צילום: גיל אליאס
פגישה לא מתוכננת בין יותם לוין (29) ואלן בסט (22) הובילה לקאבר ים-תיכוני לשיר העממי “קלינקה” (של המלחין איבן לאריונוב, 1860) המשלב בין מזרח ומערב, וכל היופי הזה קורה על דראג ובמדבר!
לוין נולד במגדל העמק להורים עולים מברית המועצות לשעבר ומתגורר בדרום מגיל 12. בסט, יליד דימונה, כיום גר בעפולה עם חבריו לגרעין של איגי. שניהם יצרו דמויות דראג ססגוניות המבוססות על נשים אמיתיות מהחיים: את הדמות הראשונה מגלם לוין ושמה “עליזה וון ג’ורה”. השנייה, היא “מאמא דה לה סמאללה”, אחת ממלכות הדראג היחידות בישראל העולה לבמה עם כיסוי ראש.
יותם, ספר לי איך הגעתם דווקא לבצע את קלינקה? מה עומד מאחורי הרעיון?
יותם: “בתור ילד שגדל במשפחה רוסית אני מכיר את כל הרפרטואר של המוסיקה הרוסית. זה משהו שגדלתי עליו, קלינקה בוודאי. בגלל שגדלתי במגדל העמק ואחר כך בנגב, יצא שהייתי בסביבות די מעורבות של רוסים ומזרחים. היה לי שילוב שאני בעצמי לא שמתי לב אליו. בתור ילד אהבתי לראות את זהבה בן בערוץ 1, סבתא שלי הייתה אומרת לי “איכס למה אתה רואה את זה”, ואני הייתי מתווכח איתה שזה אחד הדברים הכי יפים שיש”.
אלן: “דימונה מורכבת בעיקר מעולים מברית המועצות, הודים ומרוקאים. זה יצר חיבור בין המרוקאיות שלי לתרבות הרוסית שנחשפתי אליה – אני שומע מוסיקה רוסית מגיל צעיר, אוהב אוכל רוסי (חולה על בורשט) ומחובר באופן כללי לתרבות של מזרח-אירופה. כשיותם הציע לי לבצע גרסת דראג לקלינקה זה היה בשבילי הדבר הכי טבעי שיש”.
יותם: “כשהבנתי שאלן ביצע בעבר נאמברים של שירים רוסים ושהוא מחובר למוסיקה, הבנתי שזה הולך לצאת לפועל. זה היה ברור שזה הולך לקרות ולצאת לא פחות ממושלם”.
צילום ועריכה – שחר שוורץ | רחפן – אנדריי אוסדצ’י
ספרו לי על שיתוף הפעולה בין שניכם, של מי הרעיון לתלבושות? לסטייל?
אלן: “לעליזה היה חזון בראש, ולי היה חזון, וזו תאונת הדרכים”.
יותם: “הרעיון היה לי בראש כבר הרבה זמן. אלן ואני כתבנו את המילים ואני ביימתי והפקתי את הקליפ. פנינו לגונן צורן, מעצב תלבושות מוכשר, שעזר לנו עם עיצוב השמלות, ואת הפאה עיצבה דנה נחמן”.
השיר המקורי מספר על פירות יער ועצי אשוח, אתם בחרתם את הלוקיישן לקליפ במדבר, מה הרעיון שעומד מאחורי זה?
יותם: “שתינו חיות בקהילות בפריפריה. אני גרה בבאר-שבע ב-16 השנה האחרונות ופעילה ב”קהילת עליזה”, קבוצה של אקטיביסטיות מקומיות שפועלות ליצור ולפתח תרבות קווירית בדרום. יש לנו ליין מסיבות (“המעמול”), ליין שירה קווירית (“חורגת”) ובית מדרש. רצינו לייצר קליפ שנותן וויב של כל מה שהוא מחוץ למרכז, וקשור יותר לבית ולקהילות שלנו: המרחבים העצומים והיפים של ישראל. באנו להראות שהנגב, שהרבה אנשים רואים בתור ‘החצר האחורית של המדינה’, הוא מקום חי ופורח שיש בו תרבות קווירית בועטת”.
אלן: “נולדתי בדימונה, המדבר הוא נוף ילדותי והוא מייצג את הסביבה שבה גדלתי. המטרה של המיקום נבחר מתוך מטרה להראות שאפשר לייצר ולעשות דראג בכל מקום ולא רק בתל -אביב, גם במקומות שהם הבית שלנו. היום אני חיה בקהילה הבוגרת של איגי בעפולה. הפעילות שלנו בדיוק עונה לאותן המטרות של קהילת עליזה: הקהילה מפעילה את ליין המסיבות (ה MA-ZE), ליין דראג קווירי מהמם ובשבוע הבא נשיק לראשונה מגזין של הקהילה שנקרא “העמק הוורוד” ואת תכנית המערכונים (MA-ZE TV), כדי להמשיך ליצור בתוך הקורונה יחד עם הקהילה שלנו. אני גם לוקחת חלק בפרויקט “דראג בסלון”, שיזם אסף שחר. מטרתו להנגיש את עולם הדראג לקהלים נוספים, מבוגרים, בעלי מוגבלות ועוד. ליצור תרבות קווירית בפריפריה זה אחת המטרות הגדולות שלי. אני לא רואה את עצמי חיה במרכז, גרתי בתל-אביב שנתיים ומיציתי”.
