הצלמת מלכיאלה בן שבת | צילום עצמי
כאתגר אמנותי אחרי עבודה משותפת על שמונה גיליונות, החליטו החודש עורכי המגזין להוציא כל אחד בנפרד מיני גיליון – גיליון קלוז-אפ שמתמקד ביוצר/ת ספציפי/ת.
גיליון זה נערך ועוצב ע”י דייב יעקב בו הוא בוחן את עבודותיה של הצלמת מלכיאלה בן שבת.
מי זאת מלכיאלה בן שבת?
כיום צלמת, בעבר עסקתי בכתיבה, בפרפורמנס, בהפקה של מסיבות ותיאטרון. אני חושבת שההגדרה רב תחומית מתאימה לי. אני נשואה, אימא לשני כלבים מאומצים, בעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה ותואר שני בלימודי מגדר.
נמשכתי לצילום מגיל צעיר- בבית הוריי יש קלטות ווידיאו שצילמתי בגיל 7. כשהתבגרתי נחשפתי לתחום בעיקר כמצולמת ועם הזמן יצרתי והפקתי צילומי קונספט במגוון נושאים, אבל חסרתי את הידע הטכני וכמובן שאת הציוד. על אף שהתחום תמיד מאד משך אותי, לא העזתי להיכנס לתפקיד של הצלמת. אבל לחיים היה תכנון אחר עבורי. לאחר סיום לימודי התואר השני מצאתי את עצמי עובדת בעבודה שגילמה פחדים שהולכים איתי מילדותי; לעבוד בעבודה שבה אנשים נמקים ומאבדים את החשק לחיות. כן אני דרמטית, אבל אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה שעד היום מדרבנת אותי לעשייה.
התקופה שלאחר סיום הלימודים הייתה קשוחה עבורי. על אף שסיימתי את הלימודים בהצטיינות, החלטתי שלא להמשיך בקריירה האקדמית אליה שאפתי בעבר. בנוסף, שנה קודם לכן הפסקתי להופיע (על מנת להשקיע את מרצי בלימודים). נוצר מצב שממקום שופע יצירה, גירויים אינטלקטואלים ומפגשים מרתקים עם בני אדם מצאתי את עצמי במקום נורמטיבי, אפור ודל. באותה תקופה בכיתי המון, הייתי בדיכאון. מה גם, שאיבדתי שתיים מהאנשים שחשבתי שהיו החברות הכי טובות שלי. התקופה הנוראית הזו לימדה אותי דבר על עצמי- שאני חייבת להיות במקום של יצירה. את הלקח הזה הפנמתי בצורה הכי משמעותית שיכולתי והבנתי שאם אני בוחרת בצילום אז אין וויתורים ומשחקים ושאני עושה את זה הכי טוב שאני יכולה. כעיקרון, אני לא מאמינה בחצאי דרכים אלא בטוטאליות. ברגע שהבנתי שיצירה ותנועה עבורי זה עניין של חיים או מוות- חיים עבורי זה לאהוב את החיים שלי ומוות עבורי זה לשנוא אותם, הלכתי על זה בכל הכוח.
תמיד רציתי לצלם באופן מקצועי, אבל משפטים מטומטמים ששמעתי כמו “צילום זה טכני” הפחידו אותי ומנעו ממני לגשת לתחום. בנוסף, לא רציתי להיכשל. לשמחתי הרבה, התמודדתי מול הקושי והתחלתי ללמוד אצל מיה ברן (אמנית מצוינת ומורה בחסד עליון) והיא העניקה לי את הביטחון שהייתי צריכה שמישהו ייתן לי. הצילום שאב אותי פנימה ומאז אני בתהליך מתמיד של לימוד עצמי, ניסוי וטעיה. למזלי, תקופת הלימודים באוניברסיטה הוכיחה לי שאם עובדים קשה יש תוצאות. וככה, לקחתי את רוח הקרב המולד שלי ונכנסתי לתחום עם שריון מפלדה.
מהו צילום עבורך?
אני מאוהבת בצילום מכל כך הרבה בחינות. ברמה האינסטינקטיבית- ראשונית שמובילה אותי, צילום כמדיום פשוט תמיד הכי ריגש אותי. מבחינה רעיונית, אני אוהבת את היכולת של כלי הצילום לייצר מציאות מומצאת תחת מניפולציה מכוונת. כפרקטיקה, אני אוהבת את העיסוק המתמיד סביב אור וקומפוזיציה. כתאוריה, אני אוהבת לקרוא אודות ההיסטוריה של הצילום, ללמוד את אסכולות החשיבה ולהבין את הצילום בהקשר התרבותי הרחב שלו. כאתגר, אני מרגישה שצילום לעולם לא ישעמם אותי ותמיד יספק לי רף יותר גבוה לשאוף אחריו. גיליתי עולם שמעניק לי ביטוי יצירתי והתרגשות ובמקביל דורש ממני הסתכלות ומורכבות, תהליכי חשיבה שאהבתי ושהאירו את חיי במהלך הלימודים. מצאתי את האיזון.
צילום לעולם לא ישעמם אותי | צילום עצמי
מהי החוויה המגדרית שלך כצלמת ומהו המקום של מגדר בעשייה האמנותית שלך?
