שמי ניקי סבר ולפני 6 שנים יזמתי את הפרויקט טרנס ארט, שמטרתו העיקרית לבצע הסברה, מחאה וניראות באמצעות אמנות של אמנים.ות מהקשת הטרנסית. מאז יצרנו קמפיינים ותערוכות ברחבי הארץ שמטרתם העיקרית לפנות לקהל רחב ככל האפשר ולהציג את המציאות דרך העיניים שלנו.
השנה בחרנו להתייחס לפן נוסף של אמנות – אמנות כדרך התמודדות. בחרנו להתרכז באמנים.ות עצמם.ן ולשאול אותם מה היא האומנות בשבילם.ן ואיך היא משתלבת להם.ן בחיי היום יום ובהתמודדויות שלהם.ן. זאת מכיון שאנחנו מאמינים שאמנות יכולה להיות מענה לצרכים רגשיים של האמן.
בחרנו להייחס לנושא דווקא ביום הזיכרון הטרנסג’נדרי הבינלאומי, בו אנו מתאבלים על הא.נשים שכבר לא איתנו, על מנת להגביר את המודעות לקשיים של הקהילה הטרנסג’נדרית בארץ ובעולם, ולדבר על אמנות ככלי לשנות מציאות זאת, בין אם לפרט אחד או לחברה כולה.
כדי להדגיש את הפן האישי של האמנים.ות בחרנו להציג שלושה אמנים.ות שמציגים את עבודתם וגם מספרים מה היא האמנות בשבילם.ן.
עדי – “דברים שלא ידעתי להגיד במילים יצאו בציורים”
קוראים לי עדי אני בן 23 ואני גבר טרנסג’נדר נשוי. תמיד היה לי קשר מיוחד עם אומנות. מאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר. כנראה שבהתחלה זה היה בשביל הכיף אבל מהר התחלתי לשפוט את היצירות שלי. כמו אמנים רבים חשבתי שאני לא מספיק מוכשר והתאמנתי בלי סוף על מנת ליצור משהו שיראה בעיני “מספיק טוב”.
בגיל 12 התחלתי ללמוד טכניקות ציור קלאסית אצל מנטורית נפלאה והמשכתי למגמת אומנות במוזיאון ישראל. כל מה שרציתי היה להפוך לגורם משפיע באומנות הישראלית.
בגיל 15 חליתי לראשונה וחיי השתנו לחלוטין אובחנתי במחלה נוירולוגית מורכבת (crps) שתקפה את יד ימין שהיתה היד הדומיננטית ונאלצתי לעבור שיקום ארוך, אך תוך כדי המשכתי את לימודי האומנות. כל הטכניקה שבניתי נעלמה וסבלתי מכאבים עזים. מכיוון שלא יכולתי לצייר כמו פעם התחלתי לעבוד על אומנות קונספטואלית ועבודות מייצג אבל עדיין שפטתי כל עבודה בחומרה. דיברתי על עצמי בלשון זכר לראשונה באחת העבודות האלו והצגתי אותה מול כל הכיתה שלי. למרות שהרוב לא הבינו למה עשיתי את זה והתחושה הייתה מדהימה.
אחרי הלימודים זנחתי את כל חומרי האומנות שלי. עדיין אהבתי אומנות ורציתי ליצור, פשוט היה קשה כי החיים הם כאלה.
בשנים האחרונות חוויתי מספר החמרות במצב הרפואי שהובילו למשבר נפשי. תוך כדי אחד האישפוזים שנאלצתי לעבור, התחלתי טיפול באמנות וחיי השתנו שוב. במשך שנים לא עשיתי שימוש ביד ימין, אבל ברגע שהחזקתי עיפרון ידעתי מה לעשות. דברים שלא ידעתי להגיד במילים יצאו בציורים. מכיוון שעבדתי עם היד הלא דומיננטית לא שפטתי את הטכניקה. פשוט ציירתי בשביל עצמי. כל צייור היה סוג של מדיטציה שאפשרה לי לחקור את עצמי ואת הסביבה שלי. ומשם התחלתי להחלים. הדרך לא הייתה פשוטה ואני יודע שיש עוד דרך ארוכה לפני ושהגוף שלי לא יחזור לקדמותו, אבל האומנות תמיד מלווה אותי. היום אני משתמש בציור להרבה דברים, כגון הבראה עצמית, רגיעה ובטחון עצמי. אני הרבה יותר מעוניין בתהליך היצירה מאשר בתוצאות ואני מאמין שכל אחד יכול להעזר באומנות כדרך התמודדות ושזה לא נועד רק למי שראה את עצמו כ” מוכשר” ושיש לזה את הכוח להציל ולחזק אותנו”.
