בימים האחרונים ניטשים ויכוחים בקרב הקהילה על האם היה זה נכון לעתור לביהמ״ש בעניין צו ההורות למשפחות להטביות. יש מי שאף טוען שבעצם הפנייה לביהמ״ש אנו מחזקים את הראייה ההטרונורמטיבית של משפחות שביהמ״ש מחזיק בה.
אינני משפטן אבל אני חושב שגליליאו גליליי וקצת פילוסופיה של המדע יכולים לעזור לעשות סדר כאן. אז מה בין גליליאו מאיטליה והמשפחה הלהטבית בשדרות רוטשילד?
כולנו יודעים שיש פער תמידי בין מצב המשפט וחוויות החיים שלנו: אנחנו חיים בזוגיות ומקיימים משק בית משותף עשרות שנים אבל ביהמ״ש עוד לא מכיר בנישואים גאים. אנחנו מגדלים ילדים יחד אך ביהמש עוד לא מכיר בהורות שלנו. ועוד דוגמאות כחול אשר על שפת חוף הילטון…
הפער שלרוב אנו חווים בין החיים שלנו לבין התפיסות המשפטיות אודות החיים שלנו קשור לפער שבין פרדיגמות לבין המציאות אותה הן באות לתאר.
פרדיגמות הן הדרך הקוגניטיבית בה אנו מסדרים ומפרשים את המציאות סביבנו (לרוב תוך השטחתה והפשטתה). כמו התיקיות על הדסקטופ שלנו, הן מאפשרות לנו לסדר את המידע המאוחסן לנו במוח לגבי החיים (קבצי המחשב, בהשאלה) בתבניות פשוטות ונגישות.
למשל, כולנו ״יודעים״ שכוח המשיכה הוא הסיבה שכוס חלב שנשמוט, תיפול ותשפך (לא לבכות!). רובנו למדנו שזוית סיבוב כדור הארץ סביב השמש היא הסיבה לעונות השנה. גם הידיעה שהשמש היא במרכז היקום (או לחילופין האשליה שכדור הארץ הוא שטוח) הגיעו מפרדיגמות הקשורות לטבע הקיום. פרדיגמות מקלות על החיים כי הן מפשטות אותם והופכות אותם לצפויים יותר. מכאן נחיצותן אך גם כוחן לא רק לתאר מציאות אלא גם לעצב מציאות! שהרי אם כדור הארץ שטוח, מדוע שנשוט לקצהו המערבי כדי להגיע להודו שבמזרח? ואם משפחה מבוססת תמיד על הקשר בין גבר אחד ואישה אחת איזו מין שטות זו היא להכיר בהורות המבוססת על שתי נשים?
אז כיצד גדל הפער בין הפרדיגמה המשפטית למציאות חיינו הלהטבית? התשובה נעוצה באופן השימוש בפרדיגמה. השימוש בפרדיגמות דומה לשימוש במפה. בתחילה המפה מפשטת ומקלה את החיים. הניווט נהיה נוח מדויק ומהיר ואף ניתן באמצעות המפה להנחות אנשים זרים כיצד לנווט בעיר בצורה מדויקת כאילו נולדו בה. כך קורה שעם הזמן יותר ויותר אנשים סומכים בעיניים עצומות על אותה המפה. אך מה קורה כשתוואי העיר משתנה? היות והתרגלנו לסמוך על המפה בעיניים עצומות הרי שנמשיך לצעוד לפיה ונשאר עיוורים לחלוטין לרחובות החדשים בעיר. המציאות השתנתה אך לא המפה שבידינו (או הפרדיגמה במוחנו).
בפילוסופיה של המדע נכתב רבות על כך על ידי תומאס קון ואחרים. אינני משפטן אך נראה שכמו במדע כך גם במשפט – ישנן פרדיגמות שולטות שדרכן שופטים ומחוקקים מפרשים את העולם.
