"כיכר ציון זו פניה של החברה הישראלית – ולא כיכר רבין"

בצעדת החיים למען קהילת הטרנסג'נדר התרגשתי כל-כך, הרגשתי והבנתי מהו איחוד מאבקים מוצלח! איך כולנו התקבצנו והיינו שם, מלאי סולידריות, כאב, שיתוף ותחושה מאוחדת. הקהילה הטרנסית סובלת מאפליה גורפת, מהשפלה בלתי נתפסת ומדיכוי מגדרי מתמשך. "לעבור" את הכביש כרוך לא פעם ב"לעבור" לעולם הבא, השם ישמור. היינו שם ומחר אנו מתחייבים להיות שם עבורםן שוב. בכל מקום. ולא רק בסיסמאות ריקות מתוכן וממחויבות אמיתית לצו השעה!

לעומת זאת, בעצרת ברבין הרגשתי מהו איחוד מאבקים כושל ומכשיל! ההחלטה לסיים את העצרת בTOY של נטע ברזילי במקום בהמנון הלאומי, על אף כל מורכבויותיו ומשפטיו המדירים את הציבור הערבי, זו החלטה מזיקה, רעה שמציגה את דרישתנו כקוריוז ופרודיה מהלכת. בעצרת פוליטית בכיכר העיר העברית הראשונה, עצרת בשפה העברית-והערבית, עצרת למען קבלת זכויות, ראוי לתת מקום לסמלים לאומיים, לדעת "להשתמש" בהם ולפרש אותם נכון ומותאם, ולא להתחמק מהם כמו מאש ולהשאיר אותם בידיים של צועדי צעדת הדגלים ברובע היהודי.

עובדה שבקהל התנופפו עשרות דגלי ישראל שהתמזגו עם דגל הגאווה.
עובדה שמגן הדוד נכנס לדגלי הגאווה ולא יצא ממנו.
עובדה שקהל שלם התעטף בדגלי גאווה- כאילו מתעטף הוא בטליתות. ברכת כהנים בכיכר רבין.
עובדה שלא מעט מהנואמים והנואמות הזכירו את אלוהים בבקשה שלהם מהריבון.

המרכיב הישראלי והמרכיב היהודי הם חלק בלתי נפרד מהמסר שאנו צועקים וצועקות. להוקיע יהדות\ישראליות ולנפנף רק במטריות ורודות לא מייחד את ההפגנה התל-אביבית מכל הפגנה בינלאומית כזו או אחרת. זו הפגנה בישראל!!!! בשפה העברית, במדינה ובעיר העברית הראשונה.

לתל-אביב מקום לא רק במגילת העצמאות, אלא גם בספר יחזקאל. משם שמה,אגב. "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם". לא מתל-אביב תצא תורה, אלא מירושלים- שם יושב המחוקק והשופט. שם אנחנו צריכים וצריכות לצעוד בגאווה. כיכר ציון זו פניה של החברה הישראלית – ולא כיכר רבין. אם תרצו ואם לא! שם, במטר אחד יעמדו חרדי ופלסטינית בתור לבנק, שם במטר אחד יעמדו דתי לאומי וחילוניה בתור למיץ תפוזים סחוט. ולא ב"בראסרי" או ב"תולעת ספרים"!

ראוי לתת מקום לסמלים לאומיים, לדעת "להשתמש" בהם ולפרש אותם נכון ומותאם, ולא להתחמק מהם כמו מאש ולהשאיר אותם בידיים של צועדי צעדת הדגלים ברובע היהודי

ההכרעה המודעת של המארגנים.ות להימנע משירת ההמנון כדי "לא להדיר את הציבור הערבי", היא צודקת במובן הערכי-האידיאי, אך במובן הפוליטי-אסטרטגי זו שגיאה חמורה, ואף יותר מכך זהו מעשה לא קווירי!

אנמק:

ראשית עובדות: נציגיו של הציבור הערבי נמנעו או התנגדו בהצבעה לפונדקאות. אבל זו לא הנקודה, אני מבין שנציגיו של הציבור הערבי – הוא לא הציבור עצמו. אחינו ואחיותינו הפלסטינים הלהט"בקים ראויים למקום סמלי וייצוגי שוויוני בקרבנו! אולם לטעמי, לדרוש לחיות בוואקום זו אשליה- צריך לעמוד על המורכבות ועל המתח של הנרטיב המתנגש, להציע גרסאות חלופיות להמנון\נים, לקיים דיאלוג עם נפתלי הרץ אימבר ולא להשליך אותו לירקון, כאילו לא היה. הירקון מזוהם הרי!

ב. ההחלטה לא לשיר את ההמנון זה מעשה לא קווירי, כי קוויריות אמיתית זה לשיר את ההמנון ולא לוותר עליו. תוך שינוי מותאם. למשל, במקום המשפט המדיר "נפש יהודי", נאמר "נפש אדם". במקום "להיות עם חופשי", נאמר "להיות עמים חופשיים".זה ניכוס פוליטי רדיקלי אמיתי שיביא כותרות והתייחסויות. ברור שזה לא יהיה מושלם- אבל אין שלם ואין מושלם. כמו כל מעשה פרפורמטיבי! אין אותנטי והכל חיקוי של חיקוי!

ג. קוויריות אמיתית זה לשיר את ההמנון בערבית! ולא רק בעברית.