שחר – “הייתי מוצא מקום מפלט בציור בהפסקות”
אומנות היא חלק בלתי ניפרד מחיי, אבל את זה כל אחת ואחד שעוסקים באומנות יוכלו להגיד לכם. בשבילי אומנות היא פשוט הדרך שבה המוח שלי חושב אך לא רק. אומנות היא גם החוליה היחידה שיש לי היום שמקשרת בין ה”ילדה” שהייתי פעם לבין הגבר שאני היום.
שמי שחר ארפוב, אני מעצב גרפי ואנימטור בן 27 וגר כיום עם בן זוגי בירוחם. הסיפור שלי מתחיל בכך שנולדתי בגוף של בת. מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שנולדתי בגוף “הלא נכון”, אך את התחושה הזאת לא ידעתי ממש לבטא ומאוחר יותר הרגשתי שגם אם אגיד את זה, אף אחד לא יבין. בכל פעם שבה החברה ציפתה ממני להיות “יותר בת” או שהגוף שלי היה נראה יותר ויותר נשי הרגשתי שמוחקים אותי בכל פעם מחדש ולא נותנים לי ביטוי. מצד אחד החברה, ומצד שני ה”יקום”, כך שציור וכתיבה היו הקולות היחידים שלי באותה תקופה.
בנוסף לכך, למדתי בבית ספר דתי והיה לי מאוד קשה להתחבר לילדות, הרגשתי מאוד לא שייך אז הייתי מוצא מקום מפלט בציור בהפסקות. אהבתי מאוד ליצור עולם אחר ולשקוע בו. הייתי מתנסה בכל טכניקה אפשרית; צבעי שמן, צבעי מים, עפרונות, עטים – כל מה שהיה זמין לי עד שגיליתי את הדבר ששילב בצורה הטובה ביותר את המשיכה שלי לכתיבה וציור: להפוך לאנימטור ולעשות סרטי אנימציה.
את החלום הזה זכיתי להגשים במכללת ספיר, שם גם עברתי את תהליך היציאה מהארון שלי בתמיכה מפתיעה מאוד (לטובה) מהכיתה ומצוות המורים. פרויקט הגמר שלי בלימודים היה סרט אנימציה שקראתי לו “שלח לי מלאך”. הסרט מבוסס על התהליך הזה שעברתי, אך הוא היה גם תהליך התמודדות עם האובדן הכי גדול שהרגשתי ושאני מרגיש עד היום; פטירתו של הכלב שלי, שהיה החבר היחידי שלי באותה תקופה קשה. לאבד אותו היה עבורי הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות ובכל פעם שעברתי שלב בעשייה של הסרט הרגשתי שאני עובר עוד שלב בהתמודדות עם האבל.
עד היום בכל פעם שאני מצייר אני מרגיש שהוא איתי וזו החוליה המקשרת היחידה שנותרה לי אל העבר שלי שאני משתדל לזכור תמיד.
אני מרגיש שדרך אומנות אפשר לחבר בין עולמות שונים ובכך ליצור הזדהות אחד עם השני, מה שיכול למנוע שנאה מיותרת בחברה שלנו. אני רואה את זה קורה כאשר אני מקבל תגובות חיוביות מאנשים שצפו בסרט שלי, אנשים שמעולם לא הבינו א.נשים טרנסג’נדרים ואין להם קשר לקהילת הלהט”ב, אך אפשר ממש לראות את ההבנה על הבעת הפנים שלהם וזה מרגש ומעצים מאוד.
מתוך “שלח לי מלאך” – סרט אנימציה קצר, בתמיכת קרן רבינוביץ’ לאמנויות – פרוייקט קולנוע, ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות והמועצה הישראלית לקולנוע.
ציורים בעט שציירתי אחרי הניתוח העליון שעברתי, כאשר הרגשתי שממש קמתי לתחייה מחדש.
ציור בצבעי שמן שציירתי אחרי מצעד הגאווה הראשון שהייתי בו.
3. אליאנה – “אומנות תמיד הייתה פרץ רגשות עבורי”
אליאנה, בת 24, אישה טרנסית קווירית. אני מעצבת גרפית, אמנית ותקליטתנית, אומנות תמיד הייתה פרץ רגשות עבורי. אומנות תמיד היוותה אפשרות לומר דברים בלי מילים עבורי, לצעוק בשקט ולהביע רגשות לא מעובדות ומובנות. את היצירות שאתם רואים כאן יצרתי בתקופה לפני שיצאתי מהארון, כשעוד הכל היה מבולבל ולא ידעתי מי יראה אותי וירצה להישאר בקשר איתי. הרבה בלבול התנקז לתוך היצירה והפך לתוך זכוכית מגדלת אל תוך החיים שלי והחוויות שלי.
