו להט”בים שאין להם מפלט?

יש, בטוח יש. יש את אלו שמרגישים שונים וזרים בבית הספר. יש גם ילדים וילדות חרדים שמשפחתם זורקת אותם מהבית או כופה עליהם טיפולי המרה שהם למעשה עינויים.

לפעמים נראה שאתה לבד, שאתה היחיד מסוגך בעיר או במושב או בבית, אבל מסביבך מתחבאים הרבה אחרים שרק צריך למצוא אותם. אני משוכנע שאפשר להגיע למאות להט”בים בעיר שלי ולעזור להם. אפילו רק נראות של הקהילה הרחובותית יכולה לשדר להם את המסר שהם בסדר, ושהם לא לבד

אני יכול להגיד “מה אכפת לי, לא בעיה שלי”. זה יהיה כמו לשתף פעולה עם השתיקה שמאפשרת לנורמות חברתיות גרועות להמשיך להתקיים. אבל אני כבר לא במקום של שתיקה, אם כבר אז ההפך הוא הנכון. הגיע הזמן להשמיע קול כל כך חזק עד שכל אחד ואחת בעיר ידעו שיש כאן מישהו בשבילם. מאחד ששותק הפכתי בסופו של דבר לאחד שלא סותם ת’פה. לפעמים אני מעורר תגובות מתלהמות, אבל כמו שאמרתי קודם, אם אתה מעורר קולות של מתנגדים, זה כי אתה משנה את הנורמות.

כשאתה מחליט שצריך לעשות משהו, בהתחלה אתה חש חסר אונים, כי לבד הקול שלך חלש. אבל כשמחפשים שותפים לדרך מוצאים אותם בסוף. זה יכול לקחת שנה או שנתיים או יותר. היום אני מכיר די הרבה אנשים ברחובות שמשתייכים לקהילה, ועוד רבים אחרים שתומכים במאבק של הקהילה לשוויון.

למשל, כשהגעתי לבית הכנסת הקונסרבטיבי בעיר, ציפתה לי הפתעה טובה. בניגוד לכל מה שחשבתי על הדת עד כה, מצאתי קבוצת אנשים שתומכת באופן גלוי בשוויון ובהשמעת קולה של הקהילה הלהט”בית. אפילו הרב של בית הכנסת משתייך לקהילה הגאה!

לפעמים נראה שאתה לבד, שאתה היחיד מסוגך בעיר או במושב או בבית, אבל מסביבך מתחבאים הרבה אחרים שרק צריך למצוא אותם. אני משוכנע שאפשר להגיע למאות להט”בים בעיר שלי ולעזור להם. אפילו רק נראות של הקהילה הרחובותית יכולה לשדר להם את המסר שהם בסדר, ושהם לא לבד.

הבחירות לרשויות המקומיות מתקרבות ואין הזדמנות טובה יותר לעשות רעש. וכשננצח נוכל לבנות מרכז גאה גם בעיר שלנו. יהיו את אלו שלא יאהבו את הרעיון, אבל ככל שהם יגדפו ויתנגדו יותר, יותר אנשים יהיו מודעים לזכויות האדם שלהם, והם לא יוותרו עליהן בקלות.

הכותב הוא פעיל חברתי ומתמודד למועצת העיר רחובות. יוזם ארוע “גאווה ברחובות“