מבחינה מגדרית אני חושבת שיש לי פריווילגיה אדירה להיות אישה צלמת, והיא מתבטאת מעשית ופוליטית. היחסים בין צלם למצולם הם לא פיקציה ובהכרח משפיעים ל הדימוי הסופי. בין אם אני מעוניינת בכך או לא, היותי אישה, מייצרת דינמיקה אחרת אצל המצולמים. בנוסף, אני מרגישה פחות מאיימת. אני מאד מעוניינת במרחבים נשיים ואני חושבת שהעובדה שאני אישה מעניקה לי גישה לתחומים שאולי בלתי נגישים עבור צלמים סטרייטים, כמו לדוגמא חדרי הלבשה (ולא של תצוגות אופנה).
מבחינה פוליטית, אני מרגישה שיש לי בידיים כוח זהה לזה של גיבורת על- לייצר דימויים בתרבות שנשלטת על ידי גברים ומעוגנת בהיסטוריית ייצוג שיוצרה על ידם. באופן מסורתי, צילום היה תחום עיסוק של גברים. בשנים האחרונות זה מאד משתנה וישנן צלמות משמעותיות, אך בכל זאת הן מיעוט ביחס אל מרבית הצלמים. יש לי כלי ביד שמאפשר לי לייצר טקסטים חזותיים שאינם נשמעים על פי הכרח לכללי הייצוג. יש לי כלי שמאפשר לי להשפיע על תרבות הייצוג של נשים ואני מאמינה שבעולם שנשען על דימויים הצילום הוא כלי חשוב מאין כמותו- זהו כלי מהפכני. כאישה פמיניסטית אני שואפת לייצר מבט שהוא אחר, רפלקטיבי, שאינו נשמע לתכתיבים של שפת גוף, ובעיקר כזה שנובע מעצמו. עליי להודות שזה מאד מורכב, כי אנחנו רגילות לתפוס את עצמנו ואת הפרמטרים של אסתטיקה ויופי דרך פילטרים תרבותיים אשר הושרשו במשך מאות שנים של ציור וצילום שנעשה על ידי גברים (ומרביתם, יש להודות, לא שאפו להגיד דבר על חייהן של נשים או לתהות על אופני הייצוג שלהן). אני לא באה להגיד שכל מה נעשה אינו טוב- הפוך- עשו את זה מעולה, אבל הגיע הזמן שנשרטט את עצמנו באופן שאנו רואות את עצמנו. הגיע הזמן לתת לנו לדבר בשם עצמנו. הזכות הכי בסיסית- לדבר עבור עצמך- נמנעה מנשים במהלך מאות שנים של אמנות (למעט יוצאות דופן והפריחה הפמיניסטית של שנות ה- 70).
המקום שלי בעולם כאישה צובע את היומיום שלי וכמו כן את הצילום שלי. לכן, העיסוק במגדר נוכח במרבית הדימויים שלי. אני לא יכולה להפריד את הדיכוי המגדרי מדיכויים נוספים- דיכוי מעמדי- כלכלי, אתני ועל בסיס נטייה וזהות מינית. ההגדרות של יופי מערבי מעוגנות היטב בהיסטוריה של דיכוי מגדרי, מעמדי ונולדו מתוך תפיסת עולם מערבית קולוניאליסטית שרואה את עצמה כעליונה. ייצוג היופי העכשווי משקף את התפיסות האלו ובמקביל מונע מקפיטליזם בוטה. כצלמת, אני שואפת לדבר על ההקשרים וההבניות הללו. במיוחד הייתי רוצה לייצר שפה שאינה ממחזרת קטגוריות של נשיות כנועה ויופי מערבי. כחלק מהעיסוק שלי בצילום ומגדר, אני אוהבת לחקור סטריאוטיפים ואת האופנים בהם ניתן לחבל/לשבש אותם. מדובר על תפיסה שמשתמשת בקיים אבל מסדרת אותו באופן שונה ובכך מייצרת שיבוש תרבותי- טקסט חדש. לא פעם אני משתמשת בסטריאוטיפים על מנת לחבל בהם וזאת באמצעות שינוי המשמעויות שלהם. אני מכירה בהם, מנכיחה אותם, ואז מחבלת בהם באמצעות הפרעה ממוקדת, או הגזמה.
הגוף היא נקודת המוצא שלי ברוב הדימויים ואני משתמשת בגוף על מנת לדבר על סטריאוטיפים, ייצוגים פופולריים של נשיות וגבריות ואודות הסמלים וההתנהגויות שהתרבות מצמידה למגדר. חשוב לי לציין שאני בתחילת דרכי ואני כל הזמן חוקרת אפיקים נוספים על מנת שאוכל להביע את המורכבות של סטריאוטיפים חברתיים והירארכיות קיימות.
תוכלו לראות עבודות נוספות של מלכיאלה בתערוכת היחיד הקרובה:
LipStink – תערוכת צילומים | 20.10.18 – 18.10.18 | מרכז הגר”א 28 תל אביב | אוצרת: אלישבע גברא | כחלק מאירועי “אוהבים אמנות, עושים אמנות”
מאחורי המגזין עומדים דייב יעקב ודנה ברכה. דייב הוא אמן רב תחומי. הציג במעל לעשרים תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. יזם פרויקטים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, הוציא ספר אמן למרכז חקר אמנות השואה של יד ושם וייצג את ישראל בשנת 2016 ביריד ספרי הילדים העולמי בבולוניה. דנה ברכה היא אמנית רב תחומית ומאפרת. יזמה פרויקט ציבורי המפגיש בין אמנות ויצירה. בימי צילום מרוכזים יצרה מרחבים מאפשרים לא.נשים לבחון את עצמם דרך איפור ולעבור תהליכי השלמה והתבוננות.