ד. קוויריות אמיתית זה לפרק את המוסכמות, לגעת בפרה הקדושה, לפרק את הטקסט הקדוש והלאומי ולהתאים אותו לרוח המצב ולמשתתפים. לא חובה לשחוט את הפרה כדי לשנות את מסלול ההליכה שלה את מהות קיומה. היא לא רק משאבת חלב, או מטחנת בשר, היא גם משהו אחר (תנו מבט על הודו). לנכס את ההמנון ולא לעשות נאחס ולהדיר זהויות אחרות של חברי\ות הקהילה, למשל זהויות יהודיות-ישראליות.

ה. קוויריות אמיתית זה לא לפרק את בית האדון במניפות וורודות ומטריות עגולות – אלא בכליו של האדון, בסמליו ובשיטות הביצוע! עובדה שידעתם לטחון לנו כל היום בפייסבוק ומעל כל עץ רענן "תתפקדו"! ככה מיעוטים בהיסטוריה צברו זכויות. ככה ניצח הפרולטריון את המהפכה הצרפתית והשיג שוויון.

ו. קוויריות אמיתית זה לקחת את "ו-ירושלים" של מירי רגב, ולתת לזה משמעות של חיים ודו-קיום, ולא משמעות של לאומנות והדתה.

קוויריות אמיתית זה לפרק את המוסכמות, לגעת בפרה הקדושה, לפרק את הטקסט הקדוש והלאומי ולהתאים אותו לרוח המצב ולמשתתפים

אז, מנהיגי\ות הקהילה היקרים\ות, עם כל ההערכה הרבה שלי לעשייה המטורפת וההיסטורית שלכםן בשבועות האחרונים, פליז צאו מהסרט. נאה דורש-נאה מקיים: בכל תמונה שאתם מעלים אתם כותבים #יוצאים מהסרט. אז צאו המסרט העמוק שאתםן תקועות בו!
זה לא מאבק סמלי בסאן פרנסיסקו או בבודפשט, זה מאבק שמתקיים בישראל! בעברית-ובערבית. במציאות מורכבת ולא חד-גונית:

באדמה מדממת, במדינה שקוברת חייל בן 20 ביום שבו אנו צועדות למען הקהילה הטרנסית,
ובו זמנית ביישובים שזוכים לא לבלוני יומולדת אלא לבלוני תבערה,
ובו זמנית, מיליוני פלסטינים כלואים בגטו עזה, בלי מרחב יציאה וכניסה,
ובו זמנית עשרות מהמתקצבים בכיכר סיימנו את צום ט' באב.

לא ככה מדברים עם העם/עם המחוקק. ככה מדברים עם עצמנו! ככה מדברים עם אותם אוכלי "הבראסרי" ומתנחלי "תולעת ספרים" – שזה ל-א העם (אם תרצו או לא), וזה לא קהל היעד שאתם מבקשים להעביר אליו את מסר הקבלה וההכרה. לדבר בהפגנה היסטורית שמשודרת לבתי ישראל או בנאומים טלוויזיוניים במושגים אקדמיים שאתם בעצמכם לא מבינים, של "הטרוסקסואליות כפויה שמונעת דיפרנציאציה א-בינארית במרחב האתנו-לאומי שמושתת על רעיונות ניאו-ליברליים ניאו-מרקסיסטיים -כאלו שמשמרים מבחינה אלקטורלית,רגולארית ו…..אלוהים יודע מה" – זה לא משיג את המסר שאתםן רוצות להעביר. זה מתאים אולי לשותי ההפוך בגילמן באונ' ת"א, לא לסלון של בית הוריי בטירת הכרמל- שרוצים לקוות שאתן הקול שלי בכיכר! דברו לעם! ראו מה קרה שדיברתם בשפה של העם "שנאת חינם", "חורבן"….איך זה תפס. איך ההלכה הפך מעוד מחלף תל-אביבי למחלף של עפולה, של ב"ש, של ירושלים!

בקיצור, לנסות להילחם את כל המאבקים של כולן בו זמנית בשם אג'נדת איחוד מאבקים זו אסטרטגיה שמוכיחה עצמה כקורסת בתוך עצמה פעם אחר פעם. הצטלבות מאבקים זו אמנם אסטרטגיה של שחרור והעצמה (כמו בצעדת הטרנס), אבל זו גם עשויה להיות אסטרטגיה כושלת מזיקה ומעכבת במקרים אחרים. (אגב, איך תסבירו את זה שזו אחת האסטרטגיות שעדיין מונעת מנשים שחורות להשתחרר ממעגל הדיכוי בארה"ב?!)

לא ניתן לפרק את בית האדון-אלא בכליו של האדון!

אז, עצמתי עיניים פעם אחר פעם וניסיתי לדמיין כמה עוצמתי היה זה יכול להיות מחזה שכזה. כולן שרות\ים את ההמנון.
אבל בסוף קלטתי שוב, והתאכזבתי שוב, שגיליתי שוב שכנראה הכי נוח לדבר "הארץ" עבור "קוראי הארץ" (שאני ביניהם).
שרתי בלב: "להיות עמים חופשיים בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

הכותב הוא אלעזר בן לולו, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה אוני' בן גוריון. המכון הישראלי לדמוקרטיה