צילום: וולדימיר קוצ׳ין
“אני יודעת מה זה להפגע”, אמרתי, “אבל אין לי הרבה ניסיון בלדבר על זה. ואני יודעת להחזיר מלחמה. אבל אני יודעת בעיקר איך לעשות את זה לבד. מאוד קשה להילחם ככה, כי בדרך כלל אני עומדת מול הרבה תוקפים ובדרך כלל מפסידה”. “אני מסתכלת על עצרות והפגנות מהצד השני של הרחוב. וחלק ממני מרגיש כל כך מחובר לכולכן, אבל אני לא יודעת אם יקבלו אותי אם אצטרף. הרבה מאיתנו עומדים בחוץ אבל לא שם אנחנו רוצים להיות. עוצרים אותנו ומרביצים לנו. אנחנו מתים כאן בחוץ. אנחנו צריכים אתכן – אבל גם אתן צריכות אותנו”. אני לא יודעת מה לעשות כדי באמת לשנות את העולם. אבל למה לא שנפגש כולנו וננסה לחשוב על זה ביחד? למה האנחנו לא רחב יותר? אין שום דרך שנוכל להילחם את הקרבות אחד של השניה כדי שלא תמיד ניהיה כל כך לבד?”
לזלי פיינברג \ סטון בוץ’ בלוז
טריגר אובדנות ודיספוריה
אני יודע שלעולם בחוץ אין עדיין את תיבת הכלים המושלמת להתמודד עם איש.ה טרנס* (אני בכוונה כותב טרנס עם כוכבית כדי לכלול את כל הא.נשים והמגדרים שרואים עצמם חלק מהקהילה הטרנס*ית). למען האמת אני בעצמי לא יודע אם יש איזו ערכת כלים “מושלמת”, לא חושב שברגע שחבר.ה שלכן תיהיה במצוקה אז תדעו איך לפעול באוטומט. אני כן יכול להגיד שהרבה קשור ביכולות הכלה גבוהות, המון רגישות וחמלה שיכולות ורבלית להעניק את החום הדרוש לחבר.ה הפגועה, כמו חיבוק שהוא נעים אבל גם בטוח ומגן.
להיות אדם טרנס* לוקח ממך המון אנרגיות, המון השקעה בנראות שלך, בלקחת אחריות על הגוף שלך, על לטפל בנפש שלך, לאסוף את עצמך כל יום מחדש כדי להאבק על ה – אני – שאת.ה. כשמרגיש לך מספיק חזק ומספיק יכולה אז יוצאות לרחוב, למשפחה, לחברים, לעבודה, לקופת חולים ובכל סיטואציה נדרשת ממך התמודדות. לפעמים זה מצחיק, אני לוקח לעצמי יום חופש ואומר לעצמי שהדבר היחידי שיש לי לעשות זה לקפוץ לדואר, אין לדעת איך אני אחזור משם, מי יגיד לי מה או מי ישאל אותי מה, אין לדעת. החוסר וודאות עצמה גם לוקחת כוחות. צמצמתי כאן סיטואציות שפוגשות אותנו ביום יום ואיך אפשר להפוך אותן ליותר נעימות עבורנו.
כשחבר.ה טרנס*ית שלכן מספרת לכן על קשיים הקשורים במגדר שלה, אל תנסו להשוות את זה למשהו בתחושות שלכן. עדיף לשאול שאלות, למה את מרגישה ככה? למה אתה חושב את זה?
כשחבר.ה טרנס*ית שלכן עוברת חוויה לא נעימה ורוצה רק להיות לבד בבית, אפשר להציע לה לבוא לבקר לכמה רגעים כדי להביא לה משהו מתוק לאכול או לשתות, או לתייג אותה בסרטונים מצחיקים של חיות, אם היא תרצה היא כבר תשתף.
אם חבר.ה טרנס*ית מחליט לשנות נראות מסויימת בעצמו, שאולי פחות\יותר מתאימה לחוקי המגדר שאתן מכירות, אל תשפטו או תבקרו, אנחנו יודעים מה טוב לנו ומה יגרום לנו להרגיש יותר בנוח עם עצמנו במרחב.
אם אתן מנהלות דף או כותבות פוסט ורואות אלימות מגדרית נגד איש.ה טרנס*ית ברשת אז תביעו סולידריות איתו.ה, לפעמים בסיטואציות כאלה, זה כל מה שצריך, גם אם תגידו את זה בפרטי, זה מורגש וחשוב.
אם אתן מעסיקות או קולגות של אדם טרנס*, תצאו מנקודת הנחה שאתן לא מכירות אותם ולכן אין מקום לשאלות על “הטרנסיות” או הנראות שלהם או אפילו השם. כל חוויה היא שונה וכל אדם הוא שונה, היא או הוא יספרו לכן מה שיוכלו כשירגישו בנוח לספר.
אתן כן יכולות לשאול “מה לשון הפנייה?” ולהתמיד בה. בלי להתבלבל ובלי לגרום לו או לה להרגיש לא נעים.
שירותים ממוגדרים הם אחד האתרים המאיימים לא.נשים טרנס*, בגלל שאנחנו יודעות.ים שהאינטרקציות שלנו בתוכם יכולות לנוע מבעיות לאלימות פיזית. לכן, אם אתן נתקלות במישהי.ו בשירותי הנשים שאתן לא בטוחות מה המגדר שלו.ה, אבל לא חוות כאיום – תנו לה להיות. ועוד יותר לגבי שירותי הגברים. וכחברות, ללוות אותנו לשירותים (אם אנחנו הולכות לאותם שירותים) יכולה להיות דרך קטנה לעשות את החוויה הזו פחות מלחיצה בשבילנו.
קיים דף פייסבוק לא.נשים טרנס*, “בריאוטרנס”, הוא משמש מקום בטוח לכל שאלה או התיעצות בנוגע להליכים רפואיים, נפשיים ולפעמים קצת יותר מזה. תמליצו לחברימות אם אינכן יכולות לתת מענה עבורןם
אני ממש רוצה להאמין שכל מי שקראה את הטור הזה מההתחלה ועד הסוף תעשה שינוי, תביא שינוי. מאוד מאמין בשיתוף מאבקים, בניפוץ הפטריארכיה. המאבק שלנו א.נשים טרנס* והמאבק הפמיניסטי הולך יד ביד. “כל טרנס* שיוצא מהארון נותן עוד ביס בפטריארכיה” (מ. ולנטיין).