לענייננו, הפרדיגמה ההטרונורמטיבית היא זו שאנשים בקהילה יוצאים נגדה – ובצדק! – כי היא מניחה שזכויותינו תלויות במידת ההטרונורמטיבית שלנו. זו פרדיגמה ששמה את ההטרונורמטיביות במרכז המערכת המשפטית כפי שכדוהא היה במרכז מערכת השמש עד הגעת גלילאו גליליי. וכמו שהכנסייה נאבקה בגלילאו כך ביהמ״ש מגן על הפרדיגמה השלטת.
כמו אחרים ואחרות, גם אני חושב שהמאבק שלנו לא יסתיים עד שלא נשנה את הפרדיגמה הבסיסית השלטת כיום – עד שכמו גלילאו, נעקור את ההטרונורמטיביות ממרכז מערכת השמש המשפטית. אבל יש להבין שפרדיגמות – במדע או במשפט – לא משתנות בקלות. שינוי פרדיגמות זה עסק מזעזע למערכת ויקר מבחינה חברתית (זוכרים מה קרה לגלילאו?).
מתי פרדיגמות כן משתנות? מתי המדינה תגיד ״מממ אולי לא שווה לנו לתלות זכויות בהטרונורמטיביות״? כאשר הפרדיגמה תכשל כשלון חרוץ (!) בתיאור המציאות. כאשר כאב הראש של תיקונים בג״ציים קטנים בפרדיגמה יהיה גדול יותר מכאב הראש שבהחלפתה כליל.
כלומר, כאשר מספיק זוגות וא/נשים יציגו מודלים שאינם עולים בקנה אחד עם המודלים שהפרדיגמה ההטרונורמטבית מתארת.
בדיוק כפי שבמדע לאחר שמצטברות מספיק תצפיות על תופעות ״שלא אמורות להתקיים״ לפי הפרדיגמה השלטת, נוצר משבר שבעקבותיו מאומצת פרדיגמה חליפית (גלילאו, איינשטיין, ושכטמן זוכה פרס הנובל ב2011, עשו בדיוק זאת). אגב, בעוד גלילאו בילה את שנותיו האחרונות במעצר, שכטמן ״רק״ סבל מנידוי מקצועי במשך שנים ומגזינים סירבו לפרסם את מחקריו… ללמדנו ששידוד מערכות כזה עולה ביוקר הן למערכת והן לא/נשים האמיצים/ות הנאבקים בה.
כדי לגרום לכישלון חרוץ של הפרדיגמה ההטרונורמטיבית צריך כמובן להמשיך לחזק את הקהילה ואת המודלים הזוגיים והמשפחתיים שבה, צריך גם להגדיל את הנראות החברתית של המודלים הלהטביים (בדיוק מה שחושן, איגי, אבות גאים, והאגודה עושים יום-יום) אך צריך גם לתקוף את הפרדיגמה בבית המשפט – להראות לשופטים שהפרדיגמה שלהם נכשלת. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. להכריח אותם לשים פלסטר פה ופלסטר שם עד שהמערכת תבין שיש יותר פלסטרים מגוף.
אגב, הפרדיגמה ההטרונורמטיבית אומצה על ידי הרשויות כי, לפחות עד עתה, כל התצפיות המשפחתיות שהצטברו היו של מודלים הטרונורמטיביים עם כמעט ללא נראות של מודלים אחרים. לכן, כשבאים להגדיר מהם הקריטריונים לבחינת זוגיות או משפחה עושים זאת על סמך מה שקיים/נראה ואלו משפחות הטרונורמטיביות. מכאן חשיבותה של הנראות הלהטבית!
האתגר שאנו מציבים בפני המערכת החברתית, המשפטית, והכלכלית גדול מדי מכדי שנוכל להסתפק במאבק רק ברחוב או רק בכנסת או רק בבתי הספר או רק בתקשורת או רק בביהמש. אנחנו לא צריכים ״או״ אלא ״וגם.״ אל לקהילה להתמקד באפיק אחד. עליה לגבש אסטרטגיה שתוקפת – באמצעות הנראות שלנו – בכל חזית יחד.
הכותב, יונתן פפר, הוא יועץ ארגוני ומנטור בתוכנית היזמות של אונ׳ הרווארד. ממקימי ומתנדבי איגי, המרכז הגאה, ואדם לאדם