אם כך, מדוע הקליפ מסתיים בחיפוש טרמפ לתל-אביב?
אלן: “גרתי באותה התקופה בתל אביב והאמת שלמרבה האירוניה באמת הייתה לי הופעה בערב של הצילומים בתל אביב, באקווריום של עיריית תל אביב, שם התארח ליין ה WERK, ליין הדראג השבועי שאני חלק מצוות המופיעות שלו והיה ועודנו הבית הראשון שלי”.
יותם: “זה יצר בדיחה פנימית – סיימנו את כל הכיף ומאמא רוצה לברוח חזרה לתל אביב. סוג של הפוך על הפוך כי בחיים עצמם שתינו בוחרות מרצון לגור כל אחת בקהילה שלה, אני בבאר-שבע ואלן בעפולה”.
אני חושב שבלי הנשים היקרות האלה לא הייתי מתעניין בשיח המגדרי- אדרבא, בסופו של דבר הן הנשים שמהן אני שואבת את כל ההשראה שלי
ספרו לי על דמויות הדראג שלכן, מה מקור ההשראה?
יותם: “הניצנים המקוריים של עליזה, דמות הדראג שלי, מבוססים על סבתא שלי, למרות שעליזה לא ב”וויב הרוסי”. עוד מגיל קטן אהבתי לשחק דמויות נשיות שהן אסרטיביות, כריזמטיות, וולגריות, מרימות ועושות שמח. בכיתה ג’ התעקשתי להתחפש לזרש [אשתו של המן הרשע], ושיחקתי אותה בצורה “עליזתית” כמו שאני רואה אותה היום. היא שיחקה להמן בראש ועשתה שמח בכל הממלכה. עליזה מבחינתי היא דמות שמשלבת את כל הקשת הצבעונית וההזויה שקיימת במדינת ישראל, ואת כל החלקים שמרכיבים אותי – הרוסי, המזרחי שמעולם לא היה לי אך תמיד התחברתי אליו, התרבות המזרח-תיכונית שאני אוהב וצורך מאז ומתמיד. אני יודע שפחות אתחבר לסגנון שהוא בסטריאוטיפ שלו אשכנזי, כמו שאני יודע שאיהנה ממשהו שמזוהה עם תרבות מזרחית – כי זו מי שאני. לכן עליזה היא מגוון של תרבויות, היא לא רק מזרחית, היא מיקס, היא מטורללת – וזה עיקר היופי שלה. עליזה היא גם וגם וגם, והיא בעיקר מזרח-תיכונית, היא פה בישראל”.
צילום: גיל אליאס
אלן: “גדלתי במשפחה מסורתית-דתית, מרוקאיות לווריד מגיל אפס. הדראג שלי בנוי על נשים שאני מעריך ומעריץ שהן לא נראות כמו הנשים שהיינו רואים בטלוויזיה כילדים קטנים או כמו מלכת דראג טיפוסית. אלו נשים שאת תחשבי שבגלל שהן מסורתיות שגרות בדימונה הן מדוכאות, אבל בתכלס הן די רוק דה סיטי. המשפחה שלי היא משפחה מדהימה, הנשים בה גדלו והתעצמו מתוך המקום הזה, וזה גם קשור לעובדה שהן מזרחיות ופלפליות. זה מה שהניע אותי לחקור עם עצמי איזו דמות דראג תייצג את מי שאני או מי שאני רוצה להיות. דרך “מאמא” הצלחתי להתחבר לזהות המזרחית שלי יותר מכל שיר שקראתי או סרט שראיתי. זה דרש רגע לעצור ולחשוב – מה הדמות שאני יוצר? איזה סוג כיסוי ראש היא לובשת? כיסוי הראש משתנה מתפוצה לתפוצה. והבחירה לחבוש כיסוי ראש ולא פאות, כפי שנוהגות רוב מלכות הדראג, היא בחירה רדיקלית בפני עצמה והיא קשורה לרצון שלי להנכיח את הנשיות הספציפית הזו במרחב. זה גם היה נראה לי נכון והגיוני, כי ככה נראות הנשים בחיים שלי. התחלתי לחקור את הנשיות האמיצה הזו מתוך המקום הזה. אני חושב שבלי הנשים היקרות האלה לא הייתי מתעניין בשיח המגדרי- אדרבא, בסופו של דבר הן הנשים שמהן אני שואבת את כל ההשראה שלי.
הייתה הפרדה בין המסורת ללהטביות, במשפחה, כי גם הלהטבים, גם ההומפובים וגם החילונים מייצרים הפרדה גדולה בין יהדות ללהטביות שאני ואת נלחמות בה. עכשיו הם מגבים אותי באופן מלא וגאים ביצירה שלי, שקורית מתוך הפרספקטיבה שהם גידלו אותי עליה – יש יופי ביהדות שלנו. אפשר ליצור מתוכה”.
צילום: גיל אליאס
אנשים צריכים להבין שקורים דברים מטורפים פה
מלכות דראג בפריפריה – ספרו על הבחירה לגור בבאר-שבע ועפולה
יותם: “בתור נער צעיר היו לי גיחות לתל אביב כי בראש זו תמיד הייתה ה’עיר של ההומואים’ שרק בה אפשר ללכת יד ביד. לאט לאט המחשבה הזו התחילה להתנפץ והבנתי שזה יותר בראש שלי מאשר במציאות. למזלי הרב, כמעט ולא נתקלתי באירועים להט”בופוביים בבאר-שבע. אני מרגיש בנוח לגור עם בן-הזוג שלי כאן, להסתובב איתו יד ביד וללכת איתו למסעדות. אני מרגיש שבאר-שבע פתוחה יותר במחשבה ממה שאנשים שלא גרים בה חושבים. תמיד יהיו מתנגדים, גם בתל-אביב יש, אבל בחוויה הכללית שלי אני מרגיש שיש פה הכלה. באר שבע היא הבית שלי, אני אוהבת אותה ואת תהליך ההתפתחות שלה, אני מרגישה שזה המקום הנכון בשבילי לחיות בו. מתוך המקום הזה אני גם פועלת, בשלב מסוים הבנתי שאם אני רוצה לחיות חיי קהילה מסוימים ולהרגיש בנוח בסביבה עם אנשים שדומים לי, אני לא יכולה לברוח כל פעם לתל אביב, אני צריכה לשנות את המציאות פה יחד עם אנשים נוספים. קהילת “עליזה” גורמת לי להרגיש פה הכי מדהים בעולם, ואני לא מרגישה שאני מפסידה משהו כי אני לא גרה בתל אביב, יש לי פה הכול, אני חיה כמו מלכה. מבחינת אירועים ופעילויות, באר-שבע מוגדרת היום העיר הכי קווירית בישראל. אנשים צריכים להבין שקורים דברים מטורפים פה!”
אלן: “אנחנו עוד בתחילת הדרך. אני מבינה שהחוויה שלי ברחוב העפולאי תהיה שונה מחוויה של בן אדם שלא עובר כסטרייט. חשוב להגיד את זה, אבל בסופו של דבר אני מאמינה שהתפקיד שלנו הוא להרחיב את הדבר הזה. אנחנו צריכים להילחם ברגליים בדבר הזה. בגלל שאנשים פה חשובים לי, כי עפולה חשובה לי, כי דימונה חשובה לי, ירוחם חשובה לי. אם אגור במרכז ואתלונן על הפריפריה זה לא מה שיזיז אותה מהמקום שלה. צריך אנשים שילכו ברגליים ויזרעו וישתלו. כשגרתי במרכז ממש שכחתי מהומופוביה, היה לי שם נוח. שכחתי מה זה לקום ולשאול את עצמי מה אני לובש היום, כי אני לא יודע אם זה יהיה בטוח או לא. המעבר לפריפריה החזיר אותי למקום שבו המחשבות האלה חוזרות אליי, אך הוא גם חיזק אותי מבחינת העמדות שלי וגרם לי להיות פחות עצלן בנוגע למעשה הגאה”.
יש תכניות לעתיד?
אלן: “השאיפה שלי היא בסופו של דבר להצטרף לשורה של מלכות מצוינות שגרות דווקא בפריפריה, כדי להקים קהילה צפונית שעוסקת בדראג, לפתח את הצפון ולשתף פעולה בצורה ישירה עם מלכות שעושות את זה גם בדרום ובג’רוז. אני מאמינה שדברים מהממים יכולים לקרות דווקא מהמקום הלא שבע. זה יכול לגדול ולצמוח ולהיות משהו מדהים”.
יותם: “מעבר לשאיפות שלי להמשיך להתפתח עם הדמות של עליזה – הופעות, קליפים, תוכניות ומה לא! המטרה העיקרית שלי היא פשוט לעשות כיף, לעשות טוב לאנשים. בשביל זה אני עושה את הדראג. הכוח שלי זה בלהרים את האווירה, הבנתי שאני גורמת לאנשים להרגיש שמחים. מבחינת הדמות שאני – זו מי שעליזה”.